ארכיון יומי: 16 בפברואר 2015


אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט…תולדות אנוסי סיאודד ריאל [עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר] 

תולדות אנוסי סיאודד ריאלאינקביזיציה 0002

[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר] 

פרשת חייהם היהודיים של האנוסים הללו בפלמה היא פרשה מופלאה ומיוחדת במינה. פרנאנדו די טרוחיליו, מי ששימש בהיותו יהודי כרב את האנוסים בפלמה ובאסיחה, מוסר בעדותו לפני בית־דין האינקויזיציה בסיאודד ריאל לאחר שהמיר דתו, ששהו שם עד שנת 1477. הוא שימשם במשך תקופה של שבעה חדשים בלבד. משמע שלוש שנים גלו מסיאודד ריאל לפלמה, וכפי הנראה לא חזרו לעירם אלא מששמעו על פעולות השיקום שנעשתה באנוסים באותה שנה ועם הרגעת הדוחות. וכל אותו זמן קיימו מצוות בפרהסיה: שמרו שבת ומועדים, צמו ביום־הכיפורים וערכו בו תפילה, ערכו את הפסח כהלכתו, ישבו בסוכות וקיימו את חג השבועות ואת חג החנוכה, ״לא פחות מיהודים ולא גרוע מהם״.בעדת־אנוסים זו היתה האנוסה מרי דיאס הרוח החיה, ועליה אמר פדנאנדו די טרוחיליו: ״אין ידי־ עותיה [בעניני דין] נופלות מאלו שלו, כיון שהוא עצמו אינו יכול להדריך [את האנוסים] בתורת משה״ [יותר ממנה].

תיאור קצר זה של חיים יהודיים הוא, כאמור, יחיד במינו. ודאי שהיