הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

המלון

המזוודה כבר ישנה, מקומטת, משופשפת ודי קרועה, לפעמים אני נאלץ לקשור אותה בחבלים שלא תתפרק, לא התרגלתי לסחוב את כל מה שיש לי על הגב כמו התרמילאים, עדיין רגיל למזוודה הישנה הזאת, ללא גלגלים, עם הידית להרים אותה בידיים, שהן כבר מצולקות, אבל כך אני אוהב לנדוד, אני לא יודע מה אני רוצה במסעות האין סופיים האלה, אולי לשמוע קולות שלא היכרתי, לספוג ריחות, פנים חדשות, מחפש את המקום שלי, שעוד לא מצאתי, ממשיך ממלון למלון, מקווה שהחדר הבא יהיה יותר חם, ההסקה תפעל, פקיד הקבלה יחייך, המנורות יאירו באמת והחדר יהיה יותר חדר ופחות מזוודה.

כאן בשאווין עיירה קטנה בין הרי הריף לא מצאתי עדיין מלון. במזוודה יש לי אמנם אוהל קטן, אבל אין קמפינג ואיני יודע איפה מותר ואיפה אסור להקים אוהל, חלפתי ליד בית הקברות היהודי,הרי יהודים הם שבנו את העיירה בעמק היפה הזה, אותו מצאו כשחיפשו מקום דומה למקום ישובם ממנו גורשו בגלות ספרד, אבל כבר אין כאן יהודים, ובמה שהיה בית קברות, אין שום מציבה ולא שריד של אות עברית, הכל נשחק ונסחף בשטפונות ולא נותרו אלא סימנים קלושים של גדר אבנים, בתור היהודי היחיד פה, עכשיו אולי מותר לי להטות אוהל, חשבתי. התחלתי כבר לפתוח את המזוודה, כשמכונית נעצרה לידי וצעיר מחייך עם שן זהב הציע לי טרמפ, תוך כדי נסיעה הסביר לי שבית מלון אין, אבל הוא מזמין אותי ללון אצלו בבית. יאסין שמו, אדם מוזר, תמים, פשוט וטוב לב, מחייך כל הזמן, מביא אותי לביתו, מציע לי מזרון באחד החדרים בדירתו הקטנה, סמוך לילדיו, מלביש אותי בחלוק לבן ומציע לי נעלי בית מעור כבשים, בבוקר מזמין אותי לארוחה בבית הקפה שלו, אני מוציא את הארנק לשלם לו והוא לא מוכן לשמוע, אתה צריך להתפרנס, אני אומר לו, די כלאלו בוה מדדו סי עקבא כאיטלעהא הוא אומר לי, שפירושו: מי שאביו ואבי אביו השאירו לו איזה עליה שיטפס עליה, כלומר: כל אחד ובעיותיו. בית הקפה גדול ומצוחצח במרכז העיר ולו מרפסת גדולה שטופת שמש, אבל איש לא נכנס, למרות שהיום יום שוק ויש תנועה ערה ברחובות, האיכרים שבאים לשוק מהכפרים לא רגילים לבית קפה, הנה נכנס אחד הכפריים עם גלימה חומה וכובע קש רחב שוליים, אבל הוא לא יושב ליד שולחן, הוא רק מושיט את העז שלו ליאסץ, לוחש לו משהו והולך, העז נשארת בידי יאסין למשמר עד שהשוק ייסגר, אחריו בא עוד אחד ממש דומה לו שזוף וצנום עם אותו כובע רחב שוליים, מוסר לו כבש ומודה לו, אחר כך אישה כפרית מפקידה בידיו תרנגולת, אולי כשיבואו לקחת יותר מאוחר ישתו אצלו כוס תה עם נענע ואולי לא, אם לא יצליחו למכור את הסחורה שלהם. קשיש צנום וסב שיער לבוש חליפה אירופית חומה ובלה יושב במרפסת שותק, לא מזמין כלום, מתעסק עם העז, הכבש והתרנגולת, אני מזמין את יאסין לעמוד יחד איתי ליד האיש ושלושת החיות, מושיט לאחד העוברים ושבים את המצלמה שייקח תמונה, יותר מאוחר הקשיש עםהחליפה הבלה מסתלק, ואחר כך באים שלושת האיכרים ולוקחים כל אחד את פקדונו, נהג האוטובוס הישן צופר לזרז אותם והם בקושי אומרים תודה, ריחות של קוסקוס מתובל מגיעים לנחירי ומושכים אותי לפנים המסעדה, דרך האשנב אני רואה זקנה יפה ונקייה עומדת ליד הסירים, מורידה מכסים וטועמת, זאת אמא שלי מסביר לי יאסין, מכינה סעודת צהריים ללקוחות, חוץ ממני אני לא רואה שום לקוחות בסביבה, אבל אני חושש להזמין אוכל שמא שוב לא ירצה לקבל תשלום. בדרך החוצה, במרכז האולם, אני נתקל במה שנראה כצעצוע, דגם של בית בן חמש-שש קומות ניצב על אחד השולחנות, מנצנץ בעשרות נוריות צבעוניות ומקושט פעמונים ופרחים. מה זה? אני שואל בתמיהה. בית המלון של אבא, עונה לי יאסין. לאביך יש בית מלון? לא, זה המלון שהוא מתכנן לבנות, זה יהיה המלון הכי גדול, כולם יגידו זה ההוטל של מוחמד אלמדלאווי הוא יהיה מואר כל הלילה כמו שאתה רואה, פה בקומה הראשונה יהיה בית קפה וקבלה, בקומה השנייה – מסעדה עם תזמורת, מהקומה השלישית ולמעלה – חדרים, מדור מקלחות ושירותים, כאן מועדון לילה… אבל למי זה בדיוק מיועד? אני שואל בסקרנות, לכפריים שבאים לשוק, הוא עונה לי, זה יהיה בדיוק ליד התחנה המרכזית, רק ירדו מהאוטובוס, ירימו את העיניים ויראו מלון. מסתבר שבשביל לבנות את המלון, האבא עזב את העיירה להולנד והוא כבר ארבעים שנה עובד שם במנסרה שש־עשרה שעות ביום, חוזר בחופשת הקיץ עם החסכונות, קונה חומרים ושוכר פועלים ובונה עוד קטע במלון, עד שהכסף אוזל וחוזר להולנד, ואיפה הוא עכשיו? אני שואל, זה האיש שראית קודם במרפסת יושב עם העז, הכבש והתרנגולת, הוא עונה. חשבתי שהוא זר, כל כך שקט היה. ואמא מסכימה? שאלתי. די כללאלו בוה וזדדו סי עקבא כא יטלעהא, מי שאביו או אבי אביו השאיר לו איזה עלייה, שיטפס עליה, גלגל יאסין שוב את הפתגם השגור על לשונו.

כעבור שנתיים חזרתי לשאווין, הפעם הייתי כבר בן משפחהבביתו של יאסין, כשאני משלם בעד הוצאותי והוצאות הבית. המקט כבר לא היה, יאסין סיפר שהדגם נשחק והתרפט, הנורות כבו ולבסוף נפל לבדו מעל השולחן ומישהו טאטא אותו החוצה יחד עם הפסולת של המסעדה, על המלון עצמו ועל האבא חששתי לשאול, שמא אשמע שיחד עם המקט קרס כל החלום. כעבור שנים, אני רק יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית, מרים את עיני ומולי אני רואה את המלון, העתק מדויק של דגם המקט, מתנשא גבוה מעל בנייני העיר ועובר אפילו את מגדל המואזין, על הגג זיהיתי את דמות האבא של יאסין, אותה חליפה דהויה, גם הוא זיהה אותי מלמעלה, כנראה על פי המזוודה, ניפנף ביד וסימן לי לעלות. בכניסה קיבל את פני, מחבק ומנשק, איזה יופי! כן, המלון עוד בפיגומים, אבל הוא קיים, קרם עור וגידים, אני מסתובב בתוכו, חדרים גדולים וקטנים משקיפים להרים, ליער האשוחים והערמונים, ואני עומד ומחבק את האיש שהגשים חלום ומעתה ישוב הביתה, יישב פה באולם הקבלה לקבל אנשים כמוני, עם מזוודות, יפתח להם כרטיס, יושיט מפתח, יאיר פנים, ידליק חשמל וחימום ויתן למזוודות שלהם מנוחה, האיש שגמר לנסוע, יפגוש את הנוסעים בביתו, ילחץ ידיים, יאמר בואכם לשלום, צאתכם לשלום ובין לבין יחליף איתם מלים: מניין באתם, לאן הולכים, איזה משימות השלימו ואיזה יעדים יוצאים לכבוש, והוא יכוון וידריך ויספק מידע חשוב על דרכים, נמלים, אוטובוסים, זמני נסיעה, זמני הגעה… חיבקתי אותו שוב, נישקתי וכמעט שרתי להצלחתו.

השנה כשהיגעתי שוב לקיץ, מצאתי את המלון עומד זקוף וזוהר, ללא פיגומים, החלונות מוארים והאורות קורצים כמו המקט הקטן לפני שנים. מאושר נכנסתי עם המזוודה ללובי המפואר, הכל מרופד, מרוהט ומהודר, אבל ריק, אין איש חוץ מיאסין מאחורי הדלפק, שהבחין בי ויצא לקראתי בחיבוקים. כבר עשרה חודשים הם עובדים, הוא הסביר, אבל עוד איש לא נכנם, אני האורח הראשון והוא שמח לתת לי את המפתח לחדר, סירב, כמובן, לקבל ממני כסף, והאבא, אני שואל, איפה האבא? ויאסין עונה כי השאיר אותו לנהל וחזר להולנד לעבוד במנסרה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר