רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

״היית מאמין שמלך אנגליה אינו דובר אנגלית?!״

 משה בן עטר התרווח על הספה הנמוכה, ולגם תה עם שיבא. מן הים החלה לעלות רוח קלה, ועומס השרב הוקל מעט. הימים ימי קיץ תפ״א, ומשה אך הגיע משליחות מדינית ממדרגה ראשונה באנגליה. למחרת היה עליו להשכים בבוקר ולרכב למכנאם, למסור למלך פרטים על מילוי משימתו. רוחו היתה טובה: במקום שנכשלו אחרים, הצליח הוא. לפניו ניסה הנכבד היהודי משה מוקאטה להשיג אותו יעד והעלה חרס. והנה הוא, כמעט בקלות, השיג את החתימה הנכספת. גם החוסם המלכותי מוטבע עליו: ג׳ורג׳ הראשון מלך בריטניה הגדולה! שנים התכונן לרגע הזה. למד אנגלית כדי שיוכל לשוחח עם המלך האדיר בשפתו הוא, והנה, בבוא הרגע, שוב נזקק למתורגמנים, כי המלך ג׳ורג׳ לבית האנובר היה לפנים נסיך גרמני, וזכה בכתר אנגליה רק בזכות קשרי משפחה רחוקים עם המלכה אן שהלכה לעולמה. על אף אכזבתו, אמר משה לעצמו: ״אם הוד מלכותו מדבר עם שריו באמצעות מתורגמנים, מה לי כי אלין? וממילא המשא־ומתן לא התנהל עם המלך, אלא עם נציגיו. הצלחתי איתם נובעת מזה שעלה בידי לשכנע אותם שאנגליה זקוקהלברית הזאת לא פחות משזקוקה לה מרוקו. מסמך יקר אני מביא במתנה לשולטן, בצד הסכמי סחר בין שתי המדינות, שגם הם חשובים לאין ערוך. אני חושב שהפעם הצלחתי סוף־םוף לעלות על אבי־אמך, פאסוניה הקטנה שלי. האשמאי הזקן ייאלץ לקחת את משה בן עטר ברצינות.״ משה לגם מן התה בעצימת עיניים. ״הה, טוב לחזור למולדת. לונדון מרתקת, אבל אפופה ערפילים ורטובה וגשומה אפילו בקיץ, והאנגלים קרי־מזג ושחקנים… הה, כמה טוב לחזור!״

״רעב כבד מאוד משתולל בערי מרוקו,״ אמר חיים בקול שקט ועגום. קשה היה לו ליטול חלק בעליצותו של חותנו. ״הו, כן. שמועות על כך הגיעתו עד לאנגליה,״ אמר חותנו. ״אלפים מתים יומיום, ברעב, במגיפות. והיהודים, כרגיל, סובלים יותר מכל האחרים. בייחוד במכנאס ובפאס ובמרקאש… רבים גם משתמרים. נואשו מגאולת השם. ראיתי אב יהודי מכה את בנו ושולח אותו להמיר את דתו, והבן זועק אל האב, ומתחנן אליו שלא יביא אותו לידי שמד. בדרכך למכנאס מחר תראה את אותות הרעב. שדות כמושים ואילנות שדופים ובהמות מתות ואפילו גופות של בני־אדם נפוחי כפן. ואתה, רק התחרות הנואלת בינך ובין אברהם לבית מימראן, רק זה מה שמעסיק אותך בימים אלו.״

חיים קד קלות, ולא שכח לנשק את יד חותנו, ויצא. בן כ״ה היה באותם ימים, ועל פניו אותות הסיגוף מרצון ומאונס. עוד בטרם רוקנה הבצורת את השווקים ואת המזווים, כבר אז מיעט באכילה ובשתייה, והתמסר בלהט ללימוד התורה. אך לפני חודשים ספורים היה אותו איש בעל העיניים הבוערות והלחיים השקועות יוצא־דופן ברחובותיה של סאלי. שוב בא הרעב ונתרבו המורעבים. המחירים האמירו, השוק השחור פרח. עשירים מופלגים נתרוששו וחיו כדרך שחיים עניים בימים כתיקונם, ואילו העניים — רבים מהם גוועו ברעב ובמחלות. בערים מכנאם וסאלי עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה. גם המוסלמים האמינו בסגולתם של היהודים לפתוח את ארובות השמיים, והכל חיכו בגרון ניחר לטיפה הראשונה. אבל השמיים נותרו באדישותם. שמש אכזרית קפחה על הראשים ללא רחם. יהודים ומוסלמים כאחד זעקו אל אלוהיהם שיחמול על תינוקות. משלא נענו, החלו המוסלמים לטעון כי קנוניה עשו היהודים לעצור את הגשמים, כדי להכריע את עם הארץ ולהביאם עד לסף שואה. די היה בניצוץ הזה כדי להצית את אש הפרעות, ועוד הוסיפו שמן למדורה שמועות על אוצרות זהב או מזון, שהיה אולי יקר אף מן הזהב, הממלאים כביכול את הממגורות ב״מלאח״, ופורעים מורעבים החלו להתאסף בשערי שכונות היהודים. ולא הועילו ההשבעות והתחנונים. גם המולאי איסמאעיל העדיף שזעם ההמון יופנה כלפי היהודים ולא נגדו. וכשהתלקחה האש, כבר לא ניתן לכבות… שוד, אונם, רצח, שריפת ספרי תורה ובתי־כנסיות…

עיניו של חיים היו מעורפלות. רק בספירות העליונות של הקבלה יכול אדם למצוא ניחומים בימים שכאלה. ספר ״הזוהר״ היה פתוח לפניו, אך הוא ידע את תוכנו כמעטבעל־פה. העולם נעלם ונמוג ונפשו היתה כמרחפת בעולמות עליונים. לילות רבים התפלל לבן, ובעיני רוחו ראה אותו, את זה שטרם נולד. לילות רבים נדדה שינה מעיניו. האם היא עקרה? או שמא, הוא עצמו…? עתה, בימים קודרים מעין אלה, יש משום נחמה להיות חסוך־בנים. מי יודע אם לא היתה פוגעת בבנו ידה של מגיפת הטיפוס האיומה, או מגיפת הדבר או החולירע. החל להחשיך. מטעמי חיסכון לא הדליקו נרות בבית. הנר היחיד שנותר נשמר מכל משמר לשעת חירום. ובשוק כמעט שלא ניתן למצוא נרות למכירה, אפילו במחיר מופקע. הוא הניח את ראשו על דפי הספר ועבר אל עולם של הזיות.