ארכיון יומי: 10 בפברואר 2015


כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מה טובו אהליך יעקב

ר׳ יעקב נימנה על גדולי הדור בימיו, ולדורות הכירו בו כאחד מענקי הרוח שהאירו לבני גולת מרוקו.

על בית דינו הראשון נמנו הגאונים: ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון, ובהמשך נמנו על בית דינו הגאונים: ר׳ שמואל הלוי, ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש זכר צדיקים לברכה.

הערות המחבר : במלכי רבנן עמי כז. ערך ר׳ דוד מאמאן מביא שראה אגרת תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ משנת השח״ר (תקי״ג) עליה חתומים ר׳ יעקב פינטו וחבריו ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון.

      במקורות שציינו מובאים הדיינים הראשונים בסביבות השנים תק״י – תק״ב, ואילו הדיינים האחרונים מובאים בשנים שאחרי זה, מכאן הסקנו שהם היו בית הדין שאחריהם, ומה גם שחלק מהם כיהנו יחד עם ר׳ אברהם ור׳ יצחק פינטו בני ר׳ יעקב.

פסקי דין רבים שיצאו מקולמוסו, פזורים בספרות השו״ת הענפה של חכמי המערב, ונציין כמה מהם באר מים חיים לר׳ אליעזר דא אבילה (סימן כ״ד), מובא מו׳׳מ ארוך שעבר בסביבות שנת תקט״ו בין רבני אותו דור, אודות דינו של אחד שמסר את חברו . ׳תפסידו ממון רב. בין בתי הדין שחיוו דעתם בנידון, היה גם בית דינו של רבי יעקב פינטו וחבריו הדיינים הנזכרים. עוד מצאנו שם, ויכוח בינם לר׳ אליעזר אבילה בענין עדות בשטר, ומצאנו שם עוד ויכוח בין ר׳ יעקב פינטו ובית דינו לרבי אליעזר דא אבילה בענייני ממון של יתומה, (מעניין לציין, שלמרות שרבי אלעזר דא אבילה חולק ביד חזקה על פסק רבני מראכש, מבטל אותו מכל וכל ומשלח ביקורת חריפה לעברם, בכל אופן באותן שורות מתייחס בכבוד רב לב. ומתאר אותו כ׳׳חכם השלם הדיין המצויין, ונותן משקל לדבריו, ע״ש).

בשאלות ותשובות משפטים צדיקים (מסימן ל״ו עד סימן מ״ז) מובאים באריכות דברי ריבות בין רבני מרוקו בסביבות שנת תק"צ בענין שבועת הקומיסיון(אפוטרופוס המתעסק בנכסים כאחד מבני הבית), ובפסק דינם של הגאונים ר׳ אברהם אביטבול ורבי אהרן אלמאליח רבני רבאט (סימן מ׳), וכן בפסק דינו של נכדו הגאון ר׳ מימון סימן מ״ג), מובאת תקנתו של ר׳ יעקב בעירו שלא להשביע. תקנה זו של רבי יעקב הובאה בשמו גם בליקוטים שבספר ברית אבות למהר׳׳א קורייאט (דף עט )

בשאלות ותשובות משפטים ישרים להגאון ר׳ רפאל (בן מרדכי) בירדוגו (ח״ב סימן רי״ג) פסק בית דינו אודות בעל חוב המקבץ נדבות, אם המעות אותן קיבץ ביות גם כן לפרעון חובותיו.

בשאלות ותשובות נר מערבי (סימן נ״ז) מובא מו״מ ארוך בענין פטור שליחי ציבור שמשי בית הכנסת ומלמדי תינוקות ממיסים, תוך כדי התשובה כותב המשיב: ״וכן נמצא הרב החסיד כמהר׳׳ר יעקב פינטו וב״ד הצדק: כמוהר׳׳ר שמואל הלוי, אברהם קורקוס, יצחק חרוש, שפסקו לפטור, וחתום ע״ז הרב הגדול החסיד כמוה״ר הרי״ף וב״ד הצדק זלה״ה״. תשובת ר׳ יעקב בחתימתו (משנת חקתי״ו – תקכ׳׳ד), מובאת שם בשלמותה, ועליה סומך הכותב את פסק דינו.

