יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בין התורמים לשגשוגה ולפריחתה של יהדות פורטוגל היו בני משפחת אברבנאל. שמואל אברבנאל, לו הקדיש ר׳ מנחם בן זרח את ספרו ״צידה לדרך״, התנצר, אך המשפחה, כולל יהודה, אביו של יצחק, עברה לפורטוגל, שבה ליהדות ונהפכה לחשובה בארץ זו. יהודה שימש גזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. בנו ר׳ יצחק אברבנאל היה המפורסם מבני המשפחה. בעודנו בפורטוגל פרסם מספר חיבורים: ״צורות היסודות״ ו״עטרת זקנים״. בחיבורו האחרון דן אברבנאל בנושאי אמונה, השגחה ונבואה וכיו״ב. כאמור לעיל, התרשם אפונסו החמישי מאוד מכישוריו ומינה אותו לשר אוצר וגזבר. מהקדמתו לפירושו לספר יהושע ניתן ללמוד על מעמדו בחצר המלך. לאורך כל התקופה לא זנח את בני עמו, קרובים ורחוקים. יצחק אברבנאל היה מנהיג מיוחד שניחן בעושר, בחכמה ובכישרון מנהיגות פוליטית. ליפינר תיאר את השתלשלות העניינים לאחר מותו של אפונסו החמישי ואת בריחתו של אברבנאל לקסטיליה, ואין כאן המקום לדון בזה.

על יצחק אברבנאל השפיע רבות יוסף בן אברהם חיון, שהיה רבה של קהילת ליסבון במשך 25 שנה, לפני שעבר לאיבורה. אביו אברהם בן נסים חיון חיבר את ״אמרות טהורות״. יוסף חיון כתב פירושים על ירמיהו(1466), פרקי אבות(1470), תהלים, משלי, וכל הנביאים.נראה כי אברבנאל הושפע ממנו בפירושיו על המקרא.

בחצרו של ז׳ואאו השני פעלו מספר רופאים יהודים: ליאאו(mestreLeao), יוסי או דייגו מנדס ואסינו(Diego Mendes Vecinho) והמומר אנטוניו(mestre Antonio). יוסי מנדס ואסינו שיתף פעולה עם הנווט והספן פדרו דה קובילה ועם המתמטיקאי היהודי משה. תרומתו של ואסינו למדע הניווט בפורטוגל הייתה נכבדת.

במחציתה השנייה של המאה הט״ו פעל בליסבון בית מלאכה – האחרון שעסק בהעתקת כתבי יד ועיטורם בחצי האי האיברי – ובו נכתבו ועוטרו כתבי יד עבריים,ובכללם ספרי מקרא ופירושים, סידורים וספרי הלכה. כתבי יד אלה כונו במחקר ״קבוצת ליסבון״. כתבי היד כתובים בכתב יד ספרדי, חלקם בכתב בינוני וחלקם בכתב מרובע, דבר המעיד על מקומם של יהודי ספרד בפיתוחה ובטיפוחה של התרבות היהודית בפורטוגל במאה הט״ו. בין המעתיקים ב״קבוצת ליסבון״ נמנים יוסף צרפתי בן ששון הצרפתי, אליעזר בן משה גגוש, שמואל אדרוטיאל ומשה בן יצחק, אשר פעלו בליסבון בין השנים 1484 ו־.1495 כתב היד הקדום ביותר ב״קבוצת ליסבון״ נכתב בשנת 1469. מעתיקיהם של חלק מכתבי היד מ״קבוצת ליסבון״ אינם ידועים לנו.

בית המלאכה של ליסבון יצר סגנון אחד ומיוחד ובזה היה חריג בעולם היהודי. בית המלאכה היה פעיל עד להחלטת הגירוש בשנת 1496 ואסון השמד של שנת 1497. במשך כעשרים ושמונה שנה נוצרו כשלושים כתבי יד בבית מלאכה זה בליסבון או בגלות הפורטוגלית. אחד התנ״כים המהודרים ביותר יצא מבית מלאכה זה במצב בלתי שלם והגיע לאיטליה. חלק גדול מכתבי היד שמקורם בבית מלאכה זה הם ספרי מקרא. נוסף לאלה נכתבו ועוטרו שם שני סידורים, ״משנה תורה״ לרמב״ם, פירוש התורה לרמב״ן וספרו של רד״ק ״ספר מכלול״. שמותיהם של חלק מהסופרים ידועים: שמואל דה מדינה, שמואל אבן מוסא ואלעזר בן משה גאגוש. יצירות בית המלאכה בליסבון כתובות ומאויירות בטוב טעם ובסגנון מעודן. תנ״ך ליסבון הוא היצירה המשוכללת והמייצגת ביותר של בית המלאכה.כתיבת התנ״ך נסתיימה בסוף שנת 1482 בידי הסופר שמואל אבן מוסא, שכנראה אף עסק בהדפסה והיה מהראשונים שהדפיסו ספר בחצי האי האיברי בשנת ^.1487  רשימת כתבי היד מתוצרת בית המלאכה שבליסבון משקפת את רמת ההשכלה והתרבות של יהודי פורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו. עניינם היה בחיבורים הקלסיים של היהדות: ספרי המקרא, סידורים, פירושי המקרא, ספרי הלכה ודקדוק.

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

תוכני שירתו

כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.

אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "

                             קרב לך עתות דודים

                             ובא צועד להיות אחרי

                             כן יקרב מועד מועדים

                             למחולת המחנים

בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.

גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :

                            העם, אשר נע כצאן תעה

                            זכר ופקד לו ברית שבועה.

העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.

נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו. 

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

סיד יוסף

ובסי׳ רמ״ט משם ברכ״י סי׳ תנ״ג כתוב וז׳׳ל שמוסף ר״ח רחל אמנו תיקנה אותו שצפתה ברוה״ק שעתידות נשי מדבר שלא יכשלו בעגל ורמזה שמה בר״ת ר׳אשי ח׳דשים ל׳עמך נתת ר״ת רח״ל עכ״ל. א״ב הנשים יש להם זכות גדולה. ואפשר לומר שעל זה אמרו רז״ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, כי הקב״ה יודע דנשים שארו בצדקתן ולא יסייעו בעגל ולא עוד אלא שיסייעו במשכן. ואשרי מי שזכה ולקח לו אשה צדקנית דהגם אם הוא לא היה מאושר היא תדריכהו ותאשרנו.

וכן הובא ג״כ במדרש אליהו, שנתן הקב״ה שכר לנשים לשמור את ר״ח, לפי שלא נתרצו לעשות שקץ ותועבה במעשה העגל עכ״ל. וכן ראיתי באיזה ספר (שאיני זוכר כעת את שמו) על מה שנאמר ויתפרקו, לפי שלא רצו הנשים ליתן להם נזמיהם, נתקו אותם מן אזניהם בעל ברחם, באופן דהנשים יש להם זכר שלא עשו העגל, ולכן הם מתקשטות בנזמיהם עד עתה ולעד, לזכר שלא היו במעשה העגל. אף אגן נוכל לומר דגם הזכרים של משפחתנו שמתקשטים בנזמי זהב באזניהם הטעם הוא לזכר עולם יהיה צדיק, שלא נתנו נזמיהם לסייע במעשה העגל. ולכן מחזיקים בנזמיהם כקדם וכבתחילה, לא כן שאר משפחות שאינם נוהגים בן.

ואם תאמר אם האי טעמא הוא אמת ,למה הכהנים שלא עשו העגל אינם נוהגים במנהג זה להתקשט בנזם זהב באזניהם לזאת אשיב דשאני כהנים שאינם יכולים לעשות חור באוזן כדי לשים בו נזם זהב, והטעם הוא משום ראם יעשו חור באוזן נקרא מום והם כהני ה׳ ועתידים לשרת בביהמ״ק שיבנה בב״א ולא יהיה בו מום כתיב וכל אשר בו מום לא יקרב, ולכן אין עושין חור באזניהם. ודבר ידוע הוא שהכהנים לא עשו את העגל, חיל קרי בי רב הוא דלא עבדו את העגל, לא כן אנן צריכים לזכר ולאות שאנחנו טהורים ונקיים מעון העגל, ולכן מתקשטים בנזם על אוזן שומעת לדבר ה׳, ומנהג טוב וישר הוא.

דקדק עלי רב אחד, אם טעם זה נכון הוא מדוע אנחנו נוהגים לאכול בשר בשבת איכה, ומשפחות שאינם נוהגים לאכול בשר בשבת איכה קורין לנו אנחנו שאוכלים עאג׳מאיין ור״ל שעשינו העגל ולכן קורין לנו שבת לעג׳אמא. והשבתי לו דהטעם שאמרתי הוא טעם נכון, ומה שקורין לנו בשם זה עג׳מאיין אין הכוונה שעשינו העגל, אלא ר״ל שאנחנו באנו מן עאג׳מאיין המדברים בלשון לעז, ומקרא מלא כתיב דכתיב בית יעקב מעם לועז. ובמסכת מגילה תנן הקורא את המגילה ללועזים בלעז, הרי שם שקורים לנו עג׳מאיין ר״ל שבאנו מעם לועז המדברים בלעז וע״ז קורין לנו עאג׳מאיין.

והטעם שאנו אוכלין הבשר בשבת איכה, שמעתי באומרים דמשפחות שלנו מיום שגלו מחורבן בית ראשון לא חזרו בבית שני בימי עזרא, אלא נשארו בגלותם, וחורבן בית שני חמיר לן וכיון שלא היו בחורבן בית שני לכן אוכלין בשר ודו״ק.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

סוף דבר

תמו דברי בפרשת חיי, אבל לא תמו עוד חיי. ובערוב יומי רוצה אני פה רק להוסיף בתור סיכום לשישים שנות חיי על האדמות, קצת מהשקפותי מנסיונות חיי שלא עמדתי עליהם בספר.

השתדלתי לקיים את הבטחתי בפתח דבר לספרי, אך ורק לספר ולתאר את דברי ימי חיי וסביבת חיי, את הדברים כהווייתם. אבל ספר חיי זה מופיע בתקופה כל־ כך עגומה ובמצב כה עלוב ועצוב בחיי עמנו בגולה ובארצנו, בשנת הופעת הספר הלבן בזמן שכנסת ישראל בגולה עומדת על פרשת דרכים ושואלת לאן ? בזמן שחלוצי התחייה ובוני ארצנו שואלים בעצב בחשכת הלילה, שומר מה מליל ? וזמן כזה מחייב כל סופר, איש ציבורי ובעל בעמיו להגיד מה בלבו.

אנו עומדים עכשיו בשינוי יסודי בהצהרת בלפור אחרי הופעת הספר הלבן של ממשלת הפועלים באנגליה עם פירוש פספילד להצהרה זו, שהפיח יאוש בלבות רבים של יהודי העולם ובפרט אצל בוני ארצנו. חלקי בין אותם הבונים שנשארו באמונתם ותקוותם בבניין הארץ. ויעבור מה.

במצב רוח אדישי בעם האנגלי ובממשלה האנגלית למפעלנו הלאומי מסיבת סכסוך שכנים ומחרחרי ריב בין שכנים, אני מלא תקוה ואמונה שהשלום בין שכנינו המוסלמים יוקם, ובניין ביתנו הלאומי ייבנה, כי אין כוח שיעצור בעד חיי שכנים בשלום, אם זה רק סם החיים ושאלת החיים בעד שניהם,

ואמונתי חזקה כי בשינוי השיטה בבניין הארץ ושינוי ההבנה וההשקפה על היחסים בין השכנים, אם נעשה ונקים הדבר הזה, אז כמו שבתקופת שלטון התורכי ביחסינו הטובים עם שכנינו נהפכה הפתקה האדומה לפתקת הבניין, כן תקותי ואמונתי הרבה כי על־ידי שינוי בשיטת עבודתנו וביחסים עם שכנינו נהפוך גם את ה ס פ ר הלבן, שהרבה רואים אותו כספר שחור, לספר הבניין של הבית הלאומי.

והיחסים בין שכנינו בארץ, בזה הוא עכשיו עיקר פעולתנו. לשאלת השאלות הזאת צריך עכשיו לרכז את כל שימת־לבנו. וילידי המקום תושבי המקום מעשרות שנים, הס־הם שצריכים לעבוד במרץ לפתרון שאלה חמורה זאת בישוב. ואף־על־פי שמימי הצהרת בלפור ומאורעות הדמים קשה היא עבודה זו, בכל־זאת לילידי המקום ליודעי דבר בזה, לעשותו בטקט, בשקט ובאמת אפשר הרבה והרבה לעשות בנידון זה. אין אני אומר שיש לי כיום תיכף כל הפתרון לשאלה מסובכת כבר מאוד ומכאיבהבאופן נורא בחיי הישוב, אבל לחפש כל הדרכים למצוא את הפתרון, יש הכרח גדול לנו. הכרח השעה והכרח העתיד לכל עבודתנו חישובית.

איני מטעה את עצמי ואני יודע בבירור שהיחס שבינינו ובין שכנינו צריך הרבה עיון ומרץ להשקיע בו, אבל אין אנו רשאים לדחותו עוד יותר משהוא שאלת היום שלגו וגם שאלת המחר, ושאלה בוערת זו עומדת בצורה חריפה מאוד על סדר חיינו ובישובנו, אם נאבה ואם נמאן. ואין אנו יכולים בקלות־ראש לפטרה בביטול משום ששאלה זו מכבידה עלינו כאבן כבדה, והיא־היא אבן הנגף והמכשול, המפריע כמעט לכל עבודתנו חישובית בארץ. ובלי שנמצא לה איזה פתרון, לא גזוז בעבודתנו.

אני רוצה לעמוד פה בסוף דברי ביותר פרוטרוט קצת בשאלה חשובה זאת, שלא יכולתי לעמוד עליה הרבה מפני טעמים טכניים בספר, אף־על־פי ששאלה זו תפסה חלק חשוב בכל מהלך חיי. ונודה לכל הפחות עכשיו על האמת שעמדנו עליה ילידי המקום עוד מראשית צעדנו בישוב, כי אין סכנה יותר גדולה מזו הבאה על יסוד הערכה בלתי־נכונה של הכוחות אשר לך והעוזרים לך, והכוחות של האחרים והמת­נגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו הקשה בארץ אבותינו, ולהעריך לכל הפחות עכשיו את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו.

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתד, חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אגו הצלחנו בעבודתנו, הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו וגם התחשבנו עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.

אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על־מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל־כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציו­נית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה, אך ורק בתור קרקע בתולדה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו את כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אהד ששכחו והוא, תשומת־הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.

וכדי שתראו בכמה עלה לגו יחס ביטול זה במשך העבודה הציונית בישוב די להביא פה אי־אלו עובדות אחדות מני רבות.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

קראו לילד שם עמרם ע״ש הצדיק

הרב יהודה אלבז מעיר צפרו אשר הכיר מקרוב את הצדיק רבי עמרם בן דיוואן בעת שהתאכסן אצלו לשם עריכת מגבית עבור עניי וחכמי חברון כדרכו בקודש, כארבע עשרה שנה אחרי פטירת הצדיק רבי עמרם, אשתו עמדה מלדת וביקשה מבעלה שיתפלל עליה ללדת עוד בן. מיד נדר שאם אשתו תלד בן יקרא את שמו ע״ש הצדיק ״רבי עמרם בן  דיוואן״.

והנה מיד התקבלה תפילתו ובאותה שנה שנת תקנ״ט אשתו הרתה וילדה בן אשר נקרא ״עמרם״ על שם הצדיק כפי שבעלה נדר. ילד זה גדל ונתעלה בתורה ובקדושה עד שהתמנה לרב ודיין בעיר צפרו וכבר בגיל י״ח חיבר ספרים ופסקי דינים

הערת המחבר : ראה סיפור זה בספר מלכי רבנן עמוד ק"ב באות " עמרם אלבז " בשינוי קצת. ושם כתוב שבהיות רבי עמרם בביתם ביקש רחמים על אשתו ואמר לה כעת חיה ותלד בן ותקרא את שמו עמרם על שמי……

הצדיק התגלה בחלום לאדם שפקפק בנסיו ונפלאותיו

המספר אומר שהוא בעצמו היה נוכח באחד ממראות הנסים כשהביאו אילם וזרקו אותו כשהוא יחף על האבנים בסמוך ללהבה הבוערת שלשונה היה מגיע אל על צמרת עץ הזית הזקן במאות שנים, הובא העלם על הקבר של הקדוש, ומכח החום הלוהט של הלהבה הקרובה אליו ומרוב הצער פתח האילם את פיו ואמר בהתחלה בגימגום יא רבי עמרם בן דיוואן, הקהל הרימו קול בצעקות אין כמוך יא רבי עמרם ״והמטפלים״ באילם לא הרפו ממנו ואמרו לו: עוד תצעק רבי עמרם, והוא, פעם אחר פעם היה מבטא יותר טוב את השם רבי עמרם. הרפו ממנו רק כאשר ביטא בבירור את שם הצדיק, ומאותו רגע המשיך לדבר באופן חופשי נוכח הקהל המאיץ בו להמשיך לפתוח פיו ולדבר.                                                                                        

הערת המחבר : 'סיפור אישי אשר קרה בחול המועד סוכות של שנת תשצ״ח (1936) הביאו מר בן עמי בספר חערצת הקדושים ונשלח אלינו בטוב טעם ע״י מר משה דהאן נ׳׳י, אחותו של האילם סיפרה את הסיפור, בביקורי בהילולת הצדיק  בוואון בט״ו באב התשנ"ו ואמרה לי שהוא גר עם משפחתו בקירית גת ועד היום דיבורו איטי, באופן שמורגש בו שהיה אילם……עד כאן

כששמע האורח את הסיפור מחבירו פיקפק ולא האמין במה שסיפר לו וטען שאנשים שעשו זאת ביימו הצגה לשם תרמית מול הצופים                                                                                              

באחד הלילות ראה האורח שלא מאמין בחלומו את אחד מתלמידיו(הוא היה מורה) שאמר לו: אבי רוצה לראותך. ושם אביו היה עמרם, וכך סיפר האיש על חלומו:

איך שבאתי אל האיש גער בי מאד וסתר לי על הפנים ואמר לי: אינך מתבייש לפקפק במה שאומרים עלי, אתה מבייש אותי לעיני האנשים, עניתי לו חם וחלילה לא ביישתי אותך, ובחלומו הוא ממשיך לספר, הרגשתי שאני נשלחתי לבית סוהר, וכשהתעוררתי הבנתי מיד שהצדיק רבי עמרם כעס עלי על כך שלא האמנתי שבכחו וביכולתו לעשות נסים.

ושוב באותו לילה כשחזרתי לישון נגלה אלי בחלום אותו תלמיד ואמר לי: אבי שוב רוצה לראות אותך, כמקודם בחלומי הלכתי אחרי הנער כשכולי רועד, כשהגעתי אל האיש מצאתי אותו זורע גרעיני דלעת בגינתו, הרים עיניו ואמר לי הרגע! הפעם אין לך ממה לחשוש, רק להבא תיזהר מאד בדבריך.

התעוררתי ביראה וברעדה, ומאותו יום והלאה התחלתי להאמין בנסים ובכל מה שהיו מספרים על הקדוש, ומאותו מקרה אני הייתי מספר לאחרים את כל מה ששמעתי על הצדיק רבי עמרם, וסיפרתי להם את אשר קרה לי ומה שראיתי בחלומי, וביראת כבוד ובאמונה שלמה יותר לא פקפקתי, לכל מה שהיו אחר כך מספרים לי על הנסים והנפלאות, אני מצטער שהייתי יוצא דופן מכל אלה ששמעו וראו נפלאותיו של רבי עמרם הצדיק עליו השלום. מעשה זה קרה לפני כשישים שנה בערך.