מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מיהו מורו של מוחמר ?

עכשיו, שגמרנו לספר מה קרה למוחמד בעיר מכה, נשאר לנו לנסות ולברר מי הוא שעומד מאחוריו ומצווה לו לדרוש, וכמו שמובא בקוראן פעמים רבות: ״אמור כך וכך״ או: ״השב כך וכך״. בעוד המסורת האסלאמית מאמינה שאלה הם דברי המלאך גבריאל, שוררת הסכמה כמעט מלאה במחקר המערבי, כי שאב את ידיעותיו ממפגשים עם יהודים ונוצרים תושבי חצי האי ערב.אבל לנו מסתבר שהיה לו מורה, והוא שמצווהו לדבר. הבה ונחקור: מי היה האיש הזה? והאם היה יהודי או נוצרי? כדי לזהותו נחקור אישים שפגש מוחמד בצעירותו, וכן את משפחתו.

אבן אסחאק כתב, כי סבו של מוחמד, עבד אל-מוטַלִב, נולד לאם יהודייה משבט בני נג׳אר שהזדווגה עם ערבי. עוד הוא מספר, כי אמו של מוחמד ביקרה עם בנה הקטן בן השש במדינה אצל משפחתה, בית-האב נג׳אר. – לאחר נסיעה זו מתה אם מוחמד –  לדבריו, שכשהגיע מוחמד בשנת 622 לעיר מדינה, הוא קבע את ביתו אצל בני נג׳אר. בהזדמנות אחרת מציין אבן אסחאק שחיו במדינה יהודים שנקראו בני נגא׳ר.

בחדית׳ ובסירה מוזכרת פגישה בין מוחמד ובין כומר נוצרי בשם בחירא. מנגד ההיסטוריון תיאופנס, בן דורו של אבן הישאם, מספר כי למוחמד היו עשרה חברים יהודים, והם לימדו אותו את יסודות היהדות, ובייחוד ׳דברי חטאי נגד נוצרים. דבריו של תיאופנס עולים בקנה אחד עם קטעי גניזה יהודיים שמקורם במאה העשירית לספירת הנוצרים,המספרים על עשרה מורים יהודיים למוחמד, אשר חיברו קטעים מהקוראן. ¹⁶⁶ אבל נמשיך ונחפש. ההיסטוריון הקדום ביותר של האסלאם הוא אבן אסחאק. – נפטר למעלה ממאה שנה אחר מות מוחמד – כתביו אבדו, וחלק מדבריו מובאים בספרים מאוחרים יותר, כגון בספרו של אבן השאם. – נפטר בשנת 830 –  אבן אסחאק מספר: אבי מוחמד מת לפני לידת בנו, וכשנולד מוחמד, נמסר התינוק למינקת, בקטנותו ברח מוחמד מן הבית, ואיש אחד ששמו ורקח אבן נופל, מצאו בשוק והכניסו לבית. אבן אסחאק גם כותב, שורקה כינה את מוחמד: ׳אחייני^,; כנראה היה באיזה צד ה׳דוד׳ של מוחמד. הוא גם כותב שהיה חכם בתורה, וכתב את התורה בעברית ובערבית, ועודד את מוחמד לדרוש בפני הערבים. הוא גם מספר שאשתו הראשונה, חדיג׳ה, אותה משבחת המסורת על מידותיה הנעלות, ואשר היתה הראשונה להאמין בשליחות החשובה של בעלה ולחזק את רוחו בזמנים הקשים במכה, היתה בת דודתו של ורקה. אם כן מסתבר, כי ורקה היה המורה הראשון של מוחמד.

הערת המחבר : מ׳ שובה, ״עשרת חבריו היהודים של מוהמד״, תרביץ, ב (תרצ״א), עמי 89-75; ד׳׳צ בנעט, ״על עשרת חבריו היהודים של מוחמד״, תרביץ, ג (תרצ״ב), עמי 116-112. בגירסאות אחרות של מסורת זו הצטרפו החברים למוהמד בכדי לסכל עצה של הנזיר הנוצרי בחירא, שהשפיע על מוחמד לגזור שמד על היהודים ראו ש׳ שטובר, ״ראשית האסלאם באקספלריה יהודית״, פעמים, 61 (תשנ״ה), עמי 100; מ. גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, בתוך: ח׳ בן-שמאי(עורך), חקרי עבר וערב מוגשים ליהושע בלאו, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשנ״ג, עמי 210-193. למעשה עוברת דמות מסתורית זו של בחירא כחוט השני במסורות מוסלמיות, יהודיות ונוצריות, כמי שזיהה סממנים של נבואה אצל מוחמד, טיפח אותו ועודד אותו להפיץ את בשורתו. בספרות הפולמוס הופכת דמותו לאמצעי ניגוח פולמוסי בידי כל אחת משלוש הדתות כנגד רעותה. ראו ש׳ שטובר, ״הנזיר בחירא, איש סודו של מוחמד, והיהודים: בין פולמוס להיסטוריוגרפיה״, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10 (תש״ן), חטיבה בי, כרך 1, עמי 76-69.

 ברם, היסטוריונים מוסלמים מימי הביניים וחוקרים מערבים, שהשילו רבדים פולמוסיים אלה וביקשו לגעת בדמותו ההיסטורית של אותו בחירא, הגיעו למסקנות שונות בתכלית: יש הגורסים כי מדובר בכלל בדמות יהודית טיפוסית. 699-708 .Noeldeke, "Hatte Muhammad christliche Lehrer?", pp; גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, עמי 195-194, הערה 1. המומר היהודי-מוסלמי סמואל אל-מגךבי(1175-1125) מציין, כי היהודים מייחסים את הקוראן ולשונו הצחה לחכם יהודי, עבדאללה בן סלאם. כ-300 שנה לאחר סמואל מזכיר עניין זה אליהו קפישאלי בספרו סדר אליהו זוטא. וראו גם ש׳ שטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 97 ואילך. הדיון הממצה ביותר בסוגיית חבריו היהודים של מוחמד היה בחיבור שכתב יוסף סמברי, בן המאה השבע־עשרה, ובו הוא מתאר את התקבצותם של המורים היהודים סביב מוחמד, השפעותיהם המכריעות על בשורתו המונותאיסטית ועלילותיהם לאחר מותו. ראו שוב בשטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 102.

מתוך האינטרנט : מבוא לאסלאם: סיפור בחירא – זיהוי מוחמד כנביא

מתוך: מבוא לאסלאם : חייו של מוחמד

ממכה יצאו שיירות חורף ושיירות קיץ עם סחורות רבות. בנעוריו של הנביא מוחמד, דודו, אבו טאלב, הציע לו להצטרף אל אחת משיירות המסחר. מוחמד שלנו יוצא עם שיירת המסחר צפונה, לסוריה. כמובן, שלא הייתה זו הפעם הראשונה שהסוחרים הגיעו לסוריה, ולכן הם הכירו את המקומיים. בין אנשי המקום, היה אדם בשם בחירא, נזיר נוצרי סורי. המסורת מספרת, שבכל פעם שהסוחרים פגשו את בחירא, הוא לא הראה כלפיהם שום יחס. אולם, הפעם, בחירא קידם את פניהם בפנים נוהרות ושמחות. זאת אף זאת, הסוחרים קיבלו את הזמנתו למשתה מפואר בערב. להזמנה זו היה תנאי, נוכחות כל אנשי השיירה במשתה. בחירא עומד לפני הקהל, מתבונן בהם ואומר “בקשתי שכולכם תגיעו”. הסוחרים עונים לו שכולם נוכחים, מלבד נער אחד, שנשאר לשמור על הציוד. בחירא מבקש שיביאו גם את הנער (מוחמד). כשמוחמד מגיע, בחירא מעלה אותו על הדוכן, וחושף את גבו. על גבו של מוחמד ישנו כתם, ממש בין כתפיו. בחריא אומר לנוכחים: “זהו כתם הנבואה. הנער הזה, עומד להיות הנביא שהוזכר בברית החדשה ובברית הישנה, הנביא שלו ציפינו.” בחירא פונה לאבו טאלב ומספר לו שאותו נביא יהיה מקור לצרות רבות, ולכן הוא צריך לשמור עליו היטב.