מורשת יהדות מרוקו

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

וכל האנוסים שנשתמדו חזרו בהחבא לאחר זמן והיו מקיימים כמה מצות ובפרט שלא היו אוכלים נבילות וטריפות, וכשמלך המלך פרנאנדו שחיק טמא ואיזבל הארורה אשתו קנאו קנאה גדולה ליראתם משנת רח"ל והלאה שחקרו על הדבר התחילו לשרוף האנוסים מהם חיים ומהם מתים ונתייעצו לעשות סיג  לחזק דתם המלך והמלכה עם כומריהם.

וגזרו אומר שכל האנוסים והנוצרים לא יאכלו מבשר שחיטה של ישראל ולא ישתו יינם שאמרו שמו שישראל אסור להם בשר הגויים ויינם, אף אנו נאסור עלינו בשרם ויינם וכל זה עשו לחזק דתם ואמונתם, ואנחנו בראותנו שהבשר שנטרף הוא מושלך לכלבים, בכמה מקומות בקשטיליא, עמדו ובקשו עלות וסבות להפילו חומות ולפרץ גדרות ותפסו הקולות וכסמו על ר"ת…..

ודרשו אולי עת לעשות לה' הפר תרתך….שהרי כמה מהם חזרו משומדים אוכלי בשר החזיר השקץ שיש מהם לאלפים ולרבבות בארץ הנוצרים כיום הזה…אבל אגיש ואומר מה שבא לידי והוא שזאת הצרעת והחולי הנדבק הוחל לבוא בקצת מקומות בקשטילייא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שבאו לידינו שלשה קונדריסים, אחד לחכם רבי משה אלפאנג'י שהיה ראש ישיבה בכל דולת, ואני הרכתיו.

אף אם בעוונותינו הרבים חזר והורה לקולא מהטעם שכתבתי למעלה מפני גזרות הנוצרים פרנאנדו, וגם קונדריס רבי שמואל בן אלעזר ז"ל, שנבל"ע קודם הגירוש במעט שנים. וגם קונדריס החכם רבי משה אבורביע תלמיד חכם אלקלאע שהרי הרב חיים קאלהוראני ס"ט ידעו והכירו קודם שנבל"ע מעט מזער קודם הגירוש, ואביא מעט מזעיר הקונדריסים שלו ומשם תדעו עדות שקר שהעידו על אבותינו הקדושים.

וזאת לראיה ראה ראיתי דברי פיך חכם חן שכתב על שפשט מנה בארץ מגוריך…וזה חזיתי ואספרה כך היה מעשה שעיני ראו ולא זר בהיותי תלמיד בבית החכם רבי ומורי הרב רבי שם טוב אלקחלי ז"ל היה חצר המלך בכאן אלקלעא והיה שם הנכבד החכם דון אברהם בנבישתי ז"ל רב כל הקהלות הקדושות, ממלכות קשטילייא וחכמים גדולים שהיו הולכים עמו לא נזכר שמותם והוגד להם המנהג הרע הזה והשיב…..

וחרה מאד את הרב ז"ל והחכמים, ותפסוהו והיה ימים במשמר ובכבלים, והיה מן הרב ז"ל להעבירו ולהענישו ולהלקותו אלא שבקשו הדבר הזה אנשים גדולים משרי המלך ונעתר להם והעבירו ושלו מאתו בנזיפה, וכתו הרב והחכמים אל הקהל הקדוש מאוקניא על הנמנהג הרע הזה בדברים קשים, ועתה….זעירא דמן חברייא משה אבורביע, ומכאן נודע לי אני חיים גאגין שלא התחיל המנהג הזה בקשטילייא אלא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שהרי החכם רבי משה אבורביע העיד בזקנתו שכתב זה הקונדריס על מה שראה בילדותו.

ובילדותו היה הרב דון אברהם בן באנישתי רב כלח הקהלות ממלכות קשטילייא והיה בימי המלך דון גוואן אבי המרשעת איזבל שגירשה אותנו. וזה כתבתי לומר שחס ושלום חכמי קשטילייא הראשונים פרצו גדר וחלפו חק ולא נפרץ זה הפרץ אלא בקצת מקומות בקשטילייא מפני המשדות מטעם שכתכבי לעיל….

