מורשת יהדות מרוקו

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

Le célèbre talmudiste et auteur décisionnaire, Rabbi Isaac Alfassi, né à Qala'at Beni Hammad (1013—1103), n'émigra en Espagne que lorsqu'il était déjà vieux, après avoir longtemps enseigné au Maroc et y avoir rédigé son oeuvre monumentale, le Talmud Qatan et la majeure partie de ses responsa. Maïmonide lui-même séjourna à Fès, vers 1160.

Dans la deuxième moitié du 14è siècle vivait, dans la capitale idrisside, Nissim Ibn Malka, auteur présumé d'un ouvrage de kabbale disparu; mais les oeuvres de son fils ont été retrouvées et étudiées par G. Vajda^. Bien d'autres savants maghrébins ont illustré cet Age d'Or judéo- arabe de l'Occident musulman et contribué à l'éclat de sa culture^.

Leurs épreuves allant croissant sur le sol d'Espagne, les Juifs de ce pays commencèrent leur mouvement de reflux, bien avant les événe­ments tragiques de 1391, vers les terres maghrébins, désormais plus hospitalières, que leurs ancêtres avaient quittées, quelques siècles aupa­ravant, sur les pas des conquérants musulmans de la Péninsule Ibérique, le Berbère Tarik et l'Arabe Moussa ben Nosaîr.

 La ruine du judaïsme espagnol fut consommée et l'irréparable accompli à la suite des décrets d'expulsion de 1492 et 1497. Les émigrés espagnols et portugais arri­vaient par vagues successives et s'établissaient provisoirement ou défini­tivement au Maghreb, principalement au Maroc, dans les ports méditer­ranéens ou atlantiques et dans les métropoles de l'intérieur du pays, constituant un groupe ethnique, les mégorashim ou "expulsés" castillans, d'abord distinct de celui des toshabim "autochtones", fusionnant ensuite avec lui sur le terrain des activités communautaires dont il prit peu à peu la direction temporelle et spirituelle, son influence devenant très tôt dominante sur le terrain économique et dans le domaine de la science rabbinique. 

 C'est dans les élites intellectuelles des vieilles familles, d'ori­gine andalouse pour la plupart, mais dont quelques unes appartenaient aussi à la souche indigène, que s'est constitué le patrimoine culturel marocain durant les quatre derniers siècles.

La société musulmane maghrébine connaît, dans le même temps, sensiblement et lême destin. "En dépit des cénacles brillants de l'Anda­lousie proche, des noms marocains deviennent notoires, puis célèbres. Il n'existait pas encore d’empire marocain proprement dit; l'Espagne et l'Afrique Mineure, jusqu'à l'Ifriqiyya et la Sicile ne faisaient le plus sou­vent qu'un…

De Grenade à Fès, et de Fès à Tunis, une fiévreuse acti­vité règne parmi les savants. C'est l'apogée de la littérature musulmane et l'Age d'Or de la civilisation maghrébine. Puis c'est le déclin. Avant la fin du 15è siècle, les derniers Maures quittent la péninsule ibérique.

A ce moment, va se former une école vraiment marocaine. Elle a pour elle, tout d'abord, l'appoint considérable d'une grande partie des expul­sés du pays voisin. Si elle reste en relations suivies avec les centres intel­lectuels d'Orient, elle échappe néanmoins à leur tutelle; et, dans le pays, elle va rayonner, non seulement de la capitale savante, Fès, et de son Université, mais aussi, et encore plus, des zawiyya-s disséminées dans le pays  .

C'est dans ces zawijja-s ou ribat-s, couvents-écoles situés auprès du tombeau d'un saint ou d'un chef de confrérie que s'effectue une grande poussée religieuse, née de la haine de la chrétienté conqué­rante. Ils deviennent des foyers d'exaltation mystique autant que de science et finissent par concurrencer l'enseignement officiel de la mosquée cathédrale d'Al-Qarawiyyin.

Curieusement, c'est à la même époque et dans les lieux d'établissement juifs voisins qu'on assiste à une effervescence mystique croissante, née elle aussi de l'exil espagnol, et que se développe une littérature kabbalistique féconde.

מכתב מספר 14

אלטייב אל-ימאני מודיע ליעקב ואברהם קורקוס שהמליץ עליהם בפני מושל העיר מוגאדור, אלחאג' עבד אל-קאדק אל-עטאר

4.11.1859

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 – صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز المراكشي اما بعد وصلنا كتابك واستفدنا منه

אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס המראכשי, לעצם הענין : הגיענו מכתבך ממנו למדנו.

2 – انكم بجير ونحن كذلك الحمد لله وله المنة نسأل الله ان يديم علينا نعمته

כי אתם בטוב. גם אנו מרגישים טוב, השבח והחסד לאל.נתפלל לאל שיעניק לנו תמיד חסד

3 – وعافيته امين. هذا وقد كتبنا للقايد السيد الحاج العربي العطار واوصيناه

ובריאות. אמן. כמו כן, כבר כתבנו לקאיד אל סייד אלחאג' אל ערבי אל-עטאר והמלצנו בפניו

הערת המחבר : אל ערבי אלעטאר – משפחה של סוחרים מקומיים, התמנה למושל העיר בינואר 1857 במקום הקאיד מחמד ברישיה 1856-1891

4 – بالاعتناء بكم  وملاحظتكم وها كتابه يصلك فادفعه له والتمام 11 من

להתעניין בכם ולדאוג לכם. מצורף בזה המכתב המיוועד אליו. הנך מתבקש למסור לו אותו סוף 11.

5 – ربيع الثاني عام 1276

وكيف اخواك ابراهيم

الطيب بن اليماني امنه الله

לרביע אלת'אני, שנת 1276

( חתום ) אלטייב בן אל-ימאני, יהי האל מבטחו….ומה שלום אחיך אברהם…

רבי יעקב קאפילוטו

כוללות הספרדים ירושלים

ב״ה

האנשים האלה שלמים. מבחר עצמים. הנה הנם אחינו אנשי נאולתינו. מע' הגבירים. החכמים הרמים. רודפי צדק הזלים זהב מכיסם להחיות רוח שפלים. ישרים ותמימים, העומדים על הפקודים פקידי ומשגיחי בו: עיקרית לגזברי ואמרכלי הקופה אשר אור להם, בעי״ת ציפרו די פאס יע״א אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם. יאירו ויזהירו כאור שבעת הימים, כיר״א.

אר'ש קדים. היא אמרת בשלמיא, שלמים מרובים שיבחי שלמים: וציליא גם היא לפני אלדינו זה השוכן בציון והבוחר בירושלם. ושכינת עוזו. הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי. למען יאריכו ימים ושנות חיים. ברוב הונים ותפארת בנים. והמה חכמים מחוכמים כי״ר. יבא הכתוב להודות להלל. ותשואות חן חן על כל תקף וחסדים, והאמת אשר עושים תמיד כל הימים. עם מע' השלוחים כאשר שמענו ונדעם. מפי מע' השלוחים יצ״ו. דאית נ הו בחזרה. מהתם להכא. כולם פה אחדמשבחים ומפארים. את כבוד תורתם תמיד. ומספרים תהלותם, אשר גמלתם לכבוד ציון עיקרית. ותהי ואת נחמתינו, ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו. אחינו אנשי גאולתינו. יה״ר עיניכם תחזינה ירושלים דדהבא. נוה שאנן. והי צבאות יגן עליכם ועל בניכם. ובכן חלותי היא לצוות למעי ידי״ן ואו״ע מיקירי ירושלם. שד״ר לן הרב הכולל בישראל להלל כמוה״ר יעקב קאפילוטו הי״ו. אתם בחכמתכם תעמדו לימינו. להדיר עדר. כי בכגון דא נאה ויאה לו הכבוד וההדר, לפי חקר כבודו, מה טובו ומה יופיו. שלם בכל מדות טובות, אשכול ענוים, כבוד ה׳ מלא וכתר שייט עולה. בטחתי כי יעלה לרצון לפניכם. וישמחו הצדיקים בו ובתורתו. ודא דורונא דשדר לבון קבה״ו. ותכלית המבוקש הוא כי מעי ה ש דייר הנד מסוה הבושה על פניו. ולא ניסה באלה. גם כי נפש היפה היא. ובכן אתם ברוב חכמתכם. תהיו לו לפה ולמליץ. לדבר על לב המתנדבים בעם. ולהורות לו את הדרך אשר ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה, לבל יבא חייו לידי מניעת כבוד. לא הוא ולא זולתו חלילה. ולא מוולתו להשד"ר חלילה, ובענין הקופות מלבד כי תכף בבא השד"ר למסור בידו הקופה. זאת ועוד כי מכאן ולהבא, לשים עין השגחתכם עליו תמיד כל הימים. בלי שום התרשלות, ואנן מהכא על משמרתינו נעמודה למען יעמוד זרעכם ושמכם תמיד. אתם ובניכם הון ועושר בביתם. וצדקתם עומדת לעד הלכ״ד נא״ה ודושו״ט ומעתיר בעדם, החו׳ פעה״ק ירושלים ת״ו בחדש סיון מוכתר בכתר תורה משנתינו הדר״ת ליצירה בא סי׳ אייך טו״ב לישרא״ל לפר״ג, והיה זה ברב עז ושלום

אברהם נאגין ס״ט

מאיר בנימין מנחם דאנון ס״ט

יהודה בכה״ר שלמה הכהן ס״ט

יצחק פרחי ס״ט

הצעיר חיים ס״ט

תולעת יעקב פינצי ס״ט

שמואל בכר דידיע מאג׳ר ס״ט

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי……..

שלושת האחים

עיר אחת במרוקו חי חוזה כוכבים. בכל בוקר, לפני עלות השחר, היה עולה לגג ביתו, מביט בכוכבים ולפיהם הוא ידע מה יקרה בעולם. יום אחד, עלה כדרכו לגג הבית והביט בכוכבים. פתאום זרח כוכב שחור מעל לראשו. "אוי ואבוי"! קרא האיש, ״זהו סימן לגזירה שתבוא על ישראל״.

עומד האיש ועיניו בשמיים. והנה בקע כוכב לבן ולאורו הבוהק, נעלם הכוכב השחור. התקרב הכוכב הלבן ונפל מעל ביתו של האיש, כשהוא מותיר אחריו שובל של אור.

"ברוך השם״ אמר האיש, ״את הגזירה הרעה יבטלו ילדיי, כפי שסימן הכוכב הלבן שירד מעל לביתי".

כשהאיר היום, העיר האיש את שלושת ילדיו ואמר להם: "ילדיי היקרים, אני מבקש שכל אחד מכם ילך לעיר אחרת וילמד שם מקצוע. כעבור שנה, בתאריך פלוני, תחזרו הביתה״.

נפרדו האב והאם מילדיהם. הם נתנו בידם צידה ושלחו אותם בשלום.

יצאו הבנים לדרך. הם הולכים והולכים וכשהתרחקו כמה קילומטרים מהבית, הגיעו לצומת, ממנה התפצלו שלוש דרכים: דרך אחת מובילה צפונה, השנייה דרומה והדרך האמצעית מובילה לכיווץ מזרח. הצעיר בחר בכיוון צפון, האמצעי בחר בדרך האמצעית המובילה למזרח, והמבוגר באחים פנה לכיווץ דרום. התחבקו האחים ונפרדו זה מזה. לאחר שקבעו להיפגש בצומת הדרכים כעבור שנה, יצאו איש־איש לדרכו.

נקדים עם האח הצעיר. הוא הלך בדרכו. הלך והלך בעמקים, בהרים ובשממה תוך ייסורים, ואין מסביב נפש חיה. כשירד הערב, הרים עיניו למרחבים, והנה הוא רואה צריף בודד בלב השממה. התקרב הצעיר לצריף, דפק בדלת ונכנס. ראה איש זקן יושב. ״שלום לך אבי הזקן, אמר הצעיר.

הרים הזקן את עיניו. "עליך השלום בני. מה הביאך לכאן״, שאל. ענה הצעיר: ״אבי שלח אותי ואת שני אחיי ללמוד מקצוע. דרכי הובילה אותי לכאן. אם תרשה לי, אלון הלילה בביתך ומחר בבוקר אלך לדרכי".

הסכים הזקן ושלח את הצעיר למטבח להכין אוכל. לאחר שאכלו ושבעו, אמר הזקן: ״אלוהים הביאך אליי. אם תרצה, תשב בביתי ותבשל, תנקה את הבית ואני אלמד אותך מקצוע, שאיש בעולם אינו יודע. כעבור שנה, תלך לדרכך״. הסכים הצעיר. ״איזה מקצוע תלמד אותי, אבי"? שאל. ״חכה קצת, עוד מעט תראה״, השיב הזקן. הם יושבים והנה כל בהמות העולם, רמשים ובעלי־חיים יצירי כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, באים וחגים מסביב לצריף. בא הזאב, בא הנמר, בא הצבוע. בעלי־חיים מכל המינים והסוגים סובבו את הצריף. לקח הזקן את הצעיר בידו ויצאו מהצריף. רק ראו החיות את האיש הזקן, החלו מתקרבות אליו, מברכות אותו לשלום ומלקקות את ידו בלשונן. כל חיה מנשקת את ידו וחוזרת למקומה, עד שגמרו כל היצורים לברכו. ״תן לי את ידך הימנית בני", אמר הזקן. נטל את ידו הימנית של הצעיר ואמר: ״הדבר שאלמד אותך הוא שפת החיות. תלמד להבין את שפת החיות, כולן. ידבר הזאב, תדע לענות לו. ידבר הצבוע, תדע לענות לו. כל הזוחלים והחיות יצירי האל יפחדו ממך. הנה ברכתי את ידך, בני״. "אבי הזקן״ אמר הצעיר, "את המקצוע שאתה מלמד אותי, אכן אין איש יודע בכל העולם״!

נשקו הזקן על ראשו. ״בוא בני ושב בביתי עד שתעבור השנה״. בין החיות שבאו לצריף, הייתה צביה קטנה ויפה. רק ראתה את הצעיר, דבקה בו. לכל מקום שהולך, הולכת אחריו. בכל מקום שישן, ישנה לצידו. כשהוא אוכל, רק מצלחתו היא אוכלת. אילף אותה. הוא הכין לה רצועה מזהב והיא הייתה לצידו כל הזמן. כשתמה השנה, אמר הצעיר: "אבי הזקן, אני מבקש ללכת לדרכי״. ענה הזקן: ״בני, לימדתי אותך מקצוע, לימדתי אותך את שפת החיות ומינהגיהן. עכשיו, אתה יכול לצאת לשלום לדרך". הוא ביקש ממנו לבחור לעצמו מתנה והצעיר בחר לקחת את הצביה. שלח אותו הזקן לדרכו ויחד איתו הצביה. הוא מדבר אליה בשפתה. היא מבינה את דבריו ועושה כרצונו מתוך הכנעה מוחלטת. לאחר שהלך שעות רבות ללא הפסקה, הגיע לצומת הדרכים שנקבע וישב לחכות לאחיו.

נחזור לאח האמצעי. הוא הלך בדרך והנה הוא רואה צייד היורה בקשת ופוגע בציפור בשמיים.