בספר ברית אבות להגאון ר׳ אברהם קורייאט (בליקוטים דף עח: והלאה) מביא תקנות חכמי ורבני מרקש בעניינים שונים ומגוונים, ועל הרבה מהם חתום ר יעקב. כמו כן בליקוטי חו׳׳מ (סימן ס״ט ס״ב) מביא ויכוח שהיה בין ר׳ יעקב לר' אברהם בנו בעניני שבועת לוה למלוה, ומכריע כדעת ר׳ יעקב.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

תוכנה של האחרונה רומז, כי בינתיים חל שינוי לרעה במצבם של אנוסי המגרב, ושוב כפו עליהם לבוא במסגדים ולהודות בשליחותו של מוחמד ולהשלים עם טמיעת בניהם ובנותיהם בגויים. עם החמרת המצב נוכח דבריו האכזריים של אותו חכם היה צורך לנקוט עמדה ברורה, כדי לעודד את האנוסים ולהדריכם כיצד עליהם לנהוג.

בלשון חותכת קובע הרמב"ם, כי אסור לאדם בישראל ללמד חובה על ישראל, אפילו אדון הנביאים נענש על שחשד בכשרים. שנית, אין לראות את האסלאם כעבודה זרה, ובפרט ש " השמד הזה שאנחנו בו אין אנחנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה אלא שאנחנו מראים נאמין מה שהם אומרים לבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו.

שלישית, ישראל שנאנס באונס השמד ועושה מצווה בסתר, יש לו שכר וגמול עליה. ובכל גודל מעלתם של הנהרגים על קדושת השם והמקדשים את השם ברבים, לא כל אדם מוסמך לקבוע מה הוא קידוש השם, והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב : וחי בהם – ויקרא יח, ה – ולא שימות בהם – יומא פה, ב.

הרמב"ם מסיים בעצה למי שדורשים ממנו להודות באסלאם בלי שיעשה נעשה, שיודה ואל ייהרג, אבל הוא מפציר בכל אדם שלא יעמוד בארצות השמד, אלא ייצא לארץ שבה יוכל לקיים את מצוות דתו ותורתו. באומרים שיישארו בארצות השמד עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב ויוציאם ויוליכם לירושלים, אלה הם חוטאים ומחטיאים את זולתם.

אבל מי שיציאתו מתעכבת מסיבות שונות ישתדל לקיים כל מצווה הבאה לידו, ואל יאמר בלבו שכבר עבר על מצווה גדולה ולכן יזלזל בקיום קלה ממנה, ויש לקרב ולזרז לקיום המצוות את אלה שהצליחו למלט את נפשם מארצות השמד, ולא מן הראוי להרחיקם.

מפני לחץ הגזירות ובהשפעת אגרתו של הרמב"ם נעזב המערב על ידי החכמים והרבנים, ועזיבה זו גרמה להנמכת קומתו של העם הפשוט. הרמב"ם תיאר את המצב במלים קצרות וקולעות באגרתו אל תלמידיו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה, ישראל להבה ".

אין להניח, כי כל המשכילים נטשו את הארץ, וגם בעריה אבן דנאן מאשר במפורש, כי בימיו – סוף המאה הט"ו – נמצאים בפאס מבני בניו של רבי יהודה אבן סוסאן, אלא שמעתה התחילה תקופת שפל והשפלה בחיי החברה היהודית במגרב, שאת ראשיתה תיאר רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין.