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם המסייעים אותי, אף אם האלהים הצילני עד כאן וכן יתמיד, להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה' הנעשה בזה האלמללאח עד שנתפשט בקצת מקומות מן המערב שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור על שהוכיחם…

ועוד מה שכתבו כי התושבים ששואלים להם מאחר שהם בעצמם החזיקו בזה הדבר ואני בעצמי הוא שנתמניתי עליהם אף על פי שאיני כדאי…ועל כל זה במקום שאיו אנשים מינוני לאיר, וכן חבירי שלמדו לפני וראשי הקהל הם ורק הם פרצו גדר והפילו והפילו החומה על צוארם שאמרו כיצד יהי אחד עומד כנגד עשרה, ומה שקראו ההלכה עם התלמידים בבית מדרשם, וגם החכמים אלו עם אלו בפלפולם וכו…

ומה שלמדתי בפלפולם הוא זה…..זהו הפלפול ששה ראשי ישיבות עם תלמידיהם לעשרות ולמאות….נאום החותם חיים גאגין.

הנה העתקנו את כל החלק הספורי שבדברי רבי חיים גאגין הנזכר, בהיותו הוא מאריה דעובדא בכל המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים בעניין זה של הנפיחה, מחלוקת שארכה כתשעים שנה, מדבריו של רבי לחיים גאגין אנו יודעים כי עוד פרצה מחלוקת כזאת בעניין הנפיחה עוד כשלושים שנה קודם לכן, בערך בשנת ר"ס – 1500 פחות או יותר.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

קריאת תהילים כפל יום

סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על מנהג אבותיו ורבותיו לקרוא בכל יום חמישה פרקי תהילים וכך בחודש מלא [ל׳ יום] סיימו את ק״ן מזמורי התהילים. כשהחודש חסר [כ״ט ימים], קראו בערב ראש חודש עשרה מזמורים וכך השלימו בנקל את ספר התהילים מידי חודש בחודשו.

אמירת התהילים נאמרה במקהלה, ברוב עם הדרת מלך, דבר שריגש את הנוכחים והשומעים וגרם לכך שיזכרו בע״פ את מזמורי התהילים על דקדוקם בניקוד ובטעמים. כך נהגו בליל שבת גם בקריאת שיר השירים. מנהג מומלץ ומסוגל לזכירה.

ברית המילה כמנהג יהודי סאלי

טקס ברית המילה נערך בבית המשפחה שקושט במיוחד. על חוטים שנמתחו בין הקירות, נתלו מטפחות הנשים בצורת משולש. בפתח, עמד שולחן שכוסה בשטיחון צבעוני, משני צידיו הועמדו שני פמוטים מנחושת מבריקה [כלי הנחושת והכסף אהובים במיוחד בקהילת יהודי מרוקו], במרכז השולחן הונח מגש לבשמים ובו שמו עלי לימון, עלי תפוז וורדים מיובשים. לפני הקידוש נטל כל אחד עלה לבשמים. על השולחן היו חיתולי בד וצלוחית חול לצורך הטמנת הערלה, כרית מעוטרת בתחרה יפה. עליה הניחו את התינוק העובר מיד ליד עד שהגיע לידיו הנאמנות של המוהל. כמובן שהוכנו גם בקבוק יין וגביע קידוש מכסף. על הקיר היה תלוי מעיל ס״ת.

יהודי מרוקו נהגו כיהודי אשכנז לכסות את ספר התורה במעיל קטיפה ולא כמנהג שנתפשט בארץ ישראל להכניסו לארגז עץ. המנהג לכסותו במעיל מסתבר יותר, שחשים בספר כשאוחזים בו וכן היה המלך ״נותנו בין חיקו״.

משמאל לשולחן היה לוח ״שיויתי״ הקרוי ״המנורה״ ־ לוח בו מצוירת מנורה ובה מזמור כ״ו בתהילים בתוספת פסוקים ר״ת ועיטורים.

סידור השולחן נעשה קודם ההליכה לתפילת שחרית. במהלך סידור השולחן שרו פיוטים הקשורים לברית המילה ולאליהו הנביא. שני פיוטים נפלאים מרבי דוד חסין מחבר ״תהילה לדוד״, מושרים בברית המילה: ״אערוך מהלל ניבי״ שנתקבל בכל קהילות ישראל ו־״אערוך שיר תהילה״.

במרכז החדר הוצב ״כסא אליהו״ מעוטר בעבודת גילוף עץ וסוכך עליו אפיריון משולש הנתמך ע״י ארבעה עמודים ומשענת מצופה באריג קטיפה. על הכסא ישב אחד מחברי ״חברת אליהו הנביא״ עד בוא אבי הבן מעוטר בטלית ותפילין, אותם הסיר בתום הטקס. הסנדקאות נמכרה למרבה במחיר והכסף נתרם ל״חברת אליהו הנביא״, חברי הקהילה שסייעו בהכנת טקסי ברית המילה בקהילה וגדולה הייתה עזרתם בעיקר לנזקקים.

