עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
עקיבא קשת ( קסטנבוים )
יליד העיירה מיכלובצה במזרח סלובקיה 1915. למד שפות שמיות – עברית, ערבית וסורית – ותנ"ך באוניברסיטת פראג הצ'כית. כמו כן למד בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה צרפתית – שפה שלימים סייעה בידו רבות בשליחותיו החינוכיות, שלא כמו שליחים ישראלים רבים אחרים שלא שלטו די הצורך בשפה, שבר שהיווה מגבלה לא קטנה.
לימודי הדוקטורט שלו נקטעו באבם בשל מלחמת העולם השנייה והשואה שהכחידה את כל משפחתו. עקיבא קשת הוא איש חינוך והוראה מובהק, איש אשכולות ותלמיד חכם, מחברם של מאמרים וספר בתחום התנ"ך ופרשנותו.
הוא עלה ארצה בשנת 1940, ועבד במקווה ישראל כמדריך חקלאי. ב-1944 נשלח מכפר עציון למצרים והרצה שם על יהדות. שב לארץ למקווה ישראל במסגרת הקיבוץ הדתי, ושהה שם עד 1949. בשנה זו ייסד את חוות הנוער במבואות אל עריש וביפו, ולאחר מכן היה בין מייסדי " גבעת ושינגטון ".
בשנת 1952 נשלח למרוקו בשליחות המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, כראש המחלקה לצפון אפריקה, וכיהן בתפקיד עד שנת 1956. לימים חזר לאגף הדתי של הסוכנות היהודית ולבסוף שימש כנציג מחלקת העלייה בג'נבה לענייני העלייה מאפריקה הצפונית ומרומניה. במסגרת זו היה שותף לעלייה ההמונית ממרוקו בשנת 1961.
עם הגיעו למרוקו, בשבת " פרשת אמור ", התוודע לתנועת " שרל נטר ", דווקא בבית התפילה של התנועה. הוא התפלל בבית הכנסת שבסניף " שרל נטר ", תוך שהוא מתוודע לציבור דובר ספרדית, שרובו הגיע ממרוקו הספרדית ( בעיקר מטנג'יר ).
הוא מרבה בשבח התפילה המסודרת ובשבח הקריאה בתורה ללא רבב של בעל קריאה מתיטואן, הוא דניאל לוי. בית כנסת זה פעל בעיקר בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובימים הנוראים. בימים אלה היה מלא מפה לפה. היה בו ציבור גדול שנטה להיות אירופאי, דובר ספרדית וצרפתית. מעטים בקהל דברו מרוקאית ערבית.
עקיבא קשת התערה היטב בציבור זה. הוא נתבקש לשאת דרשות בצרפתית, השגורה על פיו היטב מימי לימודיו בצ'כוסלובקיה ; הוא נתן שיעורים בשבתות בפרשת השבוע ; הוא הורה את הפרשנים רש"י והרמב"ן ומעט ראב"ע.
עקיבא קשת…..
הוא מרבה בשבח התפילה המסודרת ובשבח הקריאה בתורה ללא רבב של בעל קריאה מתיטואן, הוא דניאל לוי. בית כנסת זה פעל בעיקר בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובימים הנוראים. בימים אלה היה מלא מפה לפה. היה בו ציבור גדול שנטה להיות אירופאי, דובר ספרדית וצרפתית. מעטים בקהל דברו מרוקאית ערבית.
עקיבא קשת התערה היטב בציבור זה. הוא נתבקש לשאת דרשות בצרפתית, השגורה על פיו היטב מימי לימודיו בצ'כוסלובקיה ; הוא נתן שיעורים בשבתות בפרשת השבוע ; הוא הורה את הפרשנים רש"י והרמב"ן ומעט ראב"ע.
במיוחד דרך הרמב"ן, הפילוסוף והוגה הדעות, ביקש להחדיר בהם את " מורשת אבות ספרד ". הוא הורה תלמוד לאנשים מבוגרים, בתוכם גם מורים ממתפללי בית הכנסת של " שרל נטר " ו " בית המדרש למורים "
מתוך ויקיפדיה.
רמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, צפון מזרח ספרד המודרנית, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הרשמי (בקטלאנית) Bonastruc ça Porta, ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות Nahmánides.
רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו על מקצועותיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה.
תלמידו הרשב"א כותב עליו "לא היה גדול ממנו בחכמה במנין וביראת החטא", החיד"א כתב שהוא "אחד מיוחד ברבוותא קמאי אשר משאתו יגורו אלים… והאמת היא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכולא תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי", והריב"ש מוסיף "ועליו סומכין בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה".
הרמב"ן שלח ידו במספר רב של תחומים – היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ואף שלח ידו מעט בשירה.
האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.
הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת(רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה). רמב"ן שימש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבייונה גירונדי ב-1264. הוא שימש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף כמפשר בוויכוח על ספרי הרמב"ם.
הרמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה ומספר בנות שלא נודע לנו שמן. עד כאן מויקיפדיה.
עקיבא קשת מציין כי האפיק של " שרל נטר " היווה את הדרך האופטימאלית ליצור קשרים עם אנשי הציונות הדתית ברחבי מרוקו, מבלי לנסות להכניס אותם למסגרות הפולטיות הצרות כפי שנתגבשו בארץ ישראל.
כשם שלא עודד את כניסתם לקלחת הפוליטית הישראלית, כן מנע מגורמים ארץ ישראליים לא דתיים מלחדור ל " שרל נטר " : " לי היה עניין יותר לשמור על מהותם המרוקאית המסורתית, שהיא ציונית דתית בעיקרה.
בהשראת " שרל נטר , התקיים חוג אינטלקטואלי, שהתכנס ארבע פעמים בשנה, ובמסגרתו נערכו הרצאות וחילופי דעות. עקיבא קשת היה מהמרצים המבוקשים בחוג זה. מרצה לא פחות מבוקש היה במחנות הקיץ של התנועה על מרכיביה השונים, בסמינר למדריכים.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
האמונה בקב״ה ובצדיק התחזקה בקרב בני המשפחה וברוך ה׳ היום עומד במקום בית כנסת לתפארה המשרת נאמנה את כל ציבור המתפללים. אברכים לומדים בכולל בית-הכנסת ומזכים את הרבים בלימודם ובתורתם. מידי שנה בשנה נערכת הילולת הצדיק בראש חודש חשוון ־ ברוב עם במעמד רבנים ואישי ציבור נכבדים. קהל מאמינים גדול פוקד את המקום ורבים הם סיפורי הנסים והמופתים אשר מתרחשים לכל המאמינים באמת בה׳ יתברך ובצדיקים. נשים עקרות זוכות להיפקד בבנים, חולים נרפאיםממחלתם ועוד ועוד. בצמוד לבית הכנסת ישנו ציון ומקום הדלקה לכבודו של הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל זיע״א, שם ניתן להדליק נרות לכבוד הצדיק ובזכותו להיוושע.
מספר סיפורים ומופתים אשר אירעו בבית הכנסת באופקים
בנייה משמים
בתחילה נבנה בבית הכנסת היכל על ידי נגר, שבזמן ששמע את הסיפור על מה שקרה בבית הכנסת לא הכיר את הצדיק, ומעולם לא היה בציונו במרוקו. לימים, הגיעו לידי המשפחה מספר תמונות מהציון של הצדיק במרוקו. תוך כדי שהתבוננו בתמונות, הבחינו לפתע שהיכל הקודש הנמצא בציון של הצדיק במרוקו דומה מאוד להיכל שבבית הכנסת באופקים. כששאלו את הנגר לפשר הדבר ענה להם: ״מעולם לא ראיתי את ההיכל הנמצא בציון במרוקו״.
הדבר היה כפלא בעיניו של הנגר – ותוך שהפך והפך בדברים בינו לבינו נזכר בחלום שחלם בזמן שבנה את ההיכל בבית הכנסת. בחלומו הופיעה דמות ובידה הייתה תמונה. ״אני רבי משה ודוד זיע״א, וזהו היכל הקודש הנמצא בציון שלי במרוקו – את ההיכל בבית הכנסת באופקים עליך לבנות בדומה להיכל שלי בציון במרוקו״. הנגר שהתעורר משנתו לא זכר את החלום, אך בנה את ההיכל באופן שהתאים בדיוק לנאמר בחלומו. ברגע שהזיכרון הלם בו – הבין הנגר את גודל המעמד אליו נקלע ומאז הקפיד להדליק כל שבוע נר לכבודו של הצדיק.
