מורשת יהדות מרוקו

תקנות בדיני אישות – 

     פרופסור אלימלך וסטרייך

מתי באה לידי גילוי בולט הגישה האקטיביזם של חכמי מרוקו ?

מתוך חוברת " ברית " ראש השנה תשס"ז

בשתי תקופות היסטוריות, זמן קצר לאחר בוא מגורשי ספרד למרוקו ובסמוך להקמת מדינת ישראל, בראשית שנות החמישים. גירוש ספרד העמיד את המגורשים בפני בעיות קשות ביותר, למשל בעניין הייבום. מצוות הייבום קושרת קשר של אישיות בין אלמנה, שבעלה נפטר ללא צאצאים לבין אחי בעלה, באופן בלתי תלוי בהכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשוריות, האחת, לממש את הקשר על ידי נישואין של האלמנה עם הגיס השנייה, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה אישית על ידי האלמנה ואחי בעלה.

מגורשי ספרד התפזרו באגף הים התיכון, בעלים וגיסים נעלמו ועקבותיהם לא נודעו ( נפילה בשבי, תביעה בים, שמד ) ונוצרו מצבים שבהם לא ניתן היה לממש את מצוות הייבום והאישה נותרה עגונה. המגורשים, שהגיעו לפאס בשנת 1492, התארגנו במהרה ובתוך שנתיים לבואם בשנת 1494 חוקקו קורפוס של תקנות הידוע בכינויו תקנות המגורשים, שהכיל ארבע עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים, רובם ככולם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ נוגד לעניין הייבום.

גם בשנות החמישים של המאה העשרים נקטו חכמי מרוקו בגישה של חקיקה אקטיביסטית ותיקנו תקנות בהתמודדות מול המודרניות

האם היו עוד מקומות שבהם נהגו באותה מידה של אקטיביזם משפטי, כפי שהיה במרוקו ?

אנחנו לא מוצאים מקבילה לגישה האקטיביסטית של המסורת המרוקאית במקומות אחרים, לא בימי הגירוש, אף על פי שמגורשים שהגיעו לסלוניקי או לקושטא נתקלו בבעיות דומות לאלה של מגורשי קסטיליה בפאס ( במרכזים אלה השינוי היה אבולוציוני, לאורך כחמישים שנה ) ולא באמצע המאה העשרים.

נקודה חשובה אחרת שיש לציין נוגעת לאכיפה. חכמי מרוקו לא רק שתקנו תקנות, לפעמים תקנות מהפכניות כדרך להתמודדות עם בעיות קשות שהמציאות יצרה, אלא גם נתנו להם לאחר מכן את מלוא המשקל באופן מעשי, כי חשיבות התקנה אינה בחקיקתה אלא בעיקר באכיפתה.

במסורת היהודית היו תקנות שהתקינו אותן, אבל התעלמו מהן. למשל, התקינו , פה במדינת ישראל, תקנות מאוד יפות בנושאים דומים לאלה של חכמי מרוקו, אבל כאן התעלמו מהן. יהודי מרוקו לעומת זאת, התייחסו לתקנות בכל כובד הראש ובכל הרצינות, מה שהפך אותן למקור משפטי מובהק ביותר, כמו חוק 

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

א' דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ, אמר בדיון זה :

יש שתי קטגוריות של עולים : יש עולים שהם מבחינת הכרח שאין לנו כל ברירה כגון רומניה, פולין וצ'כוסלובקיה. אך לגבי צפון אפריקה יש לנו ברירה ואנו צריכים להעלות רק את החומר הצעיר הפרודוקטיבי. את כל השאר שיפלו למעמסה על המדינה – אין כל חובה ציונית מצידנו ומצד המדינה להעלותם ארצה.

דובקין אינו מנמק מדוע יש הכרח להעלות את יהודי מזרח אירופה ללא סלקציה – ואילו יהדות צפון אפריקה רק תיפול למעמסה של המדינה.

לסיכום הדיון אמר יצחק רפאל :

החברים מתעלמים משני דברים : קודם כל המצב בגולה. בכל מדינה ומדינה בבואנו לקבוע תוכנית עלייה, עלינו לראות לא רק את הקשיים כאן, אלא נדרשת חדירה יותר עמוקה למצב הפוליטי, החברתי והרוחני של קהילה וקהילה, ואל נשכח שיש לנו גם תפקיד של קיבוץ גלויות, שזה תפקידה של התנועה הציונית.

אינני מתנגד לקביעת סדרי עדיפויות – כהצעת שזר -, אבל אין זה יכול לבוא במקום תכנית מספרית. משה קול אומר לנו נעשה מהפיכה בשנה זו ונעלה 80% נוער וחלוצים ו-20% מסוגים אחרים, ועל כך עלי לומר שקליטת צעירים יקרה יותר, שכן אין הם נתמכים על ידי מפרנסים.

והדבר השני – צעירים לבד בארץ ללא פיקוח וחינוך הורים, הנוער מופקר לרחוב והוא רזרבה גדולה לפושעים, ולכן אני בעד עליית משפחות וחוזר על הצעתי לחיסול קהילות קטנות מדרום מרוקו ודרום תוניסיה.

עוד הוסיף רפאל :

לפי שעה הפסקתי את העלייה ממרוקו לחודשיים, פרט לעליית הנוער, עד להתארגנות הדברים. מ-1 לינואר יצאו האנשים עם תעודת הרופא הישראלי.

בעקבות דבריו אלה של רפאל נשאלות שתי שאלות :

האחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה ממרוקו בטרם קיבלה ההנהלה החלטה על כך ?

והארחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה רק ממרוקו – ולא משאר הגלויות, הנכללות בקטגוריה המוצעת למדיניות סלקטיבית ?

התשובה לכך : ההחלטות בנושא זה היו ידועות מראש………….

החלטת הנהלת הסוכנות : " ועדת ההנהלה המורכבת מארבעה חברים : ד"ר ג. יוספטל, י. ברגינסקי, י. רפאל ( מרכז הוועדה ) מ. קול תכין לישיבת ההנהלה הקרובה הצעה מפורטת על תכנון העלייה לשנת תשי"ב – 1952.

" ועדת הארבעה " אכן הביאה את הצעתה למדיניות העלייה לשנת 1952, וב-18 בנובמבר 1951 אישרה הנהלת הסוכנות היהודית ( כהצעת הוועדה ) את תקנות הסלקציה כדלקמן :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת ליבה את תוכנית העלייה לשנת 1952 שהוגשה על ידי יצחק רפאל – ראש מחלקת העלייה  – העלאת 120 אלף יהודים.

2 – ההנהלה מטילה על מחלקת העלייה לנקוט בצעדים הדרושים להגברת העלייה ממצרים ומסוריה.

3 – לגבי הארצות שבהן אפשרות בחירת מועמדים לעלייה כגון : מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית וכו, קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים :

            1 – 80% מהעולם מארצות אלו צריכים להיבחר מביו המועמדים לעליית נוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע, עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

           2 – המועמדים הנ"ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודות חקלאיות למשך שנתיים ימים.

          3 – אישור לעלייה למועמדים הנ"ל יינתנו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רפא מהארץ.

         4 – לא יותר מ20% ממספר העולים מהארצות הנ"ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג-1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בארץ .

        5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה על יכולתו ונכונותו של הקרוב לקלוט.

4 – מ טילים על מחלקת העלייה לבדוק את האפשרות על הגדלת העלייה מצפון אפריקה, מעל למספר של שלושים אלף – צעירים נוספים, על ידי הצעת ברגינסקי.

5 – תוכנית זו אינה כוללת עליית בעלי אמצעים ועליות הצלה דחופות, עליהם ידונו ויחליטו במיוחד בשעתן בהנהלה ובמוסד לתיאום.

6 – על הטיפול בעלייה בעלי אמצעים לשיכון וסידור עצמי, וכן על העלייה מרומניה, יהא דיון מיוחד.

לגבי הסיפור של סעיף ו' לא נערך דיון כלשהו בהנהלת הסוכנות לגבי רומניה ; אף לא הוטלה כל מגבלה על עליית יהודי רומניה, והיא נכללה בקטגוריות מדינות מזרח אירופה. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

יצחק פינטו בן יעקב.

