הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון
יוסף ינון פנטון
הפרעות בפאס או התריתל
בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות [״.]. רבים מן הפליטים האומללים הללו – כ־700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית עד לקזבלנקה.
התריתל, אם כן, אינו תופעה בודדה בהיסטוריה של יהדות מרוקו ואף לא בהיסטוריה של יהודי פאס. ואולם, התריתל שחל ב־17 באפריל 1912 הוא התריתל בהא־הידיעה והוא מייצג היבט ייחודי, כפי שציין עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח Universelle), (Alliance Israelite שחווה על בשרו את האירועים הקשים:
במהלך הימים 17, 18 ו־19 באפריל 1912 נבזז המלאח ונהרס בחלקו על ידי העסכרים– עסכרי – מילה בערבית ששימשה בתקופה הקולוניאלית לתאר את גדודי הצבא המקומיים – והמלנדרינים מפאס ג׳דיד ומאלמדינה. השרפות שהוצתו השלימו את הריסת הרובע. המלאח בפאס נבזז בתקופות אחדות בהיסטוריה, אך הבוזזים הסתפקו בשלל חפצי הערך וכל מה שהיה אפשר לחטוף, ואילו החיים והבניינים לא חוללו. ליהודים, שחיו כל הזמן תחת האיום של אסונות כאלו, היו מחבואים בטוחים, שבהם הם שמרו את הכסף המזומן, התכשיטים והמסמכים. משחלפה הסערה, אט אט השתקמו היהודים המנוסים וחזרו לחייהם הרגילים.
לאסון שמתחולל כעת במלאח אין אח ורע בהיסטוריה. יש לחזור אחורה לתקופות הרחוקות ביותר של הברברים כדי למצוא דוגמה לחורבן דומה. היהודים, שסמכו על הביטחון שהעניקה נוכחות הגדודים הצרפתיים בפאס, לא הסתירו עוד את חפצי הערך שלהם במחבואים, הרווחים גדלו והביאו שגשוג מסוים ברובע. הביזה הורידה הכול לטמיון. אפשר למנות את נזקי האסון באופן הבא: גנבה או הרס כמעט מוחלט של אוצרות הריהוט והחפצים במלאה; שרפה או התמוטטות של 24 בניינים גדולים שכללו בתי מגורים של כ־1,000 אנשים וכ־50 חנויות של סוחרים.
סוף המבוא
פרק א
יהודי פאס – סקירה היסטורית
קשה למצוא בתולדות העם היהודי קהילה אחרת שגורלה היה כה עקוב מדם ומלא סבל כמו קהילת פאס. מאז נוסדה העיר בימי אידריס הראשון ב־789 ועד התקופה המודרנית ההיסטוריה של יהודי פאס מאופיינת ב־1,000 שנים של קינות, ובהן משובצים ביזות, רדיפות, גירושים וטבח. ציון כמה מן הפרשיות הקשות ביותר יבהיר שתריתל פאס מצטרף לשורה ארוכה של פורענויות. ספרות הגאונים מימי הביניים מתארת כבר בראשיתה איך הברברים משבט הצנהאג׳ה גירשו את יהודי פאס לאשיר שבאלג׳יריה, כנראה מיד לאחר כיבושה ב־979. איגרת ניחומים שחתם עליה ר׳ שמואל בן חפני גאון(שנפטר ב־1013) מלמדת שלקראת סוף המאה העשירית, בעת המאבקים בין הזנאתה לאומיידים של קורדובה, הושמדה הקהילה וחכמיה חוסלו. 6,000 יהודים נהרגו במהלך החרבת הרובע היהודי על ידי שייח׳ ברברי ב־1032. שנות השמד תחת המווחידון(בקירוב 1165) הובילו להיעלמותם המוחלטת של יהודי פאס, ועל כך קונן המשורר ר׳ אברהם אבן עזרא (1167-1093) בקינתו הידועה:
אוי פס, עיר תורה, עיר חכמים, ותלמידים, ודרשנים, ומדרשות וחזנים
כל קהל פאס, והמקרא, מחוכמים, החרדים, המבינים, מאין חשות, מתחננין
וחיש אבדו במהרה, והמשנא והגמרא, בסוגיאו בסברא, במצוה אל ברה, בסוד ספרי וגם ספרא, ולא תמוש התורה, בקול ערב ובצורה
כשהיהודים הורשו לחזור לדת אבותיהם הם התאוששו בהדרגה, אך ב־7 ביוני 1465, בעת נפילת המרינידים, יורשיהם של המווחידון, הם שוב נטבחו.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
2. פיוט של הרב ר׳ חיים פינטו ז״ל
ארוממך האל אלהי ישראל המציל הגואל מדחי את רגלי
נבהלתי מיראה מצור גאה גאה נעניתי כי אמרתי מטה רגלי
ידך עשוני והם יכונינוני ה׳ חנני והיה נא עוזר לי
חי מלא מחיבה אומתך הקריבה אודך ואברך אותך לרגלי
יצאת לישועה ברוך גדול דיעה בי עניתני במישור עמדה רגלי
ישמע קול שירי לפאנך (= לפניך) סתרי אתה תאיר נרי צורי וגואלי
מול קודשו אתחנן בשלו אתלונן ביביתו אשתונן והיסיר כל חולי
חאלותי(= חלותי) זה כּמה זך ישר באימה קולי תשמע למה עזבתני אלי.
הערת המחבר : הפיוט מופיע על דף בודד ויקר המציאות. על דף זה מופיע בצד אחד השיר העברי ובצד השני הוא כתוב באותיות לועזיות. באמצע הדף מופיעה תמונתו של ר׳ חיים פינטו הקטן. שם הצלם מוזכר (יצחק אדרעי) תוך ציון שאסור לעשות רפרודוקציות של התמונה. ניתנים שלושה תאריכי הילולות: של ר׳ חיים פינטו הגדול(כ״ו באלול), של בנו ר׳ יהודה פינטו(י״ז באב) ושל נכדו ר׳ חיים פינטו הקטן(ט׳׳ז בחשון)..מתחת לתמונה מופיע השם ניסים(= חיים) פינטו עם כתובת בקזבלנקה, וזהו כנראה המחבר. בתת־כותרת של הדף מופיע: אשתכבאר יבא דודי לגן עדנו
למה מני כצבי בראח. (השיר מלא שיבושים. הוא הופיע בספר ישמח ישראל, עמי 212).
Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
David Serfaty, ancien directeur de L'Ecole Normale Israelite Orientale, a fait appel a ses souvenirs pour sa communication intitulee « Les dix dernieres annees de l'A.I.U. en Tunisie : un temoignage ». Pour traiter de ce sujet, David Serfaty a d'abord evoque les problemes de l'enseignement de l'Hebreu, regies partiellement par l'arrivee des enseignants du Maroc. Puis, il a parle de la Reforme du 7 juin 1958 et de sa repercussion sur les programmes enseignes dans les ecoles de l'A.I.U., avec !'introduction de l'arabe litteraire dans les ecoles de l'A.I.U. et dans les ecoles de l'O.R.T. a Tunis. Selon lui, la reduction progressive de l'effectif juif dans les ecoles, est consecutive a l'immigration des Juifs vers la France et vers Israel, et aussi par l'exces de l'arabisation. Enfin, il a rappele les efforts constants des directeurs et du comite central a Paris pour le maintien de l'enseignement du francais dans les premieres classes du primaire pour terminer par !'evocation de la fermeture definitive du reseau scolaire de L'A.I.U. en Tunisie.
Claude Tapia, de l'Universite Francois Rabelais a Tours, a evoque «L'Alliance Israelite Universelle dans la memoire collective des Juifs de Tunisie
D'abord ont ete evoquees les realisations de l'A.I.U. en tant que systeme educatif et en tant qu'institution d'influence politique et humanitaire, mais aussi les contradictions et les ambigui'tes inherentes a une vocation aussi large. Puis Claude Tapia a repondu a des questions qu'il s'est posees au sujet de l'heritage de l'A.I.U., de son action educative, formatrice ou reformatrice et de ce qu'il en reste dans la memoire.
Apres avoir rappele ce qu'ont apporte les differentes communications, il convient de dire qu'on ne peut manquer d'etre frappe par la richesse de ce colloque, qui, au cours des differentes seances a precise le role et l'importance de l'action de l'A.I.U. en Tunisie.
L'oeuvre de l'A.I.U. est liee, bien sur, a un climat favorable a la modernisation de l'enseignement non seulement dans le milieu juif, mais aussi musulman de la Tunisie. Volonte de reforme, qui se heurte parfois aux reticences de rabbins, qu'on aurait qualifie a l'epoque de « peu eclaires ». Mais les tentatives de reformes ne sont pas sans rencontrer des difficultes du fait que les reformistes, pour ce qui est du monde juif, ne peuvent concevoir un enseignement destine aux enfants juifs sans reserver une place a l'Hebreu et a la culture hebrai'que. Mais, cette place doit-elle etre preeminente, faisant passer au second plan le Francais ou, au contraire, l'enseignement de l'Hebreu doit-il avoir une place complementaire. C'est la un des merites des communications, comme celle de Yaron Tsur, d'avoir montre que le reformisme n'etait pas forcement adhesion pure et simple aux idees des fondateurs de l'A.I.U., qui etaient des Francais, convaincus des merites d'une culture francaise et penetres de la qualite des experiences pedagogiques frangaises, y compris dans le domaine de l'enseignement technique agricole, meme si, a l'usage, comme l'a demontre lumineusement M. Georges Weil, l'essai d'un enseignement nouveau s'est revele desastreux. Cette quasi hegemonie des ecoles de l'A.I.U. entrame tout naturellement un esprit de concurrence de la part de ceux qui veulent un enseignement, certes moderne, mais fonde sur une connaissance plus approfondie du Juda'isme comme l'a montre Monsieur Ariel Danan.