מורשת יהדות מרוקו

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

ב־1619 דינר בן עוליל המערבי מופיע ברשימת בעלי החובות למסדר הפרנציסקני בירושלים. בסוף 1625 הוא חתום בין שמונה חכמים על ערבות להחזרת ההלוואה שיהודי ירושלים חייבים, לפי תביעת אבן פרוח׳. הוא חתום גם על איגרת שנשלחה לפאס ב־1630.

תרומה חשובה לפיתוח חיי התורה בירושלים תרם רבי יעקב בן שמואל חאגיז, שנולד בפאס ב־1620. הוא שהה באיטליה והדפיס בה את ספריו. עלה לירושלים בשנת 1658 ושם יסד בית מדרש על שמו – ״בית יעקב״. שיטות הלימוד בו היו שונות מהמקובל בישיבות אחרות: הוא קבע חמש דרגות לימוד, ובסיום כל דרגה היה התלמיד נבחן_; הוא התנגד לפלפול, שילב בלימודים פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית; מדי שבת היה נוהג לערוך דיונים בבעיות שהתעוררו במשך השבוע. המוסד שלו היה אבן שואבת לחכמים מהארץ ומחו״ל. מבית מדרש זה יצאו רבנים גדולים וידועים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים והלכות. בנו רבי משה (המני״ח) נולד בירושלים ופרסם ספרים, ביניהם ״שפת אמת״ ו״אלה מסעי״ בנושא ידיעת הארץ. רבי יעקב נפטר ב־74 16.

רבי משה חגיז (כונה גם "המני"ח", ה'תל"ב, (1672) – נפטר אחרי שנת ה'תק"י), היה מחכמי ירושלים במאה ה-18, מראשי הלוחמים בשבתאות.

בשכונת זיכרון משה בירושלים יש רחוב על שמו. ברחוב זה, משרדיהם של מספר ארגונים התנדבותיים, וכן אחד ממרכזי הלוואות גמ"ח הגדולים בירושלים.

נולד לרבי ישראל יעקב חגיז בירושלים. אביו נפטר כשהוא עצמו היה בן שלוש שנים בלבד, ולכן קיבל את חינוכו מאבי אמו, רבי משה גלנטי רבה של ירושלים, ולמד בבית מדרשו. אחרי פטירתו של רבי משה גלנטי בשנת ה'תמ"ט נותר חגיז בלי תומך, ויצא כשד"ר לאיטליה ומשם לאמשטרדם. בשנת ה'תנ"ד היה שד"ר במצרים. בשנת ה'תס"ד הדפיס בונציה את ספרו של זקנו רבי משה גלנטי, "קרבן חגיגה", ואת ספרו של אביו, שו"ת הלכות קטנות. כמו כן הוסיף הערות לספר אחר של זקנו, "זבח השלמים", וכתב הקדמות לספרים רבים.

בשהותו באמשטרדם החל את פעילותו הגלויה נגד שרידי השבתאים, בצאתו לעזרו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במלחמתו נגד נחמיה חיוןובחשיפת שבתאותו. בשל מעשיו אלו הוא נרדף באמשטרדם על ידי תומכיו של חיון, שבראשם עמד רבי שלמה אאיליון, רבה הספרדי של העיר, ורבי משה הוכרח לעזוב את העיר בשנת ה'תע"ד.

כחלק ממאבקו בשבתאות ביקש לאסור את לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בחו"ל‏^[1].

בין השנים ה'תע"ד-ה'תצ"ח ישב רבי משה באלטונא, וסייע בידיו של רבי יעקב עמדין במלחמותיו עם הרמח"ל ורבי יהונתן אייבשיץ. במלחמה נגד רבי יהונתן אייבשיץ היה היעב"ץ הלוחם העיקרי והוא הצטרף אליו, ואילו במערכה נגד הרמח"ל הוא היה הלוחם העיקרי, ומכתבו היה הראשון שהבעיר את המחלוקת. לאורך כל שנות המחלוקת כתב רבי משה אגרות חריפות בהן הוא תובע להשמיד את כתביו של הרמח"ל ולמנוע ממנו להפיץ את משנתו, שלדעתו של רבי משה לא באה מצד הקדושה אלא מהסיטרא אחרא.

אשתו הייתה בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי ואחותו של רבי חזקיהו דה-סילווה מחבר הספר "פרי חדש", ולא נולדו להם ילדים‏^[2].