מחכמי מראכש תואר בתארי כבוד מרובים. חתום עם רבני פאס באדר תקס"ד. נפטר בתוניס.

ישראל אביחצירא.

אחיו של דוד.

ישועה שושנה.

המאה ה-17, בזמנו של רבי אברהם אזולאי. מרבני מראכש והיה מקובל.

אחד מרבני מראקש, והוא חי במאה החמישית והיה מקובל, הוא אחד מהאסורים שנאסרו עם מו"ה אברהם אזולאי זצ"ל. אנציקלופדית ארזי הלבנון.

מוסא אוחיון בן דוד.

נפטר תקע"ז מורה צדק במראכש. תואר כחכם גדול סובר הרזים, ארון האלוהים חסיד ועניו ועוד….

אנציקלופדית ארזי הלבנון

רבי וסא בן רבי דוד אוחיון : הגאון ריש מתיבתא מחכמי ומעייני רבני מרוקו. את רבינו מוסא בן דוד אוחיון תיארו, בספר מלכי רבנן בערכו, " חכם גדול, סיני עוקר הרים, אדון האלהים, חסיד ועניו ומקובל אלהי.

על חכם זה מסופר שבילדותו היה מסתיר את עצמו ונתגלתה גדולתו על ידי המעשה הבא : לאביו היה חדר בביתו שבו היה שוקד על תלמודו ופעם אחת בדרך לימודו רשם לעצמו מה שנתקשה, וכשיצא מן הבית נכנס בנו מוסא ורשם תירוצים לאותם הקושיות.

וכשחזר אביו לבית ונכנס לחדרו וראה את התירוצים לקושיות שהניח שאל את אשתו מי ביקר בביתם ונכנס לחדרו, והשיבה לו שלא נכנס לאותו החדר כי אם בנם מוסא. ויען לעומתה שלא ייתכן שהוא כתב את התירוצים הנזכרים ובוודאי כתבם איזה תלמיד חכם, והיה דוחק בה שתאמר לו מי הוא.

אז קם בנו מוסא ואמר לו שלא ידחק באימו לחינם כי הוא זה שכתב את התירוצים שהם כך וכך. ומאותו הזמן נודעה חכמתו על ידי המעשה הזה, שקודם לכן חשבוהו ריק מחמת שהסתיר את עצמו. ומפי השמועה נודע שישבו לפניו שלוש מאות תלמידי חכמים רשומים.

רבינו מוסא בן דוד אוחיון נתבקש בישיבה של מעלה בחודש אב בשנת תקע"ז – 1817. וכה תיאר בספרו " קול מבשר " במסכת בבא קמה דף יח : רבינו הגאון רבי משה רוזיליו זצ"ל שהיה תלמידו את פטירתו " כשהגענו בלימוד הישיבה לדף ס"ז הפלתי למשכב בראש חודש אב של שנת תקע"ז לא תקום פעמים צרה.

 וכשהגיעו החכמים בלימוד הישיבה לדף ס"ט נלקח ממנו ארון האלהים מורנו ורבנו עטרת ראשינו ריש מתיבתא סיני ועוקר הרים שכבר יצא מוניטין שלו העולם החכם השלם והכולל החסיד העניו הדיין ומורה רבנו מוסא בן דוד אוחיון זלה"ה ומן השמים רחמו עלי ודרשתי עליו בפקידת השבוע בספר שופטים ושוטרים והנושא בא צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה "

מוסא בן מחפוטא.

מחכמי פאס. חי בשנת ש"ל בערך.שנת 1570. נמצא ממנו שיר אחד בדרך משל ומליצה. על י"ג עיקרי התורה. ובראשי בתים חתום מוסא בן מחפוטא.

יש להעיר כאן, שכמה מיהודי מרוקו מהדרום קוראים למשה, מוסי או מוסא, וייתכן ששמו של המחבר הוא משה בן מחפוטא. כך אני סבור שמוצאו מדרום מרורו ועבר לעיר פאס – אנציקלופדית ארזי הלבנון

מימון לעזימי.

מחכמי מכנאס. דרשות בשני כרכים.

מימון מלכא.

