התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
החברה היהודית
שבתאי צבי
אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות: האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ והשניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).
תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.
חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים במרוקו, ביניהם ר׳ שמעון בן־לביא (מחבר ״בר יוחאי״), ר׳ יעקב בירב בעל התכנית לחדש את המרכז לסמיכת רבנים בארץ־ישראל, ויש אומרים גם הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה). פעולתם הנמרצת הפכה את העקוב למישור וישרה את ההדורים. הם הצליחו להביא את שתי החטיבות להכיר בעליונותו של ״משנה תורה״ להרמב״ם, ובמקרה של חילוקי דעות בין היריבים, דעתו תהיה המכרעת ולפיו יפסקו סופית. אט אט חדרו לתוך קהילות מרוקו ״מורה הנבוכים״, ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי, ״חובת הלבבות לרבנו בחיי, והשפיעו השפעה מבורכת. מאוחר יותר גם תרומתם השירית נעשתה קנינם הרוחני של יהודי מרוקו ושל יהודי צפון אפריקה בכלל. רבים משירי הקודש של ר׳ שלמה אבךגבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ ־ משה אבן־עזרא ועוד, הוכנסו לתוך הסידורים ולתוך המחזורים של הימים הנוראים, וכך קיבלו עליהם התושבים האוטוקטונים את מורשתה הרוחנית של יהדות ספרד ודרך כור ההיתוך הזה התמזגו ונעשו למקשה אחת. הדים חזקים מהיריבויות, הסכסוכים והפולמוסים שליוו אותה תקופה אנו מוצאים בשפע רב בכתבי חכמי התקופה.
מחוסר נתונים סטטיסטיים ברורים קשה לקבוע את היקפו וגודלו של הקבוץ היהודי בתקופה הנדונה. ר׳ דוד בן־זמרה (הרדב״ז), מעיד כיבפאס בלבד היו בדור שלאחר הגרוש ״כארבעת אלפים בתים מישראל״. יש ב־דינו נתון נוסף מראשית המאה ה־18 לפיו האוכלוסיה היהודית ברבאט ״בסאלי מנתה קרוב ל־6000 משפחות אשר מנו כ־36,000 נפש. נתון שלישי, גם הוא מראשית המאה ה־18, של נוסע אנגלי, לפיו ״מספר היהודים במקנס נאמד ב־15,000 משפחות״ – מספר מוגזם לכל הדעות אף אם נביא בחשבון שזוהי תקופת פריחתה של מקנס כאשר מולאי איסמעיל הפכה לבירת מלכותו. אם שלוש הקהילות האלה ישמשו לנו מודד, ואם היו לפחות עוד שלוש קהילות אשר שיעור אוכלוסיתן היה דומה להן, הרי לפננו אוכלוסיה יהודית במרוקו המונה בין ארבע לשש רבבות נפש, במחצית השניה של המאה ה־17 והמחצית הראשונה של ־מאה ה־18.
הישוב היהודי היה בעיקר עירוני. היהודים ישבו ברובם בערים הגדולות ומעוטם בכפרים. בחלק מן הערים גרו היהודים בשכונה מיוחדת הנקראת מללאח, ובשאר הערים הם גרו בכל חלקי העיר.
מפת הפריסה של הקבוץ היהודי מתחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים, ערי החוף כגון טנג׳יר, טטואן, סאלי, סאפי ועוד. ערי פנים הארץ כגון פאס, מקנם וערי הדרום – מרקש אזור תפיללאת ודרע. ״המגורשים״ ישבו בעיקר בערי החוף והפנים ואילו אזור הדרום – התושבים האוטוקטונים היו בו החלק הדומיננטי.