בשנת ה'תצ"ח חזר לארץ ישראל. לפי דברי החיד"א ישב בצפת עד מותו, והאריך ימים עד למעלה מתשעים שנים. לפי גרסה אחרת יצא מצפת לביירותלהתרפא, נפטר שם והובא לקבורה בצידון‏^[3], ויש המקדימים את תאריך פטירתו.

רבי משה חיבר ספרים הן בתחום ההלכה והן ספרי פולמוס. להלן רשימת ספריו.

ספרי פולמוס

אגרת הקנאות, ברלין 1714, דברי פולמוס של ר' משה חגיז נגד נחמיה חיון, כתשובה לעלון "קשט אמרי אמת" שפרסם בית הדין של הקהילה הספרדית באמשטרדם לזכותו של חיון.

מלחמה לה', לונדון ה'תע"ד (לערך 1714), מכתבים וחרמות על נחמיה חיון והנוהים אחריו מרבנים שונים, שליקט והוסיף עליהם ר' משה חגיז.

עדות לישראל, אמשטרדם תע"ד (לערך 1714), קובץ איגרות ודברי פולמוס נגד נחמיה חיון, בעריכת ר' משה חגיז.

שבר פושעים, ספר פולמוס נגד נחמיה חיון, אברהם מיכאל קרדוזו, ושלמה אאיליון. בספר נדפסו גם מכתבי המלצה מרבני קהילות שונות שניתנו לר' משה חגיז, רובם אושרו בידי ר' שלמה אאיליון ובית דינו לפני הפולמוס. מהדורה ראשונה הודפסה בלונדון ה'תע"ד

למען דעת כל עמי הארץ, הנאו ה'תפ"ו (לערך 1726), מכתבי חרמות מרבנים שונים על נחמיה חיון ופולמוס על החיבור "הקולות יחדלון". נקרא גם בשם "לחישת שרף".

ספרי הלכה

לקט הקמח, פסקי הלכות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, נדפסו לראשונה באמשטרדם בין השנים ה'תס"ז–ה'תע"ט (לערך 1707–1719), ואחר כךיחד עם השולחן ערוך ברוב מהדורותיו. לספר זה קיבל רבי משה הסכמות מרוב גאוני הסביבה, המשבחים ומרוממים את גדולתו.

לקט הקמח על המשנה, נדפס לראשונה בעיירה הבווארית וינדסבך (ונדסבק) ה'תפ"ו (לערך 1726), ואחר כך בתוך מהדורות רבות של המשנה.

אלה המצוות, על סדר תרי"ג מצוות, נדפס לראשונה באמשטרדם ה'תע"ג (לערך 1713) ואחר כך עוד פעמים רבות.

שפת אמת, על מעלתה של ארץ ישראל ועל זכות וחובת הישיבה בה, דפוס ראשון אמשטרדם ה'תס"ז (לערך 1707).

צרור החיים, הלכות יום-יומיות, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ח (לערך 1738)

משנת חכמים, על ארבעים ושמונה הקניינים שהתורה נקנית בהם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

שו"ת שתי הלחם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

פרשת אלה מסעי, אלטונה ה'תצ"ג (לערך 1733), על ארץ-ישראל, ירושלים, בית המקדש והכותל המערבי.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מבוא: נקודות ציו

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

נער הייתי כאשר נטשתי את בית אבא בק״ק פאס המהוללה ויצאתי להרפתקה נועזה שהביאתני לישראל המתחדשת. יותר ממה שכוח משיכתה של הארץ אחזני במוסדותיו בלי להרפות, עצמת דחייתה של החברה הערבית השוטמת את היהודים במרוקו היא שהציתה את הלהבה של להט העזיבה. לחם חוקנו בישראל הוא להתלבט בין שני הקטבים: רוב מניינם של יהודי מרוקו נטשו בהמוניהם, כדרך שנוטשות קהילות מצוקה אחרות ונקבצות בשערי ישראל, מי בתואנה צדקנית של ציונות ומי מתוך חפץ אנושי ויהודי לחפש מדרך בטוח לרגל וכר להניח את הראש. ועם זאת הם נטשו את נחלות אבותיהם מדורי־דורות, בהבזק אחד ומבלי להביט אחור, שלא כדרך קהילות הרווחה של בני עמנו הממאנות להתחסל ולבוא לביתן גם משעה שבא לנו גואל. ויש מהם החוגגים הילולות מדי שנה לגדל בהן את מלכי מרוקו שתחת הסותם שהו ואף נטשו את ארץ מכורתם, בלי שיחושו בביזוי העצמי שבהזדקקות לחסותו של שליט עריץ כדי להישרד. אדרבה, הם קוראים לכיכרות ציבוריות בישראל על שמם של אותם מלכים כמבקשים לזכור אותם לטוב, ובאותו הבל פה הם חוזרים על אגדות דו־הקיום בשלום עם הערבים שם, גם אם אין ביאור בפיהם לעלייה החפוזה ארצה של חסרי־הכול שבתוכם, בעוד המיוחסים מצאו נתיבות לצרפת ולקנדה. רק מעטים, שפלי רוח שאין לדידם נפקא מינה בליחוך פנכת מדכאיהם, או תאבי ממון שקשה עליהם הפרידה מנכסיהם, נותרו שם. וכיוון שנותרו, דרכם להנציח את זיכרון מה שהיה ואיננו עוד. משונות הן דרכי היהודים.

בין כך ובין כך, בין זיכרונות האלימות והביזוי כנגד בני עמנו, שדחפו את הנער בן העשרה לנטוש את אביו ואת אמו ואת עשרת אחיו ואחיותיו, את חבריו ורעיו ואת לימודיו בבית הספר ״אליאנס״ שכה אהב, בין אלה היה אירוע מעצב. באירוע זה אפשר לתלות את קולר נטישתי, מעבר לשגרת ההשפלה שהייתה מנת חלקנו תמיד, אך הוכרחנו להסכין לה היות ואלה היו סדרי העולם שאין בידינו לשנותם. משל היינו כצפרדע בתחתיתו של בור, שכל עולמה הצטמצם בפיסת הרקיע שצדו עיניה. מעשי ההשפלה יום יום – בין בדרך לבית הספר ובין בדרך חזרה ממפגש רעים בימי א׳, מכות מידי נערים ערבים בני גילנו שארבו לנו בדרך – כל אלה הפכו לבלתי נמנעים, כספחת שאין לה מזור. מכאיב במיוחד היה מחזה האימים של סבי־זקני ז״ל, איש תם וישר שהרוויח לחמו בטורח במדינה (רובע המגורים המוסלמי), שלא חלף יום שלא יידו בו אבנים בדרכו חזרה אל אזור המלח;שכונת הגטו היהודי), ובא לביתו יגע, מדוכדך, מלא בושה מפני ילדיו ונכדיו שחזו בהשפלתו היומית בעודו עומד חסר אונים מול תוקפיו ובפני בני משפחתו.

כאשר מסכינים לצרות והן הופכות ללחם־חוק, הן נקלטות בנפשותיהם הרכות של ילדים יהודים הגדלים במלח כשגרת חיים שאין מפלט ממנה. דוגמה לכך היא שומרי הסף הכושים, על פי השמועה מסנגל, שהצרפתים הציבו בשערי הגטו בימי חג ומועד כחלק מנוף המקום כדי שישמרו על נפשותיהם המאוימות של היהודים, שמפאת קדושת היום היו מסורים להגיהם ולתפילותיהם, ונטיית לבם לא הייתה להשגיח על ביטחונם האישי. אצל יהודים טובים אלה התקיים כל העת הניגוד בין שימת מבטחם בבורא עולם בשעה שהם עובדים אותו יתברך, לבין החרדה המתמדת שנשענה על ניסיון נמהר מפני הבאות. חיים בפחד אינם מן הדברים הקלים, כי כל אימת שהחשיך ננעלו שערי הגטו, ולקול שעטותיהם של אנשים ברחובות אצו יהודים לנעול את דלתות בתיהם מחשש שיפרעו בהם, זכר לפורענויות ביהודים שחזרו ונשנו בימי השושלות היסודניות בתולדותיה של המדינה. שקולה כנגד חששות מתמידים אלה שצלם לא מש, הייתה חוויית ההיפרעות בילדים יהודים בבית קולנוע באחד מימי א׳ שלא נזכרים לטוב. הימים ימי טרום־טלוויזיה, ובהם הקרינו בבתי הקולנוע יומני חדשות כמבוא לסרט הראשי. באותו יום אי, בהצגה יומית שבה צפו נערים ונערות יהודים, הוקרן קטע על ישראל. למראה דגלה הלאומי המתנוסס בגאון, פצחו הנערים במחיאות כפיים עזות, שגרמו לאורות באולם להידלק ולערבים לפרוע ביהודים. כולנו אצנו לבתינו שפופי נפש וחפויי ראש, רועדים מפחד על אשר עוללו לנו ונחושים בדעתנו שחרפה כזו אסור לה שתישנה.