מחכמי פאס. באגרת משנת תקכ"ג תואר כהרב המקובל.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

אף־על־פי־כן הצליחו הסוחרים, והיהודים לא הורשו עוד להשתתף בביקורים. ב־1770 נהרסו הקהילות היהודיות של קאהיר ואלקסנדריה על־ידי תככי הנוצרים הסורים, שלהוטים היו להשתלט על מסחרם. כאן המקום לציין שהסוחרים היהודים האלה היו בני־חסותה של ונציה, וכדי לשמור על החסות הקונסולארית היה עליהם לשלם סכומי־עתק לשלטונות המוסלמיים. החוזים והקאפיטולאציות לא תמיד שמרו אפוא על הסוחרים הזרים ועל בני־החסות המקומיים מחמדנותם של המושלים. למקרא הדו״חות הקונסולאריים והעדויות של בני־הזמן נראה שיותר משכיבדום היו מפירים אותם, כמו שאנו למדים מסיפור־המעשה הבא, למשל. ב־1748, כאשר נאחז שגריר צרפתי אחד בקאפיטולאציות בנסותו ליישב סיכסוך כלשהו, השיב לו ראש־הווזירים העות׳מאני בכך שהניח לרוח לחטוף את המסמךולשאתו. משחזר אחד מקציניו והביאו, שם ראש־הווזירים את המסמך באותו מקום אלא שהניח עליו ארנק מלא כסף. אחר־כך פנה אל השגריר ואמר:

רואה אתה איך צריך לתת משקל לקאפיטולאציות כדי שלא ישא אותן הרוח כמו שקרה עכשיו לעינינו.

חסותם של הקונסולים הקיפה גם את הד׳ימים ששימשו שם בתפקידי תורגמנים וכיו׳׳ב תפקידים רשמיים. אבל הד׳ימים האלה, נתיניו של הסולטאן, אנוסים היו ללבוש בגדים מיוחדים ושילמו את הג׳זיה, סמל של חרפה. ברחובות הציקו להם, ולעתים קרובות היו קרבנות להשפלה ולתקיפות. לפעמים, כשלא היתה דעתו של הסולטאן או הפחה נוחה מאיזה קונסול, היו מתנקמים בו על־ידי שהלקו, הוקיעו או תלו את התורגמן הנוצרי שלו. לפיכך השתדלו הקונסולים לנתק את עובדיהם הד׳ימימ ממערכת־השיפוט המקומית. חסות זו על נתינים מקומיים היתה מקור לחיכוך בלתי־פוסק בין הקונסולים לשלטונות התורכיים, שהיו תובעים את תשלום המסים המגיעים להם מנתיניהם הד׳ימים. על־מנת שיהיה תוקף לזכויות־היתר שלהם חייבים היו בני־החסות מצדם להשיג, כנגד תשלום, תעודות מיוחדות מן הסולטאן ומן הקונסול. מכירתם של כתבי־חסות מעין אלה הפכה להיות עסק מכניס־רווחים לקונסול, ואילו הסולטאן היה מנצל כל הזדמנות לנפקם ולחדשם.

כבר ראינו שבתוך האומה עמד הד׳ימי במרכזו של מאבק בין שאיפת־הבצע של השליטים לקנאותם הדתית של המוני־העם, ומצב זה אילץ אותו לתת שוחד ושלמונים. אכן, גידול מספרם של בני־החסות הצמיח לממשלות אירופה תועלת כפולה בשטחי האסלאם: בזכות מתן החסות פיתחו את האינטרסים הכלכליים שלהן וזכו בהקלות מסחריות, ונוסף על כך יכלו להתערב ולהשפיע על מדיניותו של השלטון

המוסלמי. ארצות אירופה ראו בהפלייתו של הד׳ימי אמצעי לקידום האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבעבורם הם נאבקו, ואילו הד׳ימי מצדו רואה היה בהשגת חסות אירופית דרך יחידה להיגאל מן הדיכוי והעוול המאפיינים את מצבו. הנוצרים והיהודים, שנמשך לבם אחר הצעותיהם של הקונסולים, ביקשו להם את החסות הזאת, שלהלכה הצילתם מנגישות פיסקאליות ומתגרת־ידו של משפט שרירותי וחטוף, אלא שמבלי משים עשתה אותם מכשירים לחדירה האירופית. הד׳ימים ראו במעמד־החסות צעד ראשון לקראת שיווי־זכויות.