בשבעת הימים מהלידה ועד לפני היום השמיני ־ יום ברית המילה, נהגו לסבב את הבית בסכינים לסלק המקטרגים ולקרוא בזוה״ק כסגולה לשמירה לילד וימים אלו נקראו ״ליל תחדיד״.

אלי פילו : על טכס התחדיד ראה בקטגוריה נפרדת באתר שלי…..

בן חמש למקרא

בהגיע הילד לגיל חמש, הביאו אותו הוריו לבית המדרש, שם היו מספרים אותו והרב מלמד אותו מעט באותו יום. הדבר היה במעמד חגיגי מלווה בסעודת מצווה לקיים ״בן חמש שנים למקרא״.

"והמחמיר תבוא עליו הברכה^,,

רבים מיהודי סאלי נהגו להחמיר על עצמם בחומרות בכל הקשור לאיסורי דאורייתא. כך נמצא בימי בין המצרים. בימים אלו נהגו יהודי סאלי להחמיר בכל שלושת השבועות בענייני אכילת בשר ושתיית יין, תספורת, שחיה בים, מוזיקה. גם האבלות הישנה של החורבן הייתה נכרת מאד בקהילה וכפי שצוין לעיל, לאחר חצות היום, נאמר תיקון רחל בבכיה בביהכנ״ס.

כן החמירו בימי ספירת העומר עד ל״ג בעומר.

פסח

בפסח שאיסורו מן התורה וחמור מכל ולגביו נאמר ״אפילו באלף לא בטיל״, החמירו מאד יהודי סאלי. בפסח, כל הכלים היו מיוחדים, גם כלי הזכוכית. לא היו מבשלים בשמן רגיל, לתבלין השתמשו רק בזעפראן היקר, מחשש חימוץ השתמשו רק במצות דקות, עם כל החומרות, מצה שמורה.

לא אכלו אורז וקטניות בפסח.

שאלה זו נשאלת בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ [סימן ט׳].

חג השבועות

היו מתכוננים בהתרגשות גדולה לחג מתן תורה כביום נתינת התורה.

בעת קריאת עשרת הדברות, עמדו ושמעו את הקריאה ביראה גדולה. עפ״י דברי הרבנים הגאונים [תשובה מרתקת נמצא בשו״ת של הרב שלום משאש זצוק״ל], לא היה בכך זלזול בשאר קטעי התורה, אלא הדגשת חשיבות עשרת הדברות כעיקר התורה. רמז לכך ניתן בדברי הרב סעדיה גאון שבעשרת הדברות יש תרי״ג אותיות כמניין מצוות התורה. כן נכתב בזוה״ק שבשעת קריאת עשרת הדברות, יחוש אדם שהוא מקבל כעת את התורה ואיך ישב בשעה כזו, כאשר כאשר מלאכי מרום יורדים ומעטרים אותו בכתר והעם רואים את הקולות.

סוכות

היו מקשטים בקישוטים נאים את הסוכה ומתחילים בבנייתה במוצאי יוה״כ. בחג שהו רוב הזמן בסוכה ולא טעמו ולא שתו דבר מחוץ לסוכה.

יום השבת

הדליקו נרות שמן זית מרובים גם לכבוד השבת וגם לעלוי נשמות בכלי נחושת. הידרו בכלים נאים לשבת וכן בבגדי שבת מיוחדים. כן נמנעו מאד מללבוש בגדים בגוון שחור ובפרט בשבת.

כל יום שישי היו מנקים את המלאח וסמטאותיו.

חנוכה

הידרו בהדלקת החנוכיות בשמן זית, עפ״י הכלל ״נר איש וביתו״.

אנשי סאלי היו נוהגים להכריז בהגיע חג החנוכה, ״חג הנשים הגיע״. זאת משום שהם הקפידו שהנשים לא תעשנה מלאכה בימי החנוכה, למעט הדברים הדחופים כבישול.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

התקפות אלו, החוקיות והבלתי־חוקיות כאחת, לא רק שתרמו להתקדמות האיסלאמיזם במצרים, אלא גם שירתו אינטרסים מיידיים של המשטר הקיים. חוסני מובארב לא ביטל מעולם את מצב החירום שהוכרז בשנת 1981 לאחר רצח סאדאת ונראה היה שהוא נהנה לראות את מבקרו סעד א־דין איבראהים חוצב סלעים. רק איומיו של נשיא ארצות הברית ג׳ורג׳ בוש, סמוך למאסרו של איבראהים, להקפיא את הסיוע הכספי למצרים הביאו לשחרורו בחודש מרס.2003

אולם לא האינטלקטואלים החילונים הם אלה המזוהים כ״רוע״ האמיתי האחראי למַדְוויה של מצרים, אלא ישראל והיהודים. באשר לנקודה זו מצרים כולה אימצה את ההשקפה האיסלאמיסטית. במצרים נידוי היהודים והרמוניזציה שלהם אינם נתונים לוויכוח; זוהי הנחת יסוד של השיח היומיומי. כאילו לא נחתם מעולם חוזה שלום בין המדינות, ישראל ואזרחיה מוחרמים כיום לחלוטין בידי כל האיגודים המקצועיים במצרים – בכלל זה ארגוני עורכי הדין, העיתונאים, הרופאים והאמנים – ובידי כל האוניברסיטאות, אגודות הספורט, התיאטראות והתזמורות. כשהמשורר הסורי אדוניס השתתף בכנס משוררים בישראל בשנת 1995, תקפו אותו כל הזרמים הפוליטיים במצרים. השמאל הלאומני היה בין המריעים לרוצחי פרג׳ פודה, משום שהלה נהג להתבטא בזכות ההשלמה עם ישראל. אם יש במצרים של היום נושא אחד המאחד איסלאמיסטים, ליברלים, נאצריסטים ומרקסיסטים, הרי זוהי ההזיה הקולקטיבית בדבר האויב המשותף לכולם, ישראל והיהודים – הזיה שלצדה, כמעט תמיד, גם המשאלה למחוק את ישראל.

פעפוע של אנטישמיות בנוסח היטלר אל תוך ספר לימוד דתי במצרים נתפס גם כיום כאירוע שגרתי. כזה הוא למשל ספר הלימוד המקובל ׳עם ישראל בקוראן ובסונה׳ מאת שיח׳ מוחמר סייד טנטאווי. טנטאווי עומד בראש אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, וככזה הוא בכיר חכמי הדת של העולם הסוני. ספרו זה, שנכתב בשנת 1967 על בסיס עבודת הדוקטור שלו, הופיע במהדורה רביעית בשנת 1997. טנטאווי כותב בו שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית; שהם יזמו את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת העולם השנייה; שהם שולטים בתקשורת העולמית ובכלכלה העולמית; שהם חותרים להרס המוסר והדת, ומפעילים רשת עולמית של בתי בושת. טנטאווי מצטט מדבריו של היטלר ב׳מיין קאמפף׳: ״בהתנגדות^, לַיהודי, אני ממלא את שליחותו של אלוהים״. הוא משבח את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳, ומעיר ללא שמץ של צער כי ״לאחר פרסום ׳הפרוטוקולים׳ ברוסיה נהרגו כ־10,000 יהודים״.

רעיונות דומים בלבוש לא דתי מופיעים בספרו של מוחמד קוטב ׳המוסלמים והגלובליזציה׳, שהופיע בשנת 2000. מאחורי הגלובליזציה, מסביר קוטב, עומד ״הון יהודי בינלאומי, ששולט כבר בארצות המוצא שלו ומנסה עתה להרחיב את שליטתו אל העולם כולו״. לשם כך הוא נוקט אסטרטגיה נכלולית במיוחד, שכן ״ההיסטוריה של השליטה היהודית״ מתבטאת ב״הפצת שחיתות מוסרית, אנרכיה מינית, כפירה, סמים וצורות מגוונות של שיגעון ואובססיה״.

כל מי שמאמין במושגים הללו, ומתגורר במדינה כמצרים, הגובלת בישראל, נידון לתחושת איום נוראה ומתמדת. איום זה מגולם לעתים קרובות באישה הישראלית.

ממש כשם שהמחבל מארועי 11 בספטמבר מוחמד עטא קבע בצוואתו שאף אישה לא תורשה לגעת בגופתו אם ימות, כך גם התקשורת המצרית מהזרם המרכזי מציגה את עצם מגעה של נקבה יהודייה כאיום שטני. דוכני הרחוב במצרים מציעים שלל רומנים שבהם פרוצות העובדות בשירות המוסד תוקפות בנבזות את בחוריה של מצרים. פתייניות אלו אינן מסתפקות במזימה לערער במדוחי מין את ההתנגדות הערבית הטבעית וכך לגרום לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לישראל – אלא פועלות להשמדה ישירה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הדבקתה השיטתית באיידס.