מורשת יהדות מרוקו

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

ו. המנהג כר״ת בענין בין השמשות והוא כרביע שעה לפני שקיעת החמה וכדעת מר״ן דנוהגים כוותיה בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר ודיני שבת בכלל וכשיראה ג׳ ככבים בהיות הרקיע מזהיר יחשוב רביע שעה משעות זמניות לאחור והוא זמן ביה״ש האמתי והכל עוסקין במלאכה אחרי השקיעה הא׳ (שהיא סברת הגאונים) ולא מתפללין מעריב עד קריאת למג׳רב (מ״א הרב ישמח לבב די׳׳ב ע״ד).

ז. סדר עירובי חצרות ושיתופי מבואות (בכ״י אבא מארי ז׳׳ל והיה העירוב ממצות, תלוי בקיר בית הכנסת מפסה לפסח).

יקח פת שיעור שמנה בצים ויזכה אותו על ידי אחר ויאמר לו נוסח זה: זכה בעירוב זה בעדי ובעד ב״ב, ובעדך ובעד ב״ב ובעד כל אחינו בנ״י הדרים עמנו בעיר הזאת בכל מקום שהם ושיבואו לדור ולהסתופף בעיר הזאת מפסה זה עד חג הפסח ש״ש הבאה, שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בכל שבתות השנה וימים טובים.

בעת שנותן העירוב ביד הזוכה טרם יצא מתח״י, יברך על מצות עירוב, וימסרנו ביד הזוכה ויגביהנו הזוכה למעלה טפח, ויקחנו מידו ויאמר המזכה. בדין עירובא יהי שרי לן לטלטולי לאפוקי ולעיולי מבית לבית ומבתים לחצר, ומחצר לבתים, ומבתים לבור, ומבור לבתים, ומחצר לגג, ומגג לגג, ומתחתית לעלית, ומעלית לתחתית, ומזוית לזוית, ומחצירות למבואות, וממבואות לחצירות, וממבוי למבוי, וממבוי לפונדק ולנהר ולפורני, ומהם למבוי ומרשות לרשות לכל המבואות והחצרות והבתים והרשויות שבעיר הזאת מהומת העיר לפנים, לכל מאי דצריך בכל שבתות השנה וימים טובים, לני ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל המתוספים והמסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסה זה עד פסח ש״ש הבאה שיבוא עלינו לשלם בעזרת השי״ת.

מה שמוזכר למעלה פת שיעור ח׳ בצים לחומרא כדעת הי״א שהביא המחבר בסי׳ שס׳׳ח. הרב עם ועד הקהלה היו קונים רשות ממושל העיר כמ״ש המחבר בסי׳ שצ״א. והעיר הלתה מוקפת חומה סביב כנודע.

ח.                                 בענין קיפול הטלית בשבת המדקדקין לא היו מקפלין אותו אך נזהרין לקפלו במוצ״ש קודם ההבדלה, וכמ״ש מדרש תלפיות דקי״ח ע״ג וקשל״ה דף צ׳ ע״ג ה״ד הרב שערי תפלה ד״צ ע״ב, ואחרי כן מביאים אותו לבית ואין זה הכנה משבת לחול דההבאה לא נקראת הכנה עיי׳ היי״א כלל וע״ע נתיבי עם סי׳ ש״ב שהמנהג פשוט בא״י לקפל הטלית בשבת.

ט.                                 בליל שבת לפני מעריב אחרי שיר השירים נהגו לומר ששה מזמורים נגד ששת ימי המעשה והפיוט לך דודי אומרים אותו מרו״ס ועיין נתיבי עם סי׳ רס״ז.

י. משנת במה מדליקין במעריב של שבת היינו אומרים בין מזמור לדוד לבין לכה דודי, וכמו שכ״כ הרב חיד״א בספר ברית עולם, והגאון יעב״ץ אבן צור נקד במה מדליקין ובמה אין מדליקין.

יא. ברכה מעין שבע במעריב של ליל שבת, לא היינו אומרים רק בבית הכנסת, אך בבית שאין בו ס״ת לא אומרים, וכמ״ש המחבר באו״ח סי׳ רס״ח סי׳ ועיי׳ כפ״ה שם ס״ק מ״ז וס״ק ן׳ משם השכנה״ג הגהב״י אות ט׳ שבמקום שאינו בהכ״נ קבוע בס״ת אין אומרים אותה, ועיין בספר נתיבי עם שם שהמנהג בירושלים לאמרה בכל מקום, גם במקום שאין שם ס״ת.

יב. בשבת לא היינו נוהגים לומר פרשת העקידה, וכ״כ הרב נגרין בספר היראה, וכך היה מנהגו של הגאון יעב״ץ בבית כנסת שלו בעיר פאס. ועיין בספר אור צדיקים ממהר״ם פאפאראש שאין אומרים פרשת העקדה בשבת ויו״ט ור״ה כי סגולת העקדה להמתיק הדינים ובשבת ויו״ט ור״ח אין לעורר דינים.

יג. נהגנו לומר בשבת קודש בתפלת שחרית קודם ב״ש השיר יגדל ועיי׳ להגאון בעל תוספת יו״ט בהקדמה לארחות חיים שכתב שמוסיפים במדינתו בסידורים, השיר יגדל לפני ברוך שאמר כדי להשגיר את הי״ג עקרים בפי כל בני ישראל. ועיי׳ במדרש פנחס להגאון ר׳ פנחס מקאריץ ז״ל שכ׳ דיש לאומרו בשבת אבל לא בחול יעו״ש. וע״ע להגאון בעל אורה נאמן סי׳ נ״א שכתב שבי״ג ברוך שבברכת ברוך שאמר מרומזים הי״ג עיקרים שבאני מאמין יעו״ש ולפי זה נהגו להסמיך לברוך שאמר השיר יגדל המדבר על י״ג עיקרים.

יד. הנוסח ביוצר של שבת אל אדון על כל המעשים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש כגירסת הזוה״ק תרומה דף קל״ב.

טו. הזקן בתפילת שחרית של שבת היה מסדר מי שברך לעולים כמעשהו בחול, ועיין להלק״ט סי׳ ס״ג וע״ע להרב שאילת יעבץ סי׳ ס״ד שנתן טעם למניעת הבקשה בשבת ״משום שלא יהיה דבורך של שבת כשל הול וסיים אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות״, עכ״ל.

טז. כידוע שהרבה פוסקים ומהם המהרש״ל ז״ל צעקו ככרוכייא על מה שמוכרין המצוות בבתי כנסיות בשבתות ובימים טובים, דמחזי כמקה וממכר, יעויין בספרי הפוס׳ שכתבו שיש לבטל מנהג זה, וכנראה שלבטלו כליל לא יכלו כי בזה היה תלוי כל צרכי בית הכנסת ופרנסת הת״ח (עיין בספר כפ״ה סי׳ קל״ד אות כ״ט וסי׳ קל״ו אות ה׳. ובסי׳ ש״ו אות מ״ב) ולכן ראוי למעט ככל האפשר, ונהגו אצלנו למכור בשבת חוה׳׳ט סוכות ופסח כל העליות למשך כל הששה חדשים, ועיין בספר מקורי המנהגים סי׳ י״א. שוב ראיתי בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ א׳ שכתב ליישב המנהג מההיא דמרן ז״ל בש׳׳ע או״ח סי׳ ש״ו ס״י חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה יעו״ש שהאריך בזה. וע״ע להמג״א שם בסי׳ ש״ו משם היש״ש פ״ה דביצה.