״לאן אתה הולך בן אדם״, שאל הצייד. ״אבינו שלח אותי ואת אחיי ללמוד מקצוע״, ענה. ״בוא ואלמד אותך ותהיה לרובה קשת״, אמר הצייד. הסכים הבחור. הוא לימד אותו את כל סודות המקצוע, עד שהפך לצייד טוב שמסוגל לפגוע בכל ציפור שבשמיים. כשעברה שנה, ביקש הבחור מהצייד: "אחי, אני מבקש ללכת לדרכי". ״טוב״, אמר הצייד, ״ומה תבקש כמתנה"?"תן לי את הקשת שבעזרתה אצור״ ביקש הבחור. נתץ לו הצייד את הקשת והבחור הלך לדרכו בשלום.

ומה קרה למבוגר שבאחים? הוא הגיע לעיר, וראה פחח יושב ועובד בחנותו. קרא לו הפחח ושאל: ״לאן מועדות פניך בן־אדם״?"אני מבקש ללמוד מקצוע״, השיב. ״בוא ואלמד אותך את מקצועי", אמר הפחח. הוא הסכים וישב איתו שנה תמימה, עד שידע את כל סודות המקצוע. בתום השנה, ביקש האח הגדול ללכת לדרכו. "מה תבקש כמתנה״, שאל הפחח. ״תן לי את פטישך״, ביקש. נתן לו את הפטיש. הוא נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו.

כל אחד חזר למקום המפגש עם מה שהוא רכש באותה שנה. לאח הצעיר הייתה הצביה שמבינה את שפת הצעיר והוא ידע את שפתה. לאח האמצעי הייתה הקשת שמסוגלת לירות ולפגוע בציפור בשמיים, ולאח הגדול היה פטיש־פלאים שבכוחו להרוס קיר במגע קל. הגיעו שלושת האחים לצומת הדרכים. שמחו איש לקראת אחיו. לאחר שהתחבקו והתנשקו, שאלו איש את רעהו מהו המקצוע שלמד. אמר הצעיר: ״למדתי לדבר בשפת החיות והנה הצביה שהבאתי איתי״. אמרו האחים: ״המקצוע שלמדת טוב משלנו. אין אדם בעולם מלבדך שמסוגל לדבר בשפת בעלי־החיים״.

כששאלו את האח השני מהו המקצוע שלמד, סיפר שלמד להיות צייד והוא מסוגל לפגוע בציפור בשמיים. ״גם זה מקצוע טוב״, אמרו האחים. שאלו את האח הבכור והוא השיב שלמד פחחות. כגמול על עבודתו, הוא קיבל במתנה את הפטיש שמסוגל למוטט קיר ברזל במגע קל. שמחו האחים ונכנסו לעירם. והנה בפתח העיר תלויה מודעה גדולה ובה נאמר, שבת־השולטן נעלמה מזה שלושה ימים ואין איש יודע היכן היא.

שולטן העיר המודאג, אסף את יועציו כדי לטכס עיצה. הם אמרו לו שהיחידים שמסוגלים למצוא את בתו, הם יהודי העיר. הם מלומדים וחכמים, ורק הם מסוגלים למצוא אותה. שלח השולטן לקרוא לנכבדי היהודים ואמר להם: "הבת שלי נעלמה מזה שלושה ימים. אתם חייבים למצוא אותה ולהחזירה אליי״. ״יה סידי, לא ראינו את בתך״, קראו היהודים. ״אם תחזירו אותה אגמול לכם. אם לא תמצאו את בתי, כלייה תבוא על היהודים״, אמר השולטן.

יצאו היהודים אבלים וחפויי ראש. הם הלכו לבתי־הכנסת, קראו תפילות ותהילים, הכריזו על צום ופיתרון אין. (זאת היא גזירת הכוכב שחזה אבי הילדים).

נכנסו הילדים לביתם כדי לברך את הוריהם. הם מצאו את אימם בבית. האב היה בבית־הכנסת. סיפרה להם האם על הגזירה של השולטן והוסיפה: ״בעוד שלושה ימים, ייגמר הזמן שהקציב השולטן, ואם לא נמצא את בתו, הוא יכרות את ראשי היהודים, של כולם״. הלכו האחים לבית־הכנסת. כשראו את אביהם אמרו לו: ״אבינו היקר, קום ואמור ליהודים שיחדלו מהצום, ילכו לבתיהם, יאכלו, ישתו וישמחו. בעזרת השם אנו נמצא פיתרון, אל תדאגו". הלכו היהודים איש לביתו והאחים ישבו כדי להתייעץ. אמרו לצעיר: ״לך לצביה ואמור לה שתברר היכן בת־השולטן". יצא הצעיר החוצה ואמר לצביה: "צביתי, לכי וחפשי את בת־השולטן. נסי לברר היכן היא, מי חטף אותה ומי מחזיק בה? לכי הקשיבי פה, הציצי שם וספרי לי מה שמעת".

רצה הצביה למעיין, מקשיבה פה, מביטה שם ומאזינה לשיחת החיות. לפתע, באו זוג יונים, התיישבו על ענף של עץ והחלו משוחחות ביניהן. אמרה האחת: ״בת־השולטן נחטפה על־ידי שמגר בן ענק והיא נמצאת בארמונו. הארמון נמצא בשמיים, אין בו מדרגות ואין בו פתח. עומד הארמון באוויר באמצע הים, וסובבות אותו שבע חומות ברזל. בחלון הארמון יושב נשר ועליו רוכב שמגר בן ענק. אין יוצא ובא מארמונו״. שמעה הצביה את הדברים, שבה בריצה וסיפרה לצעיר כל מה ששמעה. לאחר שחזר על הדברים באוזני אחיו, הלכו האחים לשולטן. ״ברוך אדוננו השולטן״ אמרו האחים, "שחרר את היהוהים מהגזירה. אנו נביא אליך את בתך, בתנאי שתמלא את בקשותינו״. ״מה שתבקשו אעשה", אמר השולטן. ביקשו ממנו שטיח מעופף וחבלים. ״ניקח איתנו את הפטיש והקשת, ונעוף לארמונו של שמגר בן ענק שאצלו נמצאת בתך״. הכין להם השולטן את השטיח המעופף והחבלים ומיד יצאו האחים לדרך. הם עפים ועפים עד שראו את ארמונו של שמגר בן ענק, מוקף שבע חומות וניצב באוויר מעל לים.

הם הניחו את השטיח. לקחו את פטישו של הפחח, נגעו בחומה הראשונה ומיד נפתחה. נגעו בשנייה, נפתחה גם היא וכן השלישית, עד שנפתחו כל שבע החומות.

לקחו את החבלים והם מתלבטים מי מהם יעלה ראשון לארמון. עלה הצעיר בעל הצביה. הוא טיפס עד שהגיע לחלון ונכנס לחדרה של בת־השולטן.

הייתה בת־השולטן יושבת בחדרה והענק יושב בחדרו. כל בוקר, היה מכה אותה ארבעים מכות. הוא דרש ממנה להינשא לו והיא מסרבת. כשנכנס הצעיר לחדר בת־השולטן, היה הענק ישן בחדרו ולידו הנשר. שאלה בת־השולטן: "מי אתה עלם״? ״אני מעירך. אל תדאגי, באנו אחיי ואני להצילך מידי הענק״. ״כשיקום הענק ויתגלה לו הדבר, יהרוג את כולנו וישמיד את השטיח ביד אחת״, קראה הנערה. ״מה יש לעשות״ שאל הצעיר. ״לך לחדרו של הענק. אם תראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, סימן שהוא ישן, ואם עיניו עצומות ופיו סגור, דע לך שאינו ישן״.

נכנס הצעיר לחדר הענק וראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, והוא ישן ונוחר. הוא חזר לחדר הנערה, הרים אותה בזרועותיו והורידה בחבל לשטיח.

כשהחל השטיח להתרחק מהארמון, התעורר הענק. הוא הלך לחדרה של בת־השולטן וגילה שנעלמה. מיד, רכב על הנשר והחל רודף אחרי השטיח. כשראתה בת־השולטן את הענק מאחוריהם, פרצה בצעקה: ״אוי ואבוי, הנה הוא מגיע, הוא יפיל את כולנו לים״ ״אל תפחדי, אל תפחדי״, אמר האח הצייד. הוא הוציא את הקשת, ירה ופגע בנשר. נפלו הנשר והענק לים ומתו.

עפו האחים עד שהגיעו לעירו של השולטן. כל אנשי העיר המתינו ברחובות העיר וליד הארמון כדי לקבל את פני החטופה. חיבק השולטן את בתו והיא סיפרה לו את כל מה שעבר עליה. ״בעל הצביה הוא האיש שבחרתי להינשא לו", הוסיפה. קרא השולטן לשלושת האחים: ״אמרו לי, מי מכם יקבל את בתי ויישא אותה לאשה״, שאל.

אמר הצעיר: ״יה סירי, אילמלא הצביה, שהביאה לנו את הידיעה על שמגר בן ענק, לא היינו מוצאים את בתך לעולם״. אמר האח האמצעי: ״אילמלא אני שיריתי בנשר והרגתי אותו, היה הענק מטביע אותנו ולא היינו חוזרים חיים ושלמים״. קם האח המבוגר שבאחים ואמר: ״אילמלא אני שהבאתי את הפטיש, ופתחתי את חומות הברזל, לא היינו מצילים את בת־השולטן״. השולטן היה במבוכה. מה יעשה? הרי כל אחד מן האחים היה שותף חיוני להצלת בתי. לאחר מחשבה אמר: ״בואו נקרא לנערה, האחד שהיא תבחר, הוא שיישא אותה״. הסכימו האחים ועמדו שלושתם. באה בת־השולטן, לבושה בבגדי פאר ועמדה ליד הצעיר בעל הצביה. ״זה יהיה בעלי", אמרה.

שמחו האחים, שבו ולקחו את השטיח ועפו לארמונו של שמגר בן ענק. הם לקחו את האוצרות הרבים שהיו שם והביאו אותם לבית־המקדש.

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמיני

בשנה הד׳ למלך הגדול אלפונשו מספרד קמו בעיר איסיגא ג׳ אנשים, אנשי החמס, והשליכו פגר אחד בבית יהודי והלכו אצל השופטים וצעקו לאמר, כי מצאו נוצרי הרוג בבית איש יהודי. אז בא השופט ואנשיו לבית היהודי ואמר: ירא ה׳ וישפוט, כי אני לא הרגתיו ושונאי בקשו להפילני! ושמו  היהודי בבית הסהר, והיה זה ערב פאשקואה די סינסינייאש אשר העברים קורין פסח. ויצא קול בתוך העיר, וקמו בלילה ראשונה לסינסינייאש והרגו מן היהודים כל אשר מצאו, ורבים מהם ברחו לבית השרים ונמלטו, אבל התענו כל ימי חגם, כי אין מדת היהודים לאכול חמץ. ובעיר פאלמה יצא הקול ועשו גם הם כמו שעשו בעיר איסיגא. ומשם של­חו היהודים שלוחים לעיירות הגדולות שישלחו שלוחים לחצר המלך, ומיד באו לחצר שלשה מחשובי היהודים, ושמם: דון אברהם בנבנשט, ודון יוסף הנשיא והר׳ שמואל ן׳ שושין. והמעלילים כאשר ידעו שהיהודים שלחו שלוחים רדפו אחריהם, והיהודים יראו מאד ונחבאו בתוך היער יום אחד, והתובעים הלכו לחצר המלך וצעקו לפניו.

 אמר המלך: זה לי ימים שידעתי מחשבותיכם וזיופים שלכם אשר תבקשו להפיל עם עני ודל, וכבר נתגלה בזמני שהכל שקר, ועמו אתם באים היום, ומלך משפט אני ולא אסבול עניינכם, ואין לכם התנצלות אלא סכלות שלכם. ולכו היום ומחר תבואו לפניו, ואראה לעיניכם קלונכם וחרפתכם. הלכו משם התובעים בפחי נפש. וביום הב׳ בבקר הגיעו שלוחי היהודים, ובקש המלך לדעת את שמם, ונכתב בספר, והסכימו שידבר השליח החשוב דון יוסף הנשיא, כי חכם היה בחכמות וידע בטיב הלשונות, והוא התחיל. וכל השרים והמלך שמחו בתבונתו וטענותיו.

אמר המלך: עלז לבי על דבריכם, כי הבאים על דבר אמת יש בהן הנעי­מות והחן חלק גדול, ודבריכם על דבר אמת שאין בו ספק, אבל מכל מקום  אשאל מכם: אם הוחזק אחד אצלכם לאיש נאמן ודובר צדק והגנבה נמצא בידוי אם תאמרו אתם שלא גנב ?

אמרו לו: ומי יוכל להכחיש מראית העין ובידיו הגנבה והם הם עדים כנגדו!

אמר המלך: וישמעו אדניכם, הנה היהודי נמצא בידו ורשותו נוצרי הרוג, ואיך אצילהו מפני שהוחזק לנאמן ושאינו רוצח?

השיבו השלוחים: אדוננו המלך; אין הדבר דומה, האיש שגזל וראוהו עדים או מי שנמצא ברשותו ואפשר שאחרים השליכוהו שם.

השיב המלך: דבריכם אמת, וידעתי באמת שאין על היהודים בזה שום  אשם, אבל יש לכם חטאים ממקום אחר, ואלה העמים מחטאתכם ושנאתכם יקומו יום יום עליכם.

אמרו השלוחים: ויגיד לנו מלכנו ונקבל כעבד הנאמן לאדוניו או כבן לאביו.

השיב המלך: נודע לכם כי באתם לארצותינו ערומים ורעבים, והנוצרים  קבלו אתכם באהבה, ואתם שלמתם רעה תחת טובה, ובדבר הרבית לקחתם את נחלתם ושורם ובקרם.

 ב׳— אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו בגדי השרים? וזה להטיל קנאה ושנאה, ואני צויתי במלכותי שלא תלבשו משי, אבל יש לכם התנצלות, שאם לא שמעתם בקול אל — איך תשמעו בקולי? הנה יצאתם ממחיצתכם, ולבי אומר לי שהצרות ישיבו אתכם ולא יועיל לכם, ואם תצאו ממלכותי לא תהיה כצאתכם ממצרים בקול ששון ושמחה, אבל ביללה. ואיני תמה מאד מלכותכם, כי מנהג שלכם להתחיל עשירים ולמות עניים, וכשאתם באים לעולם מזל צומח בראשיכם והולך ויורד עד רגליכם, והנוצרי להפך— המזל מתחיל מרגליו והולך לראשיהם, כשיולד הנוצרי לובש סחבות בראשיתו וילדותו ובבחרותו וזקנותו רקמה.

 ג׳— מה אלה  הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא ואתם מלובשים כסגנים, ועיני העמים רואות וכלות, ואתם, חשובי עמכם, לא עמדתם כי אם על כבוד­כם וצאן אובדות היו עמכם! ד׳— שאם אתם סועדים עם הגוי תדיחו הכוס לפי שנגע, והגוים אומרים: תלונתנו על מלכנו אשר קבל בארצנו מי שלועג עלינו וקורא אותנו טמאים!

 הה׳—למה תלמדו את בניכם הניגון? ואתם בכל  ימיכם חייבין הבכיה וההספד! כי הכריז עליכם אלהי השמים שאתם רשעים ולכן פזר אתכם, ולא עשה כן לכל גוי.

הו׳ — למה תלמדו את בניכם האיש־גרימה ואין אתם יוצאים למלחמה? אין זה אלא כדי שתוכלו היטב להרוג הנוצרי! ואלו חשבתם בגלותכם ופזורכם והיותכם תמיד בסכנה לא הייתם עומקים בכמו אלה, כל זה יורה אבוד הרגשותכם ואבידת שכלכם, ואם עמי  נהגו כן הדין עמהם, כי טבע הממשלה כן חייב, ואתם רואים התפשטות ממשלתם ורצון האל עמהם, וכאשר למדתם הרע לעמי — למה לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם? ולא עשיתם כן, אבל למדתם מהם הרע ולמדתם להם הרע מכם! ואל תחשבו דברי דברי איש שונא, שאם אלהיכם ידע מכם בראשונה מדותיכם ואהב אתכם— איך אני אמאס בכם ? לא אמרתי זה כי אם להצילכם מיד שונאיכם!

תשובת השלוחים: שמענו דברי אדוננו המלך, דברי מלך חסד ואב רחמן למדנו, מלכנו, כי לך יאתה, וחסד אם תוכיחנו, ונאמר לתת התנצלות למקצת פשעינו אם יהיה לנו רשיון.

אמר המלך: הלואי שתדעו להשיב, כי לא לאהבת נצוה באתי, ודי לכם כבוד כי בפרטות דברתי עמכם.

אמרו השלוחים: מכל החולאים אשר הזכיר אדוננו עדיין שכח חולי אחר חזק אשר לנו, והוא כי אין מליץ עלינו טובה בלי השקפת קנאה או שגאה, אפילו שהטוב מפורסם לעיניו, ודבר אדוננו וקצפו הלא הוא כמו שהעידו המליציםלרעה. ועל דבר הרבית בימים הקדומים כן היה, ואחר יצא דבר המלך ודתו אין עסק זה בינינו, לבד מג׳ חדשים עד היום אשר הכריחתו בעל כרחינו לתת להם ברבית, כי לא יוכלו לחרוש ולזרוע אם לא יקחו ברבית, וכאשר זכרנו דבר המלך באנו לחצרותיו, ולא מציגו מקום לדבר עמו, ושאל לנו  המשנה ואמרנו לו המאורע, ואמר לנו: אין בזה אשמה עליכם, שאם המלך מנע הרבית הלא הוא לתועלת הנוצרים, ואם הם מואסים אותו תועלת אתם נצולים מאשמה, ומכל מקום בתנאי שלא תקחו אלא דבר מועט וקצוב, וכן עשינו.

 ועל דבר הגנבה מה נאמר? והנה נדמינו לעכברים שאחד יאכל הגבינה ועל כלם יאמר, ומטבע הבריאה להמצא רעים וטובים, ולנו יטילו  האשמה, האם לא ימצא בין הנוצרים מי שלא גנב או גזל? ואף על פי שנמצאו בנוצרים כל המדות החשובות וכל המעלות כבר ראינו בכל יום תולין על הגניבה והגזל, אלא שהממשלה כסות לכמה דברים, כמו שהלבניות באשה כסות לכמה מומין, והגלות להפך, כי הוא המגלה והמראה מום קטן כגרגיר חרדל בכמות כדור השמש. ועל לבוש המשי, מיום שהוכרז לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבוש יקר, והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול.

 קפץ איש אחד ואמר: והנה הגשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב!

 השיבו השלוחים: והנה הכרוז לא אמר אלא ששום איש יהודי לא ילבש משי, ולא אמר: ״ולא אשה.״, וחשבנו כי מדרך המלכיות לתת רשות וכבוד  לנשים.

אמר המלך: א״כ אתם הולכין כחמור הפחמי, ונשותיכם כפרד האפיפיור, ואינו מן הדין.

ועל הקבוץ אמרו השלוחים: מה נעשה, אדוננו, ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים. ועל הניגון וכיוצא, — מי נפש סובלת שלא תתפתה למה שרואה בשכניה, כל שכן הבחורים והנערים אשר  לא יספיק כח להכניעם, ואין בהם תבונה להשמר ממה שאינו ראוי.

השיב המלך: יש בדבריכם טענה. ועתה אל תרגזו, ותנוחו בבתיכם, ומחר תבואו, וכמה מאלה קרה אתכם וזרח בחשך אורכם. בבקר באו לפני המלך, ואמר: ראוי לשלוח חוקר יחקור בדבר.                               

אמרו התובעים: אדוננו המלך! הנה כתב מן השופטים כמה חקרו ודרשו. אמר המשנה: יביאו היהודי ויתייסר בייסורין קשים, והוא יגיד את אשר עשה.

אמרו השלוחים: אם על ידי יסורין יתאמת, ידענו באמת כי היהודי יאמר שהוא הרגו ושאכל את דמו, והיהודים רכי הלבב חלושי המזג ובמעט מצער  יכנעו לכל.

אמר המלך: לא תפחדו מזה, ואני נשבעתי בזבח מושיענו שלא לקבל שום אומדנא או הוכחה מאיש יהודי על ידי יסורין, ממה שאירע בהתחלת מלכותי, כי נגנבו ב׳ כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים, נקראים יהודה אנקווה ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר, כי היהודים גנבום כדרכם, והכיתי היהודים ביסורין, ומיד הודו שגנבום, ותליתי אותם. אחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד ממשרתי. וכנראה בחרו במות הפתאומית להנצל מן הארוכה, והיא מכת היסורין.

אמר אחד מיועצי המלך: בימים הקדומים לא היו דנין שום אדם על ידי ייסורין. והביא ספר דברי הימים.     

וכעס המלך על שלא הזכירוהו בענין גניבת הכפות, ועל זה אמר המלך: אין מי שיגלה זה כי אם הגבור שבגבורים. אמר השרים: ומי הוא? אמר המלך: אמרו אתם!

אמרו הם: כבר עבר ענין זה בימים הקדומים. יש מי שאמר כי הוא האשה״  כיון שיכלה להכשיל לאדם הראשון ולשלמה עם כל חכמתו. ושאל חכם לאפ­לטון: מהו הרוב בעולמי האנשים או הנשים? והשיב: כיון שכל האנשים שומעין לנשים — כל העולם הוא נשים! ויש שאמר כי הוא היין אשר הכשיל לנח המציל בזכותו כל העולם. ואחרים אמרו כי הוא המלך, כי אם יאמר לעקור הרים — יעקרו. ויש מי שאמר כי הוא יצר האדם.                                                                   

אמר המלך: גבורים הם אלה, ויותר מהם הוא הממון. אין קנאה כקנאת המלכים, ואין שנאה כשנאתם, ואין רדיפת הכבוד ברדיפתם, ואין שמחה כמו הנצחון, ועל כל אלה אם יתנו למלך ממון יסלק מלחמתו מעל אויבו. וכן כל הדברים הזרים יתפשרו עם הממון. יכריזו בגלילותי, שמי שיביא שום  עדות יתנו לו חמש מאות כפולות וביתו חפשי מחוקי המלוכד״ ותראו כי אז יתגלה ענין זה.

אז יצא מיד כרוז בחצוצרות, וביום השלישי בא נער אחד כבן שמונה עשרה שנה, ואמר: אדוננו המלך! את האלהים אני ירא ואודיע לפניו אשר  ידעתי.

אמר המלך: האלהים אפשר שאתה ירא, אבל הממון אתה אוהב, אמור! כי מיד יותן לך שכר הרבה.

אמר: משרת לאדוני הנקרא ג׳ואן דילה וירה אני, ונתקוטט מאד עם היהודי אשר נמצא ההרוג בביתו על ענין נחלה שלקח לו על דבר הרבית זה שנים  הרבה, ולילה אחד אמר לי אדוני: אם תהרוג היהודי החזיר הזה אתן לך לבוש משי יקר מאד ועשרים כפולות! אמרתי: נער אנכי לא נסיתי בכיוצא— לך ופגע אתה כי כאיש גבורתו! אחר זה ראיתי שצוה אדוני שיקראו לששה שכניו, וכאשר באו אמר לי שאצא לחוץ. אמרתי: הלא דבר הוא! ושמתי אזני אחורי הדלת ושמעתי לאדוני אומר: אלה היהודים אחר שעשו מה שעשו  למושיענו דמם מותר, והמלכים אם ישמרו אותם הם להנאתם מפני המסים! הנה היום נקבר איש נכרי, ובית הקברות סמוך אלינו, נוציאהו ונשליכהו בבית היהודי שכננו, ויקומו העם ואני עמהם נחלק שלל. אמרו השכנים: ואם ימצאו קבר ריקם יודע הדבר! אמר אדוני: יש שם סמוך לקברו אבן גדולה, ונשליכה בקבר במקום המת! והלכו ונתאחדו, ואני ישנתי ולא נודע לי יותר מזה.

שלחו וקראו לג׳ואן דילה וירה, ואמר: אדוני המלך! אין עדות הנער עדות, כי הוא ברע עמי על דבר שבירותו.

אמר המלך: מעתה אין אנו צריכין אל הנער, ילכו ויראו אם ימצא שם אבן ולא פגר, האבן יעיד עליך! הלכו ומצאו כדברי הנער. אמר ג׳ואן: היהודי הוא שהוציא הפגר ושם האבן.

אמר המלך: אי טמאים! ואתם אומרים כי להוציא את דמו הוציאוהו היהודים, אחר שמת האדם כלום יצא ממנו דם?

ובהיותם בדבור זה באו ב׳ אנשים והעידו איך ראוהו בלילה מוליך פגר  ולא ידעו מה הוא.

אמר המלך לשרים: הלא אמרתי לכם כי אין גבור כממון, וישתבח האל המגלה האמת!

צוה המלך שיקברו את ג׳ואן דילה וירה עד ראשו ויניחוהו שם עד שימות, ולשכנים שיתלו, והארץ יראה ושקטה.

בנתיבות אבותינו
י"ל ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, מוסדות קהילת תפארת מיכאל.
בעריכת: הרב אברהם אסולין
ט"ו בשבט שמח

א. בליל ט"ו בשבט עורכים שולחן ערוך בפירות וירקות, וסדר הלימוד מהספר פרי
עץ הדר [1]
ב. מקימים סעודה מצוה, ומשתדלים שיהיה שבעת המינים הגדלים בארץ )כיום הרבה פירות
יבשים מטורקיה(,מרבים מדרשים המדברים משבחה של ארץ ישראל [2]
ג. מנהגנו לאכול מרקחת האתרוג שעליו בירכנו בחג הסוכות.
ד. ברכת ההאנס בורא פרי האדמה. למרות הכלל הידוע בהלכה איפה שיש ספק מה
הברכה, שהכל פוטר הכל, אבל ביכול לברך לא יסתמך על ברכת שהכל, דוגמא נפוצה
היא, מה מברכים על אננס, ובאזני שמעתי בשיעור מעשרות אנשים שברכתו עץ, וא"כ
המברך על אדמה עץ לא יצא, שהרי האדמה אינה גדלה בעץ, לכן חשוב לברך הברכה
הראויה.
ה. ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא
על פירות רגילים )עגבנייה או מלפפון וכדומה, היות שבמשך השנה גדלות הם מספר
פעמים ואין שמחה מהם(, או על ירקות קפואים. והטעם היות ולא ניכר שהם גידול

מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק
ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה.
הסבר למה משלמים על פירות וירקות שבהשגחת מהודרת ביחס לכשרות הרבנות
הראשי. רבות שמענו למה צריך השגחה לפירות והלא כל אדם יכול ללמוד לעשר וא"כ
למה לשלם יקר יותר מאשר השוק, ראשית הסביר שבכשרות לא יביאו קטיף ביום ראשון
היות שקרוב לודאי שנקטף תוך כדי חילול בשבת, ובנוסף בכל פרדס דרך העולם שיש עצים
בודדים שמחמת חולי מתים, ובודאי שבעל הפרדס לא ישאיר מקום ריק, וכאר נוטע את
השתיל הצעיר בפחות מג' שנים העצים הללו יניבו פירות ובקטיף יקטפו ויוצא שאדם אוכל
פירות של עורלה, לעמתם גופי הכשרות יש מפה של העצים וכאשר נוטעים שתלים
מציינים זאת, ויום קודם הקטיף מקימים קטיף עבור השתלים שתרם מלאו להם שלוש
שנים, ומשמידים פרות אלו, נוסף שגוף כשרות יקפיד שלא יהיה ריסוסים של רעלים, וכן
יקפידו על נטעת העצים עם העפר שאם לא כן צריך ג' שנים לעורלה. וכן יקפידו שלא
לקיים הרכבה האסורה.

1] כך נהגו בעיר מראכש )הרב מאיר אסולין(, בעיר מכנאס כמתואר באריכות בספר ילקוט
שבע )ח"ט עמ' קו(, שכן נהגו לברך ברכת הטוב והמטיב. וכן נהג בשולחן הטהור סדנא
בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט"ו בשבט מהספר פרי
עץ הדר, ושרו שירי שבח והודאה לה' )מהרה"ג אברהם מוגרבי(. כתב הגאון רבי משה מלכה
זצ"ל בספר נטיפי מים )ט"ו בשבט(. יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מנהג
מקובל, טוב ויפה, נהגו אבותינו הראשונים נ"ן לערוך חגיגה מפוארת ורבת רושם ביום
חמשה עשר שבט של כל שנה, על שולחנות ערוכים ומלאים מכל מיני פירות ומאכלים,
בלויית פייטנים ומשוררים חשובים המנעימים את המסיבה בשירי קודש, הלימוד
בסדר היום והברכות על פירות האילן, מפנים את תשומת לבם של כל המשתתפים
להבין "כי האדם עץ השדה", וכשם שעץ השדה מטבעו להתפתח ולהתקדם תמיד
תחילת נטיעתו גרעין, אחר נהיה לנובט ושוב לצמח, גודל ומתעבה, ולבסוף מוציא
פירות למכביר, פירות נעימים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, כן מוטל על
הבן אדם להתקדם ולהתפתח במידות ובדעות, לשפר עניינו ולהטיב מעשיו, לגדל את
בניו, ולחנך אותם על ברכי התורה ויראת שמים, ללכת מחיל אל חיל עד אשר יניב
פירות ומעשים ראויים לשבח.
2אולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים
כשלמה המלך, ידי הרבנית, רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו
מפייטים שירי חיבת הארץ, מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים
עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים, רבי כליפה היה מעודד
שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. או שהיו מגיעים מידי פעם
שד"רים מא"י, איזה אהבה וערכה רכש להם רבנו ובני הק"ק, ומובא בספר נר
המערב )עמ' 612 (. וז"ל אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם
האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי,
והשד"ר הבא מא"י, אם ספרדי אם אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול,
ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות
קרה כי יבאו שד"רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל
זאת גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם. מובא
בספר תולדות אליהו לרבי יוסף חיים אילוז זצ"ל שהיה שד"ר אביו רבי אליהו
אילוז זצ"ל יליד תאפילאת, והיה רב העיר טבריא ת"ו והיה מתלוה עימו בכל
מסעותיו בגולה לאיסוף כספים לקופת צדקה כוללות רבי מאיר בעל הנס, בשנת
תרנט' הגיעו למרוקו, )בעמוד 54 (, מתאר את כל מסעיהם, ובין ביקוריו הגיעו
לאולדמנצור וז"ל מתידלי חזרנו לעיר דמאנת בערב ראש השנה שנת תרסא,
לעשות שם ב' ימים נוראים של ראש השנה, היא הגדולה בכל הכפרים ההם, ואחרי 

ר"ה נסענו משם לכפרים אולאדנמצור – בני ציון, וביום א ז' תשרי, חזרנו למרכאש
וצמנו שם יום הכיפורים הקדוש וחגגנו חג הסוכות ונתאחר שם עד יג' חשוון ע"כ.
וכן ברשימת השד"ר רבי אברהם פינטו זצ"ל המופיע בקובץ מזרח ומערב )ח"ב עמ'
195 (, אשר ביקר גם בכפרי דרום מרוקו, ובתאריך יח' שבט שנת תרפג', ביקר בכפר
אולאדמנצור.

אהבת ארץ ישראל מתוך הקונטרס: פניני המידות
א. כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל הביא דברי
חז"ל )בכתובות קי ע"ב(, כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב
וז"ל מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו
עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו.
ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך
יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי
בע"ה.
ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה"ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן, וז"ל
ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו
ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק
עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו,
ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו
ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.
ג. הרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה היה מצדיק העיר מרכאש, כל יהודי שהיה
עולה לארץ ישראל היה בא להיפרד מהרב ולהתברך, הרב רושם את שמו
ברשימה ואת הזמן שהוא יוצא מביתו, ובאותה שעה מופיע הרב בהדרו
ללוות אותם מעט בדרכנו לארץ ישראל, אחד מהם היה תלמידו רבי חנינה
דרעי זלה"ה שלימים היה רב העיר יפו, שהיה משתתף בשיעורי הרב
ונחשב לאחד משמשיו הקרובים. התלבט אם להודיע לרב בפרט שאתם
ימים לא קלים היו, לבסוף נגשתי לרב בחול המועד סוכות בשנת תש"ח,
הרב עודד אותי וכדרכו רשם שזמן יציאתי ממרוקו ליל הושענא רבה בשעת
חצות, הרב הזכיר לי לקחת ספר מקראי מועד ללימוד במשך הלילה, והנה
בעת חצות לילה הרב ממתין לי ליד תחנת אוטובוס, כולם מנשקים ידי הרב
ומתברכים, הגעתי לרב ונשקתי ידו, ברך אותי ואמר: לא רק אנחנו בגלות
אלא גם השכינה אתנו בגלות, ואז הרב לימד אותו כוונה מיוחדת בתפלה
וכו' ושתגיע לארץ ישראל בתפלה הראשונה תאמר רבנו של עולם הקים
.) שכינתה מעפרה

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה"ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי"ס אליאנס  באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי"ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי"ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסְקולריזציה עמדה בממוצע על 15% ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסְקולריזציה הגיעה ל100%.

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה"ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העות'מנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה"ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו. במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustré על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ כמורה בכיתה השלישית. (כיתות א, ב). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר והתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גב' נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904. לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה"ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה"ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר. בספטמבר 1932 קיבלה גב' הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת בוואזן.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דְלוּדִיאיִּּין". בדו"ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית. התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גב' לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

כאשר ירדתי השבוע לשפוך את הזבל , עיניי צדו ערימת ספרים. מונחים על מדף שנמצא בחדר הזבל….כהרגלי ומחלתי לספרים, התחלתי לעיין בספרים ומה רואות עיני ספר על רש"י שנדפס לפני 101 שנה בדיוק, הנה הוא לפניכם….הספר מתפורר כולו וחייב לטפל בו……

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת יתרו ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

המלקט: הרב אברהם אסולין

1 וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת
עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין
)סימן יא(, דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם
קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת,
אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה
זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע,
ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדברות, נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין
לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה
חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קמג
אות ט(, להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת )ח"א סימן יג(, ואם נהגו
ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי
כל הארץ )יט, ה(.
אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים
רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש
תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל
האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה.
וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"א סימן נז(, גם אם מצווים המינים
בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות
לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש
שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין
הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם,
שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין
בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על
הבריות.
וכך כתב רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור ש"ע )הלכות חג שבועות ה"ט(, ויש לעמוד
בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה
דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים )ובסימן קלב אות יב(, כתב אין
לשום יחיד לשאר יושב בשעת קריאת עשרת הדברות, כיון שנהגו לעמוד. ושמעתי מהרב
אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא
זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן
נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה )סימן א אות ו(. ובספר נפש חיה )עמ' מערכת
עין סעיף טו( כתב שכן מנהג יהודי תוניס, לוב. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל )ח"ז סימן
יח(, כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור
יוסף להגר"י צוברי זצ"ל )ח"ב פרק ששה עשר סימן יד(, וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף
)ח"ב מנהגים סימן ב(, וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג
בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים
על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז
חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי )ח"ב סימן א(, נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי
בוחבוט הרב הראשי לבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא
דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש
שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ
הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב )ח"א עמוד שטו(. כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות
בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
כתב הרה"צ רבי יצחק אברג'ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש בספרו כפר
ליצחק שיצא לאור בקרוב. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי על ידי פטירת הצדיק ב"מ תחזרו
בתשובה ושמרתם את בריתי שהיא התורה אז והייתם לי סגולה פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר
על הדור הפך מכל העמים. אומות העולם ידין בגוים מלא גויות או יאמר והייתם לי סגולה
פירוש נקבל אתכם בתשובה מכל העמים פירוש הפך מכל העמים שאין אני מקבל אותם
בתשובה ושמא תאמר ולמה תקבל אותנו בתשובה והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו
מחול לזה אמר כי לי כל הארץ פירוש כולי עלמא דילי ואני יכול למחול לא כן מלך בשר
ודם שאינו יכול למחול.
אם את הדבר הז"ה נוטריקון הדלקה. שבעת ימי נדתה. הפרשת חלה. פירוש אל האשה אמר
אם את הדבר הזה תעשה פירוש תשמור שלשה מצות שלך ויכלת עמוד לעולם הבא עם
הצדיקים ושמא תאמר והא לא למדה תורה ונחסרו ממנה מצות עשה שהזמן גרמא לזה אמר
וצוך אלוקים פירוש המניעה של התורה והמצות הללו לא באה מצדך אלא עשית מה שצוך
אלהים ולמדתם אותם את בניכים ולא בנותיכים ועוד היתה בך יראת שמים ויכלת עמוד כנגד
יצר הרע וטעם למה מסתלקת ראשונה ויכלת עמוד העמדה וקיום בעולם הבא על דרך וצאו
צדיקים לקבל שכרן ועוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום פירוש לכפר על הדור או
נפש רוח נשמה שלה יזכה למקומו שממנו חוצב יבא בשלום ג’ כתות אחת אומרת שלום וכו'.
אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמד וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום
)יט, כג(.
אם את הדבר שהיא התורה הזה פירוש תלמוד תורה ועוד תעשה המצות אחר שוצוך אלהים
פירוש גדול המצוה ועושה או יאמר תטול שכר מן הדין עכשיו וזהו אלהים שהוא הדין ויכלת
עמוד לעולם הבא ולא תירא מן המשטינים והמקטריגים ועוד ויכלת עמוד עם יצרך ונצחת
אותו בזה העולם ועוד טעם אחר וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום פירוש לכפר על
הדור. ויחד יתרו הוא הצדיק שמח המצות ועור שמח
שעל סילוקו כל הטובה אשר עשה לישראל נעשה זווג למעלה ויורד שפע טוב לישראל ועוד
אשר הצילו מיד מצרים שהוא יצר הרע על דרך ושם ינוחו יגעי כח.
ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו
על פניכם לבלתי תחטאו )כ, יז(.
פירוש מדבר בנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו ותאמרו שכר העולם הבא הוא דבר
שאין לו קצבה והרמב"ם פסק דבר שאין לו קצבה לא משתעבד כי לבעבור נסות אתכם בא
האלהים פירוש יש להם הרמת נס והרמת ראש בא מייעד לכם שכר האלהים בעצמו לגבי
דידיה הוי דבר שיש לו קצבה ושמא תאמר ולמה באה נשמה לזה העולם לזה אמר "בעבור
תהיה יראתו על פניכם" תהנו מזיו השכינה פנים בפנים לבלתי תחטאו פירוש לא יחסר לכם
כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה או יאמר על כללות ישראל ויאמר מיכאל
שר הגדול אל העם אל תיראו מעכשיו "כי לבעבור נסות אתכם" תהיה לכם הרמת "בא
האלהים" פירוש פגעה מידת הדין בר מינן בצדיק "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" פירוש
תחזרו בתשובה ועוד "לבלתי תחטאו" שלא תחסרו שום דבר כי נעשה זווג למעלה ויורד
השפע.
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה , ונשלח במיל מידי שבוע,
כתבות על רבני מרוקו,
מנהגי מרוקו וצפון אפריקה
ופרשת שבוע מתורת רבותינו
להצטרפות

תולדות היהודים באפריקה הצפונית

אמנם, אין להגזים ולדבר על השמדה גמורה. נתגלתה שורה של כתובות עם שמות יהודיים, ובהן כפי הנראה מאוחרות למרד בר־כוכבא. מעניינת ביותר הכ­תובת העברית, שנמצאה באתר 10 ק״מ דרומית לקיריני ?

נתן בר

 שלומו תנוח

 נפשו ברשת

החיים

ישנו באותיות דמיון לאלה של תקופת בר־כוכבא, אולם יותר מכן קובעת׳ לדע­תנו׳ הלשון העברית המשנית. לפנינו אותה תופעה של תשובה ללשון העברית, המפתיעה אותנו במצרים באותה תקופה ממש. נעלמים כאן לחלוטין אף השרידים האחרונים של הספרות ההליניסטית היהודית, ומופיעים פאפירוסים וכתובות בעב­רית. בעיר אנטיניאופוליס, שנוסדה על־ידי הקיסר אדריאנוס, נחשפה כתובת־ קבורה ׳לעזר, נוח נפשו בצרור החיים׳.

יהדות קירינאיקה לא נעלמה, אלא שעד עתה התגדרד. בפעולותיה במערכה המדינית וסופרי דברי־הימים והגיאוגראפים היווניים״רומיים ראו צורך להזכירה מדי פעם. עתה חדלו היהודים להיות גורם מדיני בארץ. בחלקם עברו לשטחים קרובים ורחוקים, שיד היוונים לא היתה נטויה עליהם בכל כובדה! אחרים התפזרו לכל רוח.

על יהדות לוב יורד מסך השתיקה לכמה מאות שנים: בדומה לזה שלאחר גזירות יוסטיניאן באפריקה או שמד המייחדים במגרב. רשימת העדויות על ההתיישבות היהודית בקירינאיקה בתקופה היוונית והרומית, שסידר אותה אפלבאום, מראה זאת בעליל. רק בראשית המאה החמישית אנו נתקלים שוב ברשומות על יהודים בספרות הלא־יהודית בת הזמן. להלן נעמוד על מכתבו של סיניסיוס איש קיריני, שהפליג ממצרים בספינה יהודית לארצו, ומתעורר הרושם, כי בעל הספינה אף הוא היה מתושבי קירינאיקה. פרוקופיוס מקיסרי, שנתלווה לבליסאר במסעו לאפ­ריקה (בשנת 533), מספר על קהילה יהודית שהיתה קיימת בבודיון מימי־קדם ועל בית־הכנסת שלה, שנבנה בימי שלמה המלך. גם סיפור זה יידון להלן בקשר למ­אורעות הזמן.

מערבה לקירינאיקה

עדויות מקומיות על התיישבות יהודית לפגי מחצית המאה השנייה לסה״נ באזור המערבי של אפריקה הצפונית לא הגיעו לידינו. כפי שראינו כמעט שאין מז­כירים המקורות החל מפרק־זמן זה את היהודים בקיריני, וכשם ששתיקתם זו אינה הוכחה להפסקת היישוב היהודי בקיריני, כן אין לקבוע בוודאות, כי לפני המאה השנייה לסה׳׳נ לא נמצאו יהודים בחלק המערבי של אפריקה. בתנאים אלה של מצב חומרי קשה ואווירה מורעלת התחילו היהודים שנותרו בחיים בלוב וקיריני — ומספרם לא היה קטן — לנטוש את הארץ ולהגר לאזורים אחרים. רבים פנו אז מערבה, לאותם שטחים עצומים של אפריקה, שעמדו עתה בסימן עלייה כלכלית ותרבותית. קרתיגני, שהרומיים ערוּה עד היסוד לפני מא­תיים וחמישים שנה, נבנתה מחדש, פרחה ושגשגה, והיתה לעיר השנייה בגודלה בחלק המערבי של הקיסרות הרומית. במשך תקופה לא ארוכה הוכפלה ושולשה אוכלוסיית הארץ, עלו יבולי הקרקע וגדל יצוא התבואה לרומי מ־200,000 מוד ל־40,000,000 מוד, פי־שניים ממכסתה של מצרים.

לפי כל הסימנים התחילה מתעצמת האוכלוסיה היהודית בחלקו המערבי של האיזור, כלומר מקרתיגני מערבה, רק לאחר הכשלונות של המרידות שלאחר חורבן הבית, ורבים בתוכה היו פליטי קירינאיקה ומצרים. מכל־מקום יש להניח, שרק החל מתקופת הקיסרים שבאו לאחר אדריאנוס עולה פזורה זו לדרך־המלך של התפתחותה. וכן ניתן לשער כי מלכתחילה עסקו המהגרים החדשים באותן מלאכות, שהוחזקו בידיהם בקיריני ובמצרים, ובעיקר בעבודת־האדמה. אותם אנ­שי סקיני ברומי, שעסקו ביבוא תבואה, שמוצאם כנראה מהמקום Scina, Locus iudaeorum Augusti, בקרבת אויאה (טריפולי האפריקאנית), אשר בו היו עובדי אדמה יהודים באחוזות הקיסר, לא על עצמם באו ללמד, אלא על הרבה מקומות בדומה להם».

מצב העניינים הכלכליים־חברתיים בכל הנוגע לקרקעות חקלאיות ולאחוזות הקיסר היה אז מסובך ביותר, וחדירתם של היהודים לתחום זה, וכן לשאר תחומי החיים, עוררה בוודאי תגובות איבה מצד האוכלוסיה היציבה בארץ וקודם־כול מצד תושבי הערים: הפונים, כלומר צאצאי הפיניקים, והיוונים. עם התחזקות האוכלוסיה היהודית באפריקה והגברת פעילותה מוצאת לה גם התעמולה ההליניסטית העוינת כר חדש לפעולתה.