בלבאנט התפתחה החסות הקונסולארית בעיקר מן המאה הט״ז והלאה, בזכות המעשיות המדינית של העות׳מאנים וצרכיהם הכלכליים. חסות זו, אף שזירזה את המסחר, היתה גם עילה להרבה עיוותים מדיניים. בכל־זאת, מכוח מאמץ עקשני ומתמיד של דורי־דורות של קונסולים, נשחק מעמד הד׳ימה עד שב־1856 קמו מעצמות אירופה ותבעו לבטלו לגמרי בכל רחבי הממלכה.

החסות שהוענקה למיעוטים גם שיקפה את התחרות בין מדינות אירופה. בוועידת מאדריד(1880), למשל, כאשר ביקש הנציג הבריטי סיר ג׳ון דראמונד היי לצמצם את חילופי־הסחורות בין מארוקו לכמה ממדינות אירופה, הציע לבטל את החסות האירופית שכבר ניתנה למתי־מספר מן היהודים בני־המקום. סוחרים ד׳ימים אלה, שכישוריהם הם שאיפשרו את יחסי־המסחר, אילו נחלש מעמדם עד כדי כך היה גם המסחר עם אומות־אירופה היריבות נחלש עד מאד. הדיפלומט האנגלי הסווה את המניעים המדיניים לפנייתו בנימוקים הומאניטאריים. הוא טען שמעמד־השוויון בין מספר יהודים בני־חסות לבין המוסלמים עלול להרגיז את המוסלמים עד כדי כך שישדדו וישחטו אלפי אנשים, נשים וטף.

שאלת החסות קנתה לה חשיבות מכרעת במארוקו, לא מפני ששם דוכאו היהודים יותר מאשר במקומות אחרים — למען האמת, היה מצבם גרוע לא פחות בכמה מגלילות טריפוליטאניה ועיראק כמו גם בפרס ובתימן — אלא בעיקר בגלל התפתחותה המוגברת של הפעילות המסחרית בין מארוקו לאירופה. אכן אי־אפשר היה לשים קץ למשטר זה בלי לבסס את העקרון של שוויון־זכויות לכל נתיני הסולטאן ובלי להקנות תוקף לעדויותיהם של יהודים ונוצרים בבתי־המשפט המוסלמיים. אבל כל נסיון לתיקונים בכיוון זה מביא היה בהכרח להתמרמרות בעם ולרציחות: הנה כך נקמו קנאי־דת באותם אנשים שבגלל לחצה של אירופה נאלץ הסולטאן להגן עליהם. קנאות דתית זו הוכיחה את הצורך להמשיך בקיומו של משטר־החסות, חרף כל ליקוייו. הואיל וכל תיקון במעמד הד׳ימה מצד הסולטאן היה מביא לידי מעשי־נקם נגד קיבוצי הד׳ימים, נראה היה כי הבעיה חסוכת־פתרון(ר׳ תעודה 35 ואילך).

סמוך לסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הנוכחית הופיעו כתבים חדשים בהשראה קולוניאלית שמתחו ביקורת על הד׳ימים ונשאו פנים לערבים. היתה זו תקופת הקולוניזציה בצפון־אפריקה, שבה נהרו מתיישבים, הרפתקנים וסוחרים מאירופה ומן הלבאנט למגרב ולארצות מזרח־הים־התיכון. משנתקלו הזרים השאפתנים האלה,

ספוגי האנטישמיות האירופית, בילידים היהודים — שדפוסי־הכלכלה המסורתיים שלהם חוזקו ובוצרו על־ידי המתקתו של משטר הד׳ימה, וכעבור זמן על־ידי ביטולו — ניתן עידוד לעמדה עוינת זו. כתבים אלה, חרף אי־אלו סתירות משוועות המצויות בהם, נהגו לשבח את מידת הסובלנות והנדיבות של השלטונות המקומיים שהיטיבו עם הד׳ימים, משל כאילו מעט החירויות שהוענקו להם בצרות־עין ראויות הן לתהילה. אכן, שיווי־זכויותיהם של הד׳ימיס, שנכפה על־ידי המערב, היה תהליך ממושך עד מאד, שעודו רחוק מסיומו ולא עוד אלא אף כיום חכמי־הדת המוסלמים מערערים עליו.

 החסות האירופית השפיעה במידה רבה על מצבם המדיני, הכלכלי והחברתי של הד׳ימים. היא שינתה לא רק את מעמדם בתוך האומה אלא גם את היחסים בין עדות הד׳ימים השונות עצמן. בהתאם לשיעור עצמתה של הארץ בעלת־החסות והשפעתה על הסולטאן היתה קבוצה אחת מועדפת על זולתה. מצבם הכללי של הנוצרים השתפר הודות להגנתן של ארצות אירופיות ושל רוסיה, ואילו מצבם החברתי של היהודים לעומת זה של הנוצרים בסוריה, ארץ־ישראל ומצרים — ולעומת זה של הארמנים בפרס — הלך הל1ך ורע. על־ידי משטר־החסות פיתחה אירופה את מסחרה, ולימים גם את האינטרסים הקולוניאליים שלה. מוסדות מיסיונריים כגון בתי־חולים, אכסניות ובתי־ספר הוקמו כדי להגדיל את מספרם של בני־החסות, אף שלא תמיד היה תיאום בין הדת למדינה במאה הי״ט. הלהט המיסיונרי הזה העלה את חמתם של ראשי־הדת הד׳ימים, שפנו אל השלטונות המוסלמיים לעזרה. בתחילת המאה הנוכחית קיבלו עליהם הרבה נוצרים בני הכנסיה הנסטוריאנית מאזרביג׳אן את הפולחן היווני־האורתודוקסי כדי לזכות בחסותה של רוסיה. אולם אחת המטרות לעשיית־נפשות זו, אם גם לא המטרה היחידה, היו היהודים. כאן יש להזכיר את פעולות ״החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים״, ששיגרה יהודים מומרים מאירופה לכמה מן הקהילות היהודיות החלשות ביותר. חברה זו, שכסף רב עמד לרשותה, הפיצה תרגומים של הברית החדשה בעברית, ערבית ואידיש, והקימה לבני־חסותה בתי־חולים, בתי־ספר ובתי־מלאכה.

האם לולא חסותן והתערבותן של מעצמות אירופה היו עמי הד׳ימים נעלמים כליל תוך כדי תהליך הסיערוב והאיסלום של מולדותיהם העתיקות? בתימן, שבה לא הורגשה מעולם כל השפעה אירופית, עדיין היו קהילות של יהודים בתחילת המאה הנוכחית, אם גם נכון הדבר, כלשונו של אחד מהם, ששוב לא נחשבו כבני־אדם אלא כבהמות (ראה תעודה 91). מצד שני, נעקרו היהודים, לרבות השומרונים, מכפריה ועריה של ארץ־ישראל. כיוצא בזה אפשר לומר על הארמנים במולדתם העתיקה ועל יישובי־הכפר הנוצריים בארץ־הנהריים(עיראק). קשה לקבוע מה היתה מידת השפעתה של אירופה על התפתחותם של עמי הד׳ימים, אך בסייעה ליוון, לשאר ארצות הבלקנים וללבנון להשיב להן את עצמאותן הלאומית גם פתחה לפני שרידיהם של שאר עמים נדכאים תקוות חדשות לכבוד־עצמי ולחירות. השפעת המערב הפעילה שני כוחות סותרים. היא עיכבה את תהליך שקיעתם של עמי הד׳ימים, אך הגבירה את האיבה לד׳ימיס וליבתה את הקנאות הדתית, ובכך הביאה להתקפות־דמים, שהרי חוזה־הסובלנות שוב לא היה קיים. באורח פראדוקסאלי זירזה אפוא השפעתו של המערב לפעמים תהליך זה של שקיעת הקיבוצים הד׳ימיים — שעמדו בפני טבח וגירוש — על רקע של מרידות לאומיות ששולבו באינטרסים קולוניאליים אירופיים.