מוצאו של רבי יוסף אבן עקנין ממשפחה שבאה מספרד. הוא עצמו נולד במגרב, ובזמן שהגיעה משפחת מימון לפאס התקרב אל הרמב"ם ונעשה ממעריציו. הוא מודה, שבצעירותו גדל למראית עין בדת האסלאם, שכפו על משפחתו, והמחשבה שבסופו של דבר נעשה למחלל שם שמים מרצון, מאחר שהיה בידו להימלט לארץ אחרת, מכרסמת בלבו ואינה נותנת מנוח לרוחו.

נוסף על כך לא שפר חלקם של המומרים גם בעולם הזה. כי בניגוד לשמדות אחרים אין הם זוכים לכבוד מצד הרשות המוסלמית. " ככל אשר נראה שאנו שומעים בקולם בכל אשר יצוו עלינו ונוטים אחריתורתם כן יכבידו את עוּלם עלינו ויעבידו אותנו בפרך.

גם בני בניהם של המשומדים הראשונים – משנות הארבעים של המאה השתיים עשרה -, שגדלו כמוסלמים, מופלים לרעה, ולפיכך חזרו רבים מהם בתשובה שלמה. מי שנתפס בכך, נשפט כמוסלמי הממיר את דתו שחייב מיתה, אם אינו חוזר בו. אבן עקנין מונה עוד שורה של גזירות אחרות, שגזרו אז השלטונות על יהודים אלה, ועל פרטיהן נעמוד מיד בסעיף על ההפליות.

רבי מיימון הדיין ידוע בעיקר בזכות בנו ותלמידו הגדול, הרמב"ם. ברם, רבי מיימון עצמו היה תלמיד חכם גדול בזכות עצמו, כפי שתוארו מעיד, וצאצא למשפחה של רבנים ודיינים. הרמב"ם מכנה את אבי אביו, רבי יוסף, בתואר "החכם". רבי מימון שימש כדיין בבית הדין של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה רבו.

רבי מיימון נאלץ לעקור ביחד עם משפחתו מספרד, עקב פרעות שהתחילו ביהודים, ועבר עם משפחתו לפס שבמרוקו. משם נאלץ לברוח שוב עם משפחתו בעקבות גזירות חדשות של כת האל-מוואחידון הקנאית. הפעם המשפחה עברה לארץ ישראל.

 משפחתו ככל הנראה ניסתה להיאחז בארץ ישראל, אך תנאי החיים תחת השלטון הצלבני היו קשים מדי, והמשפחה המשיכה לנדוד עד שהגיעה למצרים והתיישבה שם. רבי מיימון עצמו, ככל הנראה נפטר בארץ ישראל.

בידינו נותרו תשובות הלכתיות של רבי מיימון, וכן אגרת שהוא כתב ליהודים בעת הפרעות, על־מנת לעודדם. תשובות אלו ואגרת זו יצאו לאחרונה לאור בספר אגרת הנחמה, בהוצאת מוסד הרב קוק, 2008. תשובותיו של רבי מיימון פורסמו גם קודם לכן, בספר "חיי הרמב"ם" על ידי ר' יהודה לייב מימון – עד כאן מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג " תולדות היהודים באפריקה הצפונית חלק א'. 

פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

קשרים לגברים ורשתות של נשיםFemme Juive de Tanger, 1870

הירידה ההדרגתית במספרן של מוסרות חדית׳ מחברי הנביא לדור השלישי והרביעי, משתקפת בפילוג לפי מיגדר של החוליות בשרשרות המסירה. שישים ושבעה אחוז מ״חברות הנביא״(צחאביאת) שמסרו ממנו או עליו העבירו לגברים בלבד, עשרים ושישה לגברים ונשים, ושבעה אחוזים לנשים בלבד. מבין ה״ממשיכים״(תאבעון) שהכירו את חברי הנביא, שמונים ושניים אחוז מהנשים מסרו את המידע שלהן לגברים בלבד, שישה אחוזים לנשים וגברים ושנים-עשר אחוז לנשים בלבד. ממעט הנשים המהוות את החוליה השלישית, שמונים וחמישה אחוז מסרו לגברים בלבד, וכל הנשים מהדור הרביעי מסרו לגברים.