יז. היינו נוהגים להרבות בעולים נוספים בקריאת התורה כשיש שמחה אבי הבן או חתן בביהכ״ן וקוראים לאחד מה שקרא הראשון וזה בין בשבתות או בימים טובים. וכדעת הריב״ש ופסקה מרן בשו״ע או״ח סי׳ רפ״ב ס״ב ובב״י כתב שהעולם נהגו להתיר. וע״ע בספר מים עמוקים שאלה ס״ה מה שהאריך לקיים המנהג ודלא כהיש מפרשים שהביא הר׳׳ן בפרק הקורא יע״ש. ונהגו שהמוסיף מעלין אותו אחרי קריאת הששי ובשני וחמישי לא היו מוסיפין כלל, כפסק מרן באו״ח סי׳ קנ״ח ס״א ואם היו בב״ה שני נערים שנתחנכו למצות תפלין אומרים לכהן לצאת מבית הכנסת, עיי׳ בספר השמים החדשים דף ה׳ ע״ב וע״ג.

יח. המפטיר לא היה עושה הפסק בברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת, לבין החתימה דכולה ברכה אחת היא, וגם הצבור לא ענו אמן או אמת ועיין בספר חיים סי׳ כ״ה אות כ״ז. ועיין להלן אות כי.

יט. המפטיר אחרי גמר קריאת ההפטרה לפני הברכות אומר הפסוק בישעיה מ״ז ה׳: גואלנו ה׳ צבאות שמו קדוש ישראל ואין זה הפסק דדמי למי שהוסיף פסוק אחר בהפטרה. וזה בקשה מאת ה׳ שיגאלנו מגזירת השמד שלזה נתקנה ההפטרה כ״כ הרב ויקרא אברהם דף קט״ו ע׳׳ד.

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

דומה, כי דמותו האגדית של ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ לתורה, בניגוד לדמותו ההיסטורית, קופחה במחקר. זאת, הן מחמת דלות המקורות ופיזורם בפינות ספרותיות מרוחקות, והן בגלל שאישיותו ההיסטורית והפרשנית מיקדה את מירב תשומת הלב של החוקרים. פליאה היא מדוע לא עיטרה יהדות המגרב והמזרח את ראש בנה הדגול בעטרת תפארת אגדות וסיפורים, בדומה למה שעשתה יהדות מזרח־אירופה לבן דורו ר׳ ישראל בעש״ט.

יש לציין, כי חלק נכבד משבחי ר׳ חיים סופרו דווקא מפי חסידי הבעש״ט שהפכו למעריציו המושבעים של ר׳ חיים בן עטר ופרושו ״אור־החיים״.

את סיפורי השבחים של בעל ״אור החיים״ ניתן לחלק לשתי קבוצות: א. סיפורי גדולתו ונפלאותיו ב. סיפורים על קשרים (עפ״ר מדומים) בין אישי החסידות ובינו. בעוד שהקבוצה השניה נולדה כולה במזרח אירופה, לא מן הנמנע שאף סיפורים מן הקבוצה הראשונה נוצרו שם, או הושפעו מסיפורים אשכנזיים שנתגלגלו למזרח. סיפורי הנפלאות שבקבוצה הראשונה מתרחשים בחלקם הגדול בחו״ל, ורק במיעוטם בארץ ישראל. בספר ״אות־ברית״ לר׳ יוסף כנאפו מסופר: ״הרב החסיד עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר, שחיבר ספר הקדוש אור החיים, היה עובר אורח במדבר שמם עם השיירא במקום חיות ולסטים. והרב ז״ל כשראה אריה גבור בא לפניו לטרוף טרף לעצמו, אזי גילה בריתו ברית קודש, וכשראה אותה האריה ברח מפניו עד גדר מהלאה למגדל עדר וכששאלו אותו על הדבר הזה, אמר מר והגיד לעמו שמעולם לא ראה טיפת קרי לבטלה ח״ו, ומפני זה זכה להבריח הארי החי…״. בסיפור זה מופיעים שני מוטיבים ידועים: א. חית טרף שאינה נוגעת לרעה בצדיק  ב. פרישותו היתרה של איש קדוש, שבזכותה נעשה לו נס.

