מורשת יהדות מרוקו

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמין

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-1¹/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי^, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

"אולי עדיף שאטפס על השולחן? כך אהיה קרובה יותר לוו," חשבתי לתומי, ומיד פעלתי לביצוע התוכנית; אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית! הכלוב היה הדוק כל כך לקיר עד כי נדמה שהוא חלק ממנו. לא נותרה בידי ברירה אלא לפתוח את הדלת הקטנטנה של הכלוב וללכוד את הציפורים בידיי. לפני שהספקתי לאחוז באחת מהן, נמלטו הציפורים במהרה מן הפתח במשק כנפיים. תחילה חגו סביבי כאילו הן לועגות לי, ואז עפו לכיוון הגן, לעבר כחול השמים וכהרף עין נעלמו כלא היו.

רדפתי אחריהן בבכי קורע לב, אך ללא הועיל. לפתע נשמעו מכיוון הגן צרחות. הייתה זו העוזרת אשר הבחינה באסון. היא החלה לרדוף אחריהן בניסיון ללכדן, אך ללא הצלחה: נדמה היה שהן פשוט התאדו באוויר. בינתיים, יצא דוקטור זיק… מפתח מרפאתו על מנת לבדוק מה פשר המהומה.

"הציפורים נמלטו מן הכלוב," אמרו לו יחד הגנן והעוזרת.

גם גברת זיק…, אשר הוזעקה למקום, לא הצליחה להרגיע את ההיסטריה הרבה. גופי רעד מכף רגל עד ראש. יותר מכל, פחדתי מתגובתה של אמי כאשר תשמע מה עוללתי. גם הבעת פניה של גברת זיק… הייתה רחוקה מלהפחית את חששותיי: מבטה חשף תסכול ומורת רוח.

למרבה ההפתעה פרץ דוקטור זיק… בצחוק קולני: "יקירתי, הציפורים, לחופש נולדו. להחזיק אותן בכלוב באסירות עולם ־ זה מעשה נפשע. רק לילדים יש התבונה, החכמה והרגישות להבין את צורכיהן האמתיים. הדיירת הצעירה שלפנינו עשתה את אשר היינו אנו אמורים לעשות מזמן." הוא ניגש אליי, ליטף ברוך את ראשי, וביקש מלורה להרגיעני ולכבדני בממתק.

"ביקשתי רק ללטף את הכנריות הזעירות…" לחשתי באוזניה של לורה, עת ישבנו יחד בחדרה.

לורה פרצה בצחוק ואמרה:

"עדיף שתשמרי את סודך, שדה קטנה, אחרת עונשך יהיה חמור מאוד!" היא חיבקה אותי אל חיקה ולחשה באוזניי: "ציפורי השיר הללו היו שייכות לאמי והאמיני לי, הן עלו לה הון!"

שנים רבות אחרי הרפתקת הכנריות, עוד נשמר הדבר בסוד כמוס ביני לבין חברתי לורה.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

באותה שעה שנשמע הדבר הזה שמת הארור מולאי חפיץ׳ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם כל אנשי המדינה גוים של פא׳ס אזדי׳ד ושל פאס אל־ באל׳י והגוים של פאס אלבאלי שהיו בהאלמלאח באותה שעה היו נחבאים בחצרות היהודים ובורחים על הגגות מחצר לחצר ועמי היה נחבא אלכ׳וואזא » ס׳ מחמד עדייאל בזורייא אחת בחצר אחת קרובה לצד בית הקברות מפני שבאותה שעה שנשמע הקול הייתי קונה בשר לכבוד ש״ק וכשנשמעו הדברים ברחו בני אדם יהודים וגוים ויש שהניח חנותו פתוחה וברח וננעלו כל החנויות וכל א׳ סגר דלתי ביתו עליו ומי שהיה רחוק מחצירו לא היה יכול ללכת לחצירו עד שעברו ג׳ שעות.

והיו הולכים בני אדם לבתיהם על הגגות. אח״כ נשמע הדבר במקנא׳ס למסיר״ה שמת בנו, ואמו ג״כ שמעה ותהי הרעשה גדולה בפא׳ס ובמכנא׳ס הוי הוי כל ז' הימים היו שולחים אחרי הנשים לספוד אותו. וביום ש״ק ב׳ ימים לאדר המהודר שלח מסיר״ה לשאת את מתו ולהוליכו אצל אמו, ובא אחיו מולאי למתוכי׳ל לשאת את אחיו המת, ועשה לו לקאייד עבדלא ארוצי ארון ונשאו אותו עד מקנא׳ס וקברוהו במקום ידוע שמו סי׳ מכרי׳ז ונכנס פחד גדול בלב בני אדם מפני שלא ידעו מה יהיה אחרית דבר והתפללנו תפלת שחרית של ש״ק בלילה קודם עלות השחר וקריתי הפי בס״ת לאור העששית שהיתה דולקת. והמנחה שהכינו הקהל לתת למולאי חפיץ׳ נשארה בידם ובשעת התפלה התנדבו אותה הקהל לתתה צדקה לעניים ונדרו עוד לתת צדקה אחרת כשיצאו מאפילה לאור בע״ה.

מי יכול לספר התלאות והצרות שעברו עלינו בחייו ובמותו. שבימים ההם ובזמן הזה ברחו אנשי המדינה כל מי שיש לו יד ושם וכל ת״ח כולם ברחו להרים ולגבעות ולמדינות הקרובות והרחוקות ולא נשארו במדינה ב״א העניים ולא נמצאו כאן בזמן הנס ת״ח ולאחר מותו בג׳ ימים והנה מולאי למתוכי׳ל אחיו של מת בא עם המשרתים הרשעים של אחיו ומרוב הפחד שהיו אומרים שבא לנקום נקמת אחיו ברחו בני אדם ונחבאו ואין שום א׳ יוצא לשוק בין גדולים וקטנים ונשים וטף ומי שהוא יוצא מדלתי ביתו לחוץ מתחייב בנפשו, וזה היה בהכרזה במאמר ראשי הקהל והנגידים והמשרתים שבאו עמו היו מלמדים אותו ואומרים לו כך וכך היה עושה אחיך ליהודים וכך וכך רצה לעשות להם ביום פי.

 למחר שלח ליהודים לתת לו  דאיירא די סכרנא׳ט ונכנסו המשרתים להאלמלאח ולא מצאו שום יהודי בשוק. תפשו ב׳ יהודים עניים והוליכום אליו ואמר להם תביאו לי דאייר׳א הנז'. מה טוב ואם לאו אשרוף אתכם. וילכו עם המשרתים שלו לפא׳ס אלבאל׳י ובקשו סקרנא׳ט ולא מצאו מפני שגם הגוים נכנס פחד בלבבם וטמנו והחביאו סחורתם וכל אשר להם. ויבואו אליו היהודים הנז׳ ויאמרו בקשנו ולא מצאנו סקרנא׳ט ויאמר לעבדיו השליכו היהודים ברהטים בקשתות המים. וישליכו אותם. ועמד ה״ר אברהם טולידאנו ובקש מלפניו עליהם והעלה אותם מן המים וגזר עליהם שיתנו אלף אוקיות. וילך ה״ר אברהם הנז' וחילה את פניו וא״ל שיתנו מאתים אוקיות ודאייר׳א אחת שחורה וכן עשו.

נתנו לו דאיירא אחת במאה ועשרים אוקיות ומאתים אוקיות קדומים מעות בעין, ועוד נתנו סוכ׳רא לעבדיו מאתים אוקיות ולמחר שלח עוד אחר דאייר׳א של ברנאט׳א וקנו אותה במאה ושלשים אוקיות ונתנו אותה זה היה בז׳ ימי אבלו ובשבוע שני וישלח אחרי היהודים לתת לו ארבע מאות מתקאלים ולא מצאו שום א׳ מראשי הקהל ותפשו לזקן א׳ שמו אפרים ובחור א׳ שמו מימון בכה״ר נסים אבן דנאן והיה מכה ומענה אותם עד שהלך אליו אלקאיי׳ד לערביי אלגסא׳ם וחלה את פניו והציל את היהודים הנז׳ ונתנו לו הקהל שבע מאות אוקיות ונתנו סוכ׳רא ארבע מאות וחמשים אוקיות והלך לו למקנא׳ס יע״א ערב פורים.

באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולאי עבדל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנז' להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳א למסיר״ה ויאמר לו אדוני המלך כו״כ עשה בנך. וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצוארו וקופה א׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת כ״י כא״י. באותו שבוע והמלך יושב בביתו והנה מולאי למעאט׳ס בנו של המלך רצה לבוא אל בית אביו והוא שכור ולא הניחוהו הסריסים אשר על פתח הבית ונלחם עמם ויגיע הדבר לפני המלך וימית גם אותו. אח״כ בא המלך אל תוך החצר ומצא אמו שהיא בוכה ומצא לפניה בנו אחיו של המת הנז׳ וכשראה אותה בוכה לקח הבן האחר והשליכו אל שוקת המים ומת במ״ה.

אנחנו בזה הצער והנה הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן שלח לקהל פא׳ס אהד מהמשרתים שלו לתת לו אלפים אוקיות ממה שהלוה להם ועוד יתנו לו מאה וחמשים מתקאלים שהלוה להם מולאי מחמד ן׳ מלוך ובעוה״ר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם במה לפרוע וילכו אצל גוי א׳ ושמו ס׳ מחמד ן׳ ג׳מיל וקנו ממנו חטים ברבית ארבעה וחמשים סחפ׳א בסך חמשה ושלשים אוקיות לסחפ׳א ופרעונם לסוף שנה. והלוה להם עוד בתורת הלואה ל״ו סחפ׳א בתורת חסד וזמן הפרעון לימות הקציר ומכרו הקהל החטים הנז' בסך עשרים אוקיות לסחפ׳א ופרעו לנגיד מדר אברהם הנז' ולא הספיק להם לפירעון החטים הנז' וקנו חטים אחרים ברבית מאת אשת המלך יר׳׳ה, ארבעים סחפ׳א אחרים בסך שלשים אוקיות לסחפ׳א ומכרו אותו בעשרים אוקיות ההפסד שהפסידו בו מחצה למחצה ופרעו לנגיד•

עוד זה מדבר וזה בא מאת הנגיד הנז' לתת לו חמשים מתקאלים ותכף נתנו אותם ובששה לניסן ש׳ התס״ד נתייעצו הקהל והסכימו שיגבו המס על פיו של הפנקס שמפונקס מסך אלף אוקיות וישב הריספטו׳ר של הקהל לגבות ולא מצא מי שיתן לו אפי׳ פרוטה א׳ והנושים תופשים אותו וכמעט שהיה רוצה להמיר דתו מפני שלא מצא ממי לגבות, אח״כ לקחו הקהל ברבית כל מה שהיו צריכים לגבות וגבו.

וביום ח׳׳ה של פסח שנה הנז׳ בא ס׳ לחאג מסעוד כסו״ס ועמו סי׳ עלאל בן מאמו וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ כל היהודים כדי לייתן באותו יום האלגזיי׳א ואחרי כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור הפסח וכן היה, לאחר חג הפסח בא וגבה האלגזיי׳א הנז'.

עוד זה מדבר והנה הנגיד הנ״ל שלח משרת א׳ ואגרת המלך בידו לקהל פאס יע״א לתת לו שלשים מרגליות ירוקות כדי שיעשה בהם חמאלא. – חגורת החרב – אחת למלך עודם קוראים האגרת והנה משרת א׳ מעבדי מולאי למתוכיל בא ואמר ליהודים לתת לו ששים אוקיות ויצעקו עליו כל הקהל ויאמרו לו, לא נתן לך כלום והיה העבד הנז׳ אומר להם שמחים אתם על מיתת מולאי חפיץ׳ ואח׳׳כ נתפשדו עמו בל׳ אוקיות.

ביום ב׳ הלכו היהודים לפא׳ס אלבאל׳י וקנו המרגליות וישלחום ביד המשרת. סוף דבר איני יכול לעלות על ספר עול המס הכבד שנתנו קהל פא׳ס בש׳ הנז׳ שנת התפ״ד. ונחלה מלפניו ית׳ יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. ויאמר לצרותינו די אוי״ר.