הנשים המומחיות לחדית׳ והמשכילות בדורות הבאים קיבלו את המידע שלהן מגברים, ומסרו אותו הלאה בעיקר לגברים. בקובץ של אלח׳טיב אלבע׳דאדי רק אשה אחת למדה מאשה, ושתיים מסרו לנשים. שמונים ושמונה אחוז בערך מהנשים המשכילות המופיעות במלונו של אבן חג׳ר מהמאה השמינית/הארבע־עשרה למדו מגברים בלבד, שישה אחוזים מנשים וגברים ושישה אחוזים מנשים בלבד. אף על פי שרק בכמחצית מהביוגרפיות יש ריווח לגבי תלמידיהן, תשעים וחמישה אחוז מהן מסרו לגברים בלבד, 2.5% אחוזים לנשים וגברים, ו־2.5% לנשים בלבד. בספרו של אלסח׳אוי על נשים, לשבעים אחוז היו רק מורים גברים, עשרים וחמישה אחוז למדו מנשים וגברים וחמישה אחוזים למדו עם נשים בלבד. נראה שאלסח׳אוי מציין את תלמידיהן של הנשים הללו כשהוא עצמו, מוריו וחבריו למדו איתן, ומשום כך הרוב הגדול של הנשים הנזכרות אצלו לימדו גברים, ואילו רק תלמידה אחת מוזכרת.

מבחינה מספרית, רשתות של נשים הן מיעוט בשרשרות מסירה, אולם הן מעניינות ממספר סיבות. מסירה מאשה לאשה נראית כדבר המובן מאליו והפחות בעייתי מאשר מסירה מאשה לגבר, בגלל הצניעות. יתר על כן, נשים שהתפרסמו בזכות הידע שלהן היו יכולות להעביר חלק מהיוקרה שלהן כאשר הן לימדו נשים אחרות. רוב הנשים בדור ה״ממשיכים״ שהכירו את חברי הנביא (58%) מסרו מסורות של הנביא מנשים אחרות בדרך כלל מנשותיו – ושנים-עשר אחוז נוספים קיבלו מגברים ומנשים. עַמְרָה בִּנְת עַבְּד אַלְרַחְמַן זכתה במוניטין שלה כמומחית לחדית׳ בעיקר הודות לקשר שלה עם עַיִשָה, אשתו האהובה ביותר של הנביא מחמד. מבין המוסרות מהדור השלישי, שישים ושמונה אחוז מסרו מנשים ו־13.5% מנשים וגברים. מבין קומץ הנשים שהן החוליה הרביעית בשרשרות המסירה, כולן קיבלו מנשים.

בביוגרפיות של מומחיות מפורסמות לחדית׳, אין תלמידותיהן רשומות בשמן לעתים קרובות, וכנראה הן כלולות בין ״אחרים״, אולם המורות של נושא הביוגרפיה מוזכרות, כי הן מוסיפות לה יוקרה. כך ניתן לשחזר את הרשתות הנשיות, בהצלבת ביוגרפיות אחורנית ממקורות שונים. שלוש נשים מוזכרות כמי שקיבלו מידע מפאטמה אַלג'וּזְדַאניה 425-524 – 1033-1129 מוסרת של קובצי מסורות – והאחרונה מהן מתה בשנת 607/1210 אחת הנשים האלה הובאה לפני פאטמה בגיל שנתיים! כך על פי תאריך הלידה שלה.

 אֻם מֻחֵמָד זַיְנַב בִנְת עֻמר (נפטרה 1299/699), שבנוסף על פעילותה הפילנתרופית, קיבלה רישיון מזינב בנת אלשערי הנודעת, ומותה בשנת 1218/615 נחשב לקטיעת שרשרת מסירה משובחת. כמה נשים שמעו קבצי חדית׳ מסִת אַלְוֻזרָאא׳, בתו של הקאצ׳י שמס אלדין עֻמר אלמַנְגַ׳א, מוסרת הקבצים של זמנה. הידע של אשה זו היה כל כך חשוב והקשר עימה כל כך יוקרתי, עד שאשה פלונית מוזכרת כמי ששמעה אותה בשעה שלא ייתכן כי פגשה אותה כלל.

زينب بنت الشعري (524هـ615هـ / 11301219م) عالمة في أصول الدين.

سيرتها

هى أم المؤيد زينب -وتدعى حرة أيضًا- بنت أبي القاسم عبدالرحمن بن الحسن بن أحمد بن سهل بن أحمد بن عُبدوس، الجرجاني الأصل النيسابورى الدار الصوفي المعروف بالشَّعريْ. كانت عالمة، ولدت سنة أربع وعشرين وخمسمائة (524هـبنيسابور. وأدركت جماعة من أعيان العلماء، وأخذت عنهم رواية وإجازة. سمعَت من أبى محمد إسماعيل ابن أبي بكر النيسابورى القارىء، وأبي القاسم زاهر، وأبي بكر وجيه ابنَى طاهر السخاميين، وأبي المظفر عبد المنعم بن عبدالكريم بن هوازن القشيري وغيرهم. وأجاز لها الحافظ عبد الغافر الفارسي، والعلامة الزمخشري صاحب "الكشاف" وغيرهما من السادات الحفاظ. وتتلمذ عليها عدد من طلاب العلم، وأجازت لبعضهم.

זינב בנת אלכאמל, מוסרת קובצי חדית׳ מפורסמת נוספת מהמאה השמינית/הארבע־עשרה, הובאה בגיל שנתיים לפני חביבה בנת אבו עמר (נפטרה 1275/674), אשר בתורה קיבלה רשיון מעאישה בנת מעמר(נפטרה 1210/607), שפגשה את פאטמה אלג׳וזדאניה. זינב נפטרה בשנת 1339/740 בגיל תשעים וארבע, ועל שמונה נשים בקובץ הביוגרפי של אלסח׳אוי דווח ששמעו אותה או קיבלו ממנה רשיונות.

המוסרת הבולטת והפורייה ביותר בתקופתו של אלסח׳אוי היתה עאיישה בנת עבד אלהאדי. עאישה למדה קובצי חדית׳ ואת הביוגרפיה של הנביא מאת אבן השאם וקיבלה רישיון ממספר מלומדים, ובכללם מוסרת הקבצים סת אלפֻקְהַאא בנת אלואסטי (נפטרה 1325/726)." אלסח׳אוי כותב שעאישה היתה האחרונה שמסרה את בח׳ארי ממקור משובח. היא חיה עד גיל שמונים וארבע, ומשווים אותה לקודמתה, סת אלוזראא׳, שהמשיכה לחיות אחרי מותם של כל עמיתיה הגברים. התמזל המזל ובדיוק מאה שנים מפרידות בין מותן של שתי מומחיות מפורסמות אלה לחדית׳. אלסח׳אוי מזכיר את עאישה בנת אלהאדי כמורתן של שלושים וחמש נשים לפחות. לרוע המזל, מיעוט הביוגרפיות של מוסרות לאחר המאה התשיעית/החמש־עשרה וקיצורן, אינם מאפשרים לנו לסרטט את שרשרת הנשים הלאה, והביוגרפים ממעטים לדווח על נשים בקרב תלמידיהן של נשים מלומדות.

קומץ נשים מוזכרות כמורות אשר התמחו בלימוד נשים, אך תחום זה כנראה לא היה יוקרתי בעיני הביוגרפים. אשה אחת לימדה קוראן ונאמר שהיא היתה מיומנת יותר בספר הקדוש מאשר גברים; אחרת לימדה נשים את דיני הטהרה הקשורים בנידה. אולם, אי־אפשר להשוות בין הוראת מידע יסודי לבין לימוד מסורות. יתרה מזו, נראה שמורות אלה לימדו לפרנסתן, ולא לשם הלימוד עצמו, כפי שנהגו מלומדים אחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר