הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

בהגיעם לחופי צפון אפריקה מצאו פליטי גזירות קנ״א בארץ זו שרידי יישוב יהודי קדום, שלא הוזכר במקורותינו במשך תקופה של למעלה ממאתים שנה. יהודים אלה הם שארית אוכלוסיה יהודית גדולה ומפוארת, שחיתה במערב עד אמצע המאה הי׳׳ב. שקיעתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית, ראשיתו בפורענויות המורביטים (אלמראבטון) והמייחדים (אלמוחדון) שירדו עליו במאה הי״א ובמאה הי״ג, ומסתיימת בתקופת חידוש היישוב היהודי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד .

המפגש בין הגולים מספרד וממאיורקה בשנת קנ״א לבין שרידי היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה, השונה במנהגיו ואורח חייו הפרטי והחברתי מן התושבים החדשים, מעורר את השאלה, מה טיבם של התושבים הוותיקים הללו ?

כאמור חסרים מקורות לגבי התקופה מן המאה הי״ב עד המאה הי״ד. בתנאים אלה אנו נאלצים להפיק את רוב המידע על התושבים הוותיקים מן הידיעות המצויות בספרות הרבנית שנכתבה באלג׳יריה לאחר שנת קנ״א.

היישוב שקדם לשנת קנ״א מורכב משני רבדים: האחד — הקדום — מקיף את מרבית התושבים הוותיקים. אלה הם שרידי היישוב היהודי הקדום בצפון אפריקה, שחי בארצות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, וטריפולי (לוב). התושבים הוותיקים באלג׳יריה רואים עצמם כחלק מיישוב זה, וכאשר התעוררו חילוקי דעות בהלכה בין הוותיקים לחדשים, לגבי כשרות ספרי התורה של התושבים הוותיקים מסתמכים הוותיקים על כך ״שראינו אבותינו הקדמונים שעברו על אלו הספרים״. הביטוי ״אבותינו הקדמונים״ ברור שאיננו בא לציין את הדור הקודם של התושבים הוותיקים, אלא דורות קדומים בהרבה. ובהמשך לכך הם מוסיפים: ״גם כל גלילות שלנו כמו קהל תונס ותראבלוס יצ״ו שלא דקדקו בזה״

ההזדהות עם קהילות תונס וטראבלוס מלמדת אותנו, שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראשיתו של מרבית היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה בתקופה הקדומה.

הערת המחבר :  תשב״ץ א: נ ועיין שם נא, הרשב״ץ מכיר בכך שמנהג זה הוא מנהג קדום, ונצטט את לשונו: ״ודע כי אם טעות הוא, להדביק רגל הקו״ף לגגו טעות קדום הוא׳ שהרי החכם ר״א אבן עזרא ז״ל כתב בספרו הנקרא צחות, זה לשונו; דע כי כל אות יש לה צורה אחת והטעם שהוא דבוקה, חוץ מהה״א שהיא שני צורות והנה היא קו לאורך קו ברוחב כי הקו הוא בין שתי נקודות ואח״כ שמו קו אחר מפורד. ולדבריו אין רגל הקוף מפורד… ואע״פ שהחכם ז״ל לא הי׳ רב בקי בדינין, אבל כשר הי׳ לעדות מעדותו למדנו שכך היו הספרים הקדמונים״. העובדה שספרי התורה של הוותיקים מצויות בהם אותן טעויות קדומות מוכיחה, שאכן זהו המשכו של היישוב היהודי הקדום.

הרובד השני שבחלקו נטמע כנראה ברובד של התושבים הקדומים, מוצאו ממאיורקה ומספרד, ושורשו בקשרים המסחריים והחברתיים שהיו בין ספרד ומאיורקה, לבין ערי החוף ונאות המדבר באלג׳יריה. מרבית העדויות במקורות החיצוניים על יהודים באלג׳יריה במאה הי״ג והי״ד קשורות בעיקר ביחסים המסחריים שבין צפון אפריקה וספרד.

לאחר שוך הקנאות המוסלמית בתנועת המייחדים נתפתחו קשרים מסחריים ענפים בין המגרב לספרד, ובהם נוטלים היהודים ברציפות חלק חשוב ביותר. התעודות המסחריות והמדיניות מתקופה זו מעידות על יישובים יהודיים בערי החוף של אלג׳יריה ובנאות המדבר המרוחקות במגרב ששמשו תחנות מסחריות, כגון: וארגלאן- OUARGLA תוקורתTOUGGOURT  תאפילאלתTAFILALET  תואתי׳ TOUATוסג׳למאסה SIJILMASSA . בנקודות אלו ישבו משפחות יהודיות שבחלקן היו מקומיות וחלקן מוצאן היה ממאיורקה, ולעתים התפצלו המשפחות — חלקן האחד התגורר במגרב והשני במאיורקה.

מסחר הזהב אשר בו עברה הסחורה היקרה בדרך הארוכה מאפריקה השחורה שמדרום לסהרה ומסודאן דרך נאות המדבר וערי החוף שבצפון אפריקה עד לספרד, היה אחד הענפים המסחריים שבשל האימון הרב שנדרש בו התמחו בו היהודים. התועלת שהפיקו הספרדים ממסחרם של היהודים, הביאה לכך שהחצר באראגון דאגה להגנת היהודים, אזרחי אראגון, במרכזים הברבריים. יתר על כן, חלק מן היהודים המקומיים במגרב נראו כמאיורקאים בעיני שלטונות מאיורקה ואראגון, וכתוצאה מכך הותרה התיישבותם באותן ארצות.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

אשר לעניין הבתולים של הבת, עניין זה לא העסיק בנראה יתר על המידה את המשפחה היהודית המסורתית במרוקו לפני פתיחת שערי בתי הספר המודרניים בפני הבנות בסוף המאה ה־19. המשפחה היתה כמעט תמיד בטוחה שהבת נוהגת בהתאם לחינוך המסורתי ולאווירה המוסרנית הקפדנית ששררה בקהילה" עד לתחילת המאה ה־20 נדירים היו מקרים של התפקרות הבת ואבדן הבתולים לפני החתונה על רקע זה היה נדיר גם הוא, לבד ממקרי אונס ומתאונות; למקרים יוצאי דופן כאלה היתה משפחת הכלה לרוב מודעת לפני הכנסת הכלה לבית חתנה, והתנהגה עם משפחת החתן בהתאם. רק בגלל מיעוט המקרים של היעדר בתולים יכול היה טקס הצגת הבתולים של הכלה ליהפך לטקס פומבי מרכזי בטקסי החתונה ולחלק מהותי מהכנסת הזוג החדש לחוג המשפחות של הקהילה. משום כך הוא גם היה אחד הטקסים הראשונים של החתונה המסורתית שחדלו להתקיים בקהילות העירוניות במאה ה־20.

טקס הצגת הבתולים שאב את השראתו וחיוניותו הן מן המסורת היהודית של תקופת המקרא והמסורת התרבותית הרבנית וההלכתית הן מערכי היסוד של החברה המוסלמית השכנה, שהקפידה גם היא על עניין זה עד כדי רצח לפעמים של הבת הסוררת בגלל חילול כבוד המשפחה. החברה היהודית לא הפגינה אכזריות כזו כלפי הבלה שלא נמצאה בתולה, אך החתן ומשפחתו גירשו בו במקום את הכלה לבית הוריה אם הוכח להם שרומו בידי הכלה ומשפחתה. התפתחות כזו המיטה קלון על משפחת הכלה, וזו נאלצה להתמודד עם מצבה ולמצוא לו תיקון.

עניין הבתולים של הבת הפך להיות עניין מכביד עבור המשפחה המסורתית בתקופת המעבר מחברה מסורתית גרדא לחברה שנפתחו בה צהרים שונים לערכים המודרניים של יציאת הבנות מבית הוריהן לפני נישואיהן, של פתיחות ביחסים בין הבנים לבנות ושל מפגשים אפשריים של בנות ובנים בהיעדר פיקוח של ההורים. המפגש החדש בין הנורמות המסורתיות ובין הפתיחות וסכנותיה ערער במידה רבה את השאננות שבה התייחסו ההורים לפני כן לעניין. במאה ה־20, עם גבור היפתחות הקהילה לזרמי המודרנה ויציאתן של הבנות ללימודים מתמשכים ולעבודה מחוץ למשפחה, גברו גם ההתקשרויות העצמאיות של הבחורים והבחורות, ועניין הבתולים נהיה מסובך ומורכב יותר ויותר עבור המשפחה המסורתית, במיוחד בקהילות העירוניות.

עד להתפזרות הקהילות חדל בהדרגה עניין הבתולים של הכלה להיות נורמה מחייבת ומובנת מאליה, וזאת בדומה לנורמות אחרות ולערכים מרכזיים נוספים בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים היה אפוא, כנראה, הראשון מבין טקסי החתונה המסורתית שנזנחו בקהילות העירוניות, בעיקר בגלל המפגש שלהן עם התרבות הצרפתית המודרנית והפתוחה, שטקס כזה והערכים שביסודו סומנו בה כבלתי רלוונטיים לחלוטין לייסוד משפחה חדשה. אמנם, כאמור, טקסים ממשיכים להתקיים גם כשמתעמעמים או מתבטלים הערכים שמצדיקים ומכוונים אותם בתקנה התרבותית, אך ההפרה החמורה של ערך השמירה על צנעת הפרט וכן הפגיעה החמורה בכבוד הכלה ובכבוד משפחתה במקרה של היעדר בתולים הביאו לידי ביטולו של הטקס עוד לפני שהבתולים חדלו להיות נורמה מקובלת בקרב יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים המשיך להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה עד להתפזרותן בשנות ה-60 של המאה ה־20.

הערת המחבר :  עניין אבדן הבתולים והשלכותיו על זכויות הבחורה העסיק רבות את מועצת הרבנות הראשית של יהודי מרוקו בישיבותיה בשנים 1953-1947, והותקנו תקנות שונות בדי לאלץ את הבחור שהתייחד עם הבחורה לפני נישואיהם לשאת באחריות למעשהו. ראו מאמרו של משה עמאר בקובץ זה.

Said Sayagh

L'autre juive

Roman

Elle etait tres belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangeroise. Elle s'etait liee d'amitie avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n'en pouvait plus des remarques de sa mere.

Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir a l'lslam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancetres. Elle fut condamnee a mort pour apostasie

Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communaute juive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillerent de se convertir en apparence et porterent l'affaire devant le sultan

Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, a l'heure ou la France conquit l'Algerie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation a mort

Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l'epoque, musulmans compris. Ce roman s'inspire d'un fait historique: le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, executee a Fes en 1834

L'auteur est ne a Meknes dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis a l'lslam, chez qui se melent les heritages de Fes, de Mogador, de Tetouan, de Tanger, d'al Andalous et de l'Atlas

Historien, il a soutenu une these publiee aux editions du CNRS en 1986. Agrege d'arabe, il enseigne cette discipline a Montpellier