סיפור ארוך ומפותח, שאף הוא אירע בחוץ לארץ, מספר על הצלתם המופלאה של יהודי מדינה אחת בזכות ר׳ חיים. מלכה של אותה ארץ, שהירבה לעסוק באסטרולוגיה, חיפש את בן גילו, דהיינו אדם שנולד ביום ובשעה בהם הוא עצמו נולד. כאשר גילה את ר׳ חיים, ומצאו דר בבית דל ובעוני משווע, התפלא המלך על שמעמדם של שני בני גיל אחד יכול להיות כה שונה. עד מהרה נתחוור למלך שר׳ חיים אמנם נחות ממנו בעושר ובשלטון, אך עולה עליו בכוחותיו המאגיים והרוחניים. לא זו בלבד, שלמרות בגדי ההדיוט שלבש המלך, ר׳ חיים חש מיד כי מלך עומד לפניו, הוא אף הפליא להראות למלך נצורות שהתרחשו באותה עת במרחקים. בעזרתה של מראה הראה לשליט את בגידת אחד משריו ונסיונו לפתות את המלכה, ר׳ חיים יעץ למלך לירות בדמות השר אשר במראה ולהורגו. ושוב הראה לו במראה כיצד נטמנה גופת השר בחול שבין חביות היין, אשר במרתף המלך.

ר׳ חיים סיפר למלך כי שונאי ישראל עתידים להעליל עלילת דם על היהודים, ולהאשימם ברצח השר, וביקשו שלא לתת ידו להרע ליהודים. המלך הבטיח לבדוק היטב את המאורעות שאירעו בעת העדרו, לערוך סעודה גדולה לפני המשפט העתיד להערך, ולחכות לבואו של ר׳ חיים. אכן, ר׳ חיים הגיע במועד, נתקבל בכבוד גדול ונתמנה לאחד השופטים. הוא הציע למלך לטעום מן היין השמור במרתף, וברדתם שמה נמצאה גופת השר. עדי השקר הוזמו, וכומר שעמד בראש המסיתים לגרש את היהודים בא על עונשו ותומת.

מסיפור זה יש בידינו מספר נוסחים. העתיק ביותר הוא קונטרס ביידיש בן ארבעה דפים. בשערו נאמר: ״איין ואונדרליכע געשיכטע וואס עס האט זיך גיטראפן מיט רבינו אור החיים הקדוש וואס ער האט באוויזן מיט זיין חכמה, און האט מציל גווען כמה נפשות פון אומשולדיגן טויט״. נוסח שני נדפס בספרו של ר׳ אהרן מרקום  ושלישי בידי ר׳ ישראל בן ששון המביא באסופת סיפורים קטנה מספר סיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר, תוך כדי הדגשה (בשער הקונטרס) כי הסיפורים לוקטו ׳ממקורות נאמנים׳. שלושת הנוסחים דומים למדי, אך ההבדלים הלשוניים והעניניים מעידים שלפני כל כותב היה מקור אחר. ר׳יא מרקוס, הנוקב בשם העיר בה, התרחש המעשה, שמע את הסיפור — ככל הנראה — לא לפגי 1861, השנה בה עבר לקראקא ונתקרב לחסידות. בן ששון לא הכיר מן הסתם את הקונטרס ביידיש, ולא את תרגומו העברי, אס כזה היה קיים אי־פעם. פעם נוספת נדפס הסיפור בספרו של ר׳ אברהם שטרן״, המעיד כי בילדותו ראה את הסיפור מודפס ביידיש, ומתוך חשש שמא אבד הקונטרס בשנות מלחמת העולם השניה והשואה, גמר בדעתו להדפיסו בספרו. מצד שני מוסר שטרן לקוראיו, כי שמע את הסיפור גם בעל פה, ושהוא החוליה הששית בשרשרת המוסרים. לפי עדותו קיבל את הסיפור מפי ר׳ שמחה גולדברג, אב״ד שברשין. זה שמע אותו מפי ר׳ צדוק הכהן מלובלין שקיבלו מפי ישיש כבן תשעים, אשר שמע אותו מפי ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי [החיד״א], שקיבלו מפי מורו בעל ״אור־החיים״. מסתבר שרשימת המוסרים לא באה אלא להקנות מהימנות למסופר, שכן שטרן עצמו מעיד כי עוד בילדותו היו יהודים שהטילו ספק באמיתותו.

מתוך השוואה בין נוסחו של שטרן לבין הנוסח היידי הקדום מזדקרים הבדלים לא־מהותיים. ייתכן שלפנינו נוסחה שונה, אך מתקבל יותר כי זכרונו של שטרן בגד בו בפרטים מסויימים, בעוד שבפרטים אחרים פעל דמיונו הפורה. אין ספק ששני נוסחי היידיש העם אותו סיפור.

מבחינת הסיווג הספרותי שייך סיפור זה — כקודמו — לספרות השבחים, ספרות המספרת על קדושים ומעשיהם המופלאים. בין יתר כישורי הקדוש מובלטות ראייתו למרחקים, ידיעתו את הנסתרות וכוחו בביטול גזרות רעות מעל היחיד ומעל הציבור. אכן, עניין אחרון זה עומד במרכזו של הסיפור הנדון. הגזירה, שכאן היא עלילת דם, נובעת — כמקובל — מהעלמו של לא־יהודי, וביטויה המעשי היא האשמת היהודים ברציחתו. גילויה של הגוויה, בזכות הצדיק, מביא לחשיפתה של האמת, להזמתם של העדים ולהצלתו של הקיבוץ היהודי, שסכנת גירוש, ואף השמדה פיזית, ריחפו מעל ראשו.

מוטיב מיוחד במינו בסיפור זה הוא מוטיב המראה. בסיפורים שונים מצאנו מראות, אשר מהן משתקפות דמויות מלאכים, שדים, או צדיקים המגלים את העתיד. כן מצויות בסיפורים מראות שלהן תפקיד בתהום האהבה. המראה שבסיפורנו משלבת את רוב האלמנטים האלה, אך יש לזכור שלא באהבה עסקינן, אלא בניאוף המתגלה במראה.

ראשית שלטונו של האסלאם.

ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.

אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.

אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.

ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.

מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.

 על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.

כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.

הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.

אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.

כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.

בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים. 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

על השינוי בדרכי המאבק ובקיצוניותו החריגה ניתן ללמוד מתוך קריאת דוחות של מנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ בערים השונות בהן פעל הרב הלפרין במישרין.

מדוחות אלה, הנפרשים על פני מספר שנים בסמוך ובמקביל לשנים בהן פעל הרב הלפרין בתחילת המאה ה־20, מצטיירת תמונה אחידה למדי, למעט ניואנסים המתבקשים מהאופי השונה של המנהלים ואופי המקום. באופן כללי ״אליאנס״ נתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים בכל המקומות בהם פעלה. קשה היה למנהלים לחדור לפלח החינוכי המצוי בתוך ה״חדרים״, עולם סגור וחשוך תרתי משמע, שמסרב להיפתח. דוחות המנהלים שעסקו במצב ה״חדרים״ ונשלחו לפאריז, מתארים מצב פיזי ומנטאלי ירוד וקשה ביותר. ״חדרים״ קטנים ששטחם כעשרים מטרים מרובעים, עם פתח אחד קטן לכניסה, ללא אוורור ואור. עשרות תלמידים מצטופפים על מחצלות מהשעה שבע בבוקר עד שש בערב ומשננים באופן אוטומטי ומכני פסוקי תורה שאינם מבינים את תוכנם. התלמידים מוזנחים, לבושים בבגדים בלויים, בחדר עומדת צחנה, ותלמידים לוקים במחלות עיניים ובמחלות אחרות. פרק נכבד בכל דו״ח יוחס למצב ההגיינה של התלמידים שתואר בצבעים קודרים ביותר. שינוי הרגלי הגיינה והמאבק בתופעת הנישואין בגיל מוקדם מאוד חייבו מערכה קשה בפני עצמה. על המתרחש ב״חדרים״ ניצחו רבנים שחששו למסור את הילדים ללימודים ב״אליאנס״, ולו באופן חלקי בלבד, שמא ״יעקרו מהם ויאבדו את האמונה״. הרבנים התייחסו בחשדנות רבה למנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ ולהתנהגותם האישית.

מנהל בית הספר לבנים במלאח בראבאט מר קונקי, מספר בדו״ח השנתי שלו על שנת הלימודים 1918-1917: …נעשיתי נקודת המטרה של ה״עמיתים״ שלי. בקר וערב בכל המבטים בוחנים אותי, ועוקבים אחר כל תנועותי, חוקרים תדיר את המשרתת שלי לגבי אורחות חיי על מנת שתהיה השגחה וימולאו הוראות הכשרות, שמירת השבת וכו'. בקיצור לא פוסחים על שום דבר וזאת על מנת לתופשני בעבירות על הדת. אולם הדבר היחידי שהעירו לי היה על כך שאני מגלח את הזקן…

Rapport Annuel Ecole de garcon. Rabat 10.9.1918. Archive

כבר הוזכר כי בכל דו״ח היה סעיף מיוחד שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו האם חל שינוי במנטאליות היהודית בסביבתם, כיוון שהם הרי באו לשנות אותה מתוך תחושת שליחות אידיאולוגית, באמצעות הפצת ערכי הציוויליזציה המערבית. המנהלים האמינו שכך יצליחו להחדיר את השינוי בקרב ״אחיהם״ במרוקו.

הדוחות גדושים בתיאורים של גילויי התנגדות מצד הרבנים וחלק מציבור ההורים לקידמה המערבית. הקושי העיקרי היה מנטאלי, מעין אי יכולת ואי הסכמה לספוג את הערכים ש״אליאנס״ ביקשה להנחילם. כגודל המשימה שהוטלה על מנהלי בתי הספר כן גודל הקושי. בדו״ח מהעיר רבאט, שנכתב ב־1 לאוקטובר 1922, סוקר מנהל בית הספר מר קונקי את ״המצב המוסרי״, ואת מצב השינויים בנושא זה מאז שנת 1903. סקירתו נפרשת על כעשרים שנות פעילות: …לכל אורך התקופה חברינו לאמונה מצויים בחשכת הבערות, ספוגים באמונות טפלות, ופנאטיים באופן קיצוני. הם מתייחסים לבית הספר בחשדנות, ומתייחסים אליו כאל מכונה הרוצה לכרות מתוכם את יסודות האמונה…

תיאור המצב בשנת 1922 דומה למה שנכתב בדו״ח של אותו מנהל בשנת 1917-1916, ובדו״ח של 1918, והדיווחים דומים לאלה שכתבו קודמיו בשנת 1903, השנה בה הוקם בית הספר של ״אליאנס״ ברבאט. התופעות היו דומות ומושרשות עמוק בהוויית הקהילות למרות עשרים שנות הפעילות החינוכית של ״אליאנס״ בתוכן.

אולם יש לומר כי חלו גם שינויים שהם פרי הפעולה החינוכית הארוכה והמתמשכת. בדו״ח של שנת 1922 מספר המנהל בגאווה שבוגרי בית הספר זנחו את הרגליהם הרעים ואת הפנאטיות, והם פתוחים לרעיונות חדשים שמאפשרים להם נגישות לחברה האירופית המתגבשת. הוא מספר בגאווה על קליטתם הטובה בתעסוקה המודרנית, בחברות המסחר והמינהל. הוא גאה על כך שבמהלך עשרים השנים, תרם בית הספר במידה חלקית (הוא הדגיש את התרומה החלקית) לשינוי שחל בחברה היהודית. הקהילה פתוחה יותר ומתבוללת, והדברים באים לידי ביטוי גם בלבוש (חליפות אירופיות), בניקיון ובהליכות הנימוס.

חסאן חלאווה (מספר; סיפורים 33—34), יליד פאם (1902). פעיל מנעוריו באגודה הציונית בעירו. עמד משנת 1912 בראש ״אגודה למארוקו״ וערך עיתון רבני בשם ״התחיה״. עלה בשנת 1931, ונתקבל כחזן ושמש בבית־ הכנסת ״אהבת תורה״ של יוצאי מארוקו ביפו. השתתף בירחון ״הפוסק״, שהופיע בתל־אביב בעריכת ר׳ הלל פוסק, ועסק בענייני ״משמרת שבת״ התל־אביבית. במסגרתה הוא מטפל בייסוד ״מניינים״ לעולי מארוקו בארץ. מרבה לספר סיפורים, שאחדים מהם נרשמו ע״י שמעון ארג ס ט.

33 – רבי חיים בן עטר מעניש רשע

מספר חסאן חלאווה

33. רבי חיים בן עטר מעניש רשע

בסאלי, עירו של רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, היה אחד חכם, בקי בשבע חכמות, אך רשע גמור. והיה רשע זה מעביר נערי־ישראל מדרך הישר. באו לרבנו חיים מקורביו ואמרו לו:— רשע זה מלא חכמה כרימון. ואתה, רבנו, שותק, ואינך עושה לו כלום ?

אמר ר׳ חיים שם קדוש, ומאז נהפך הרשע לשיכור, מתגולל בחוצות העיר, עד שאנשים היו מתביישים להימצא במחיצתו. כי אמר ר׳ חיים:— כך נאמר: בנפש רעה לא תבוא חכמה.

34 – כיצד נתעשרה משפחת ששון

מספר חסאן חלאווה

כיצד נתעשרה משפחת ששון

משפחת ששון היא משפחה עשירה ומסועפת מאוד בעולם כולו וגם במארוקו יש לה ענף נכבד.

מסופר אצלנו, כי ראש המשפחה, סעיד ששון, עני ואביון היה, ולא היו לו לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. הוא היה נודד בדרכים כרוכל עם סחורתו, והצלחה ופרנסה אין. אך ירא אלוהים היה האיש ורגיל היה לשנן מזמורי תהילים בכל דרכיו. בלילה אחד והוא משנן פסוקי תהילים וקורא את המזמור ״ממעמקיםקראתיך״ י והנה הוא רואה איש בא אליו ואור בהיר מאיר את פניו. והאיש אומר לו:— הנה אבן טובה אתן לך, ושתי דרכים לפניך. או שאבן זו תהיה אבן־החכמים, ואתה וכל זרעך אחריך תהיו חכמים גדולים, או שהיא תהיה אבן־העשירים, ותתעשר מאוד, וכל יוצאי חלציך יהיו עשירים מופלגים לדורי דורות.

ענה לו סעיד:— תשאיר בידי את האבן ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות אחליט את החלטתי.

נגע סעיד באבן והנה חננו אלוהים בהשגה גדולה: בבת־אחת הוא השיג השגות עילאיות. מיד החליט לעשות שאלת חלום, ובחלומו ראה את עצמו בארמון־מלכים, שבו מסמאים זהב וכסף את עיניו. הבין האיש, כי מן השמים מצווים עליו לבחור באבן־העשירים. וכן עשה.

מאז עשירה מאוד משפחת ששון, ויש בה גם תלמידי־חכמים גדולים. ידועה במיוחד האשה פרחה ששון, שאספה ספרים וייסדה ישיבות רבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.