בימיו הראשונים – בית הכנסת היה צריף פשוט. כשהחליטו לבנות מבנה גדול ומרשים לכבוד הצדיק צריכים היו לפרק את כל הצריף: את הברזלים, החלונות והארונות, את התיבה וארון הקודש. את כל אלו נאלצו להעביר לצדו השני של הבית בכדי שיהיה לציבור מקום להתפלל בו בזמן הבנייה. וראו זה פלא: כל חלק שפורק מהצריף נמצא מתאים בדיוק לרחבה השנייה שליד בית הכנסת. כל ברזל הוכנס למקומו, וכל חלון התאים להפליא, וכן התיבה וארון הקודש. העובדים והמשפחה הבינו שיד הצדיק היא שגרמה לכך.
הילולה במקום
באחת השנים בה התכוננו להילולה הקדושה בבית הכנסת, הציעו מספר מתפללים למר משה דנינו ז״ל לקיים את ההילולה במקום שהוא קצת מרוחק מבית הכנסת אך מרווח ויותר נוח. מר משה דנינו ז״ל באמת קיבל את ההצעה והחל לערוך שם את ההכנות להילולה. למחרת היום, התגלה אליו הצדיק בחלום ושאל אותו: "למה אתה מתרחק ממני?״ הבין מר משה דנינו ז״ל שהצדיק קבע את מקומו במקום בית הכנסת, והוא רוצה שהמתפללים יהיו איתו שם.
באותם ימים, לא היו לוחות שנה מסודרים כמו ימינו, ומר משה דנינו ז״ל לא שם לב לתאריך ושכח שזהו יום ההילולה. שוב התגלה אליו הצדיק בחלום ושאל אותו:"למה שכחת אותי? היום ערב ראש חודש חשוון, יום ההילולה שלי". מפוחד קם מר משה דנינו ז״ל, ומיהר לארגן את ההילולה.
באחת ההילולות נכח הרה״ג המקובל בנימין בצרי שליט״א, הרב עלה לדרוש, וכשראה שאנשים לא נענים לבקשת התרומות, ומכירת הנרות, עצר את דרשתו ואמר לנוכחים בהילולה: ״אינכם מאמינים שרבי דוד ומשה נמצא פה איתנו? רוצים הוכחה שרבי דוד ומשה נמצא פה איתנו? – הינה לכם סימן שהצדיק איתנו!״. הרב בנימין בצרי הצביע לכיוון ההדלקה במקום, ופתאום עמוד אש עלה מעל ההדלקה, קהל הנוכחים הזדעזע למראה המדהים.
נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית
נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית
יגאל בן-נון 
פורסם בכתב העת "קשר" 42 אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127
בן-שושן נסע לביתו של נשיא תנועות הנוער של הדז', אדגר גדז', והתייעץ עמו. גדז' לא ידע על המעצרים אך הורה לחברו לעזוב את מרוקו מיד מחשש שמעצרו יפגע קשה בתנועת הדז' ובקהילה כולה. כיוון שידע שהשליח יוסף רגב כבר עזב את מרוקו החליט בן-שושן לעזוב את המדינה. כשבועיים לאחר מכן ברח גם אדמון סעדון. עובד אחזקה מוסלמי בבית הספר הזעיק את המשטרה אחרי היעלמות השניים שכן נראה לו חשוד שמנהל הפנימייה וסגנו נעלמו. בפריס נודעו לשניים פרטים על מעצר חבריהם. לדברי בן-שושן הוא לא קיבל תשובות משכנעות לשאלה מדוע לא הודיעו להם להסתתר או לברוח בעוד מועד. קלוד סולטן התבקש לנהל את פנימיית בית הספר ששימש מאגר לגיוס מתנדבים למסגרת.
התגובות להפצת הכרוז
שלטונות מרוקו החליטו לאתר את חברי הרשת הישראלית ולכלוא אותם אחרי פרסום הכרוז הישראלי שהאשימם באחריות לטביעת "אגוז". תוך ימים ספורים עצרה משטרת מכנאס את בכירי המתנדבים למסגרת, אך לא מנעה את יציאתם של מתנדבים שהעדיפו לברוח מן המדינה. שני מתנדבים נעצרו בזמן הדבקת הכרוזים, והשאר נעצרו על סמך מידע שנמסר לחוקרים במהלך עינויי הפעילים או על סמך מידע מוקדם שעמד לרשות שירותי הביטחון ולא נעשה בו שימוש קודם לכן. שלטונות המדינה לא נגעו בשליחים ישראלים אף על פי ששמותיהם היו ידועים לחלק מן העצורים. באותה מידה שהחוקרים הצליחו לחשוף את בכירי המתנדבים, יכלו בנקל להגיע לשליחים הישראלים ולעצור אותם בבתיהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת. פרסום ידיעה על מעצר ישראלים במרוקו היה חושף גם את הפעילות המחתרתית שביצעה מדינה זרה בשטח מרוקו, ולא היה תורם ליוקרת השלטון. נראה ששלטונות מרוקו העדיפו לתת פרסום לפירוקה של רשת מחתרתית של יהודי מרוקו שעסקה בהגירה בלתי לגלית כדי להוכיח שמדינתם אינה אחראית לטביעת "אגוז", ולהטיל את האחריות לכך על העצורים.
יום לאחר חלוקת הכרוז נרשמו אירועים במדינה שהעמידו בסכנה את ביטחונם הפיזי של היהודים. על פי דיווח למסגרת עמדו מוסלמים במראכש להיכנס לרובע היהודי כדי לנקום את חלוקת הכרוז הפרובוקטיבי. הקהילה היהודית שלחה אל הרבעים המוסלמיים העממיים חמש מכוניות שהסתובבו בהן כדי לדווח בעוד מועד על התארגנויות עוינות. נודע גם על פעילים במפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים שפנו למרכז מפלגתם ושאלו כיצד להגיב על הפרובוקציה היהודית, אך ראשי המפלגה נמנעו מתגובה. גם במפלגת אלאסתקלאל היו פעילים שדרשו תגובה אלימה, אך ראשי המפלגה הצליחו להרגיעםבהוראת המלך הופסקה הפצתו לזמן מה של העיתון אלפג'ר (השחר) שייצג את עמדות הארמון, עקב פרסום מאמרים אנטי-ישראליים חריפים לאחר ועידת קזבלנקה.
מקס לב, שהשתתף בפגישת ראשי מועצת הקהילות עם המלך מוחמד החמישי ב-18 בפברואר, סיפר שנושא הכרוזים הישראליים והמעצרים לא עלה בה. הוא העריך שהשלטונות היו מעוניינים להוכיח לדעת הקהל שהמרוקנים לא גרמו לטביעת ספינת המהגרים אלא רשת ריגול ציונית שפעלה במחתרת במדינתם. המעצרים באו כתגובה על נאומה של גולדה מאיר בכנסת והאשמתה את שלטונות מרוקו באסון.
מבצע "בזק" זכה לביקורת בקרב שליחי המסגרת ומתנדביה. מפקד שלוחת "מקהלה" שעסקה בהגירה, גד שחר, הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון: "מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו". התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת "גסטון", אדגר גדז', שרוב חבריה גויסו למסגרת. הוא ראה בהפצת הכרוזים מעשה חסר אחריות שכל מטרתו ליצור פרובוקציה שתגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, דבר שיגביר את רצון היהודים לעזוב את מרוקו. פרסום הכרוז היה לדעתו חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון למן הגיעו למרוקו. ראש הדז' ניתק את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת "גסטון" שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז' דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז', אמיל סבן והרב אברהם חזן, ויצר קשר עם נשיא דז' הקודם, אלפונסו סבאח, בישראל. האחרון בא לפריס ונפגש עם גדז', עם שלמה יחזקאלי שהיה קצין המבצעים במטה המסגרת בפריס ועם נציג בכיר של המוסד. בפגישה זו הציג גדז' את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות המסגרת בגלל מעשיויוסף שרביט כותב על עמדתו של גדז': "בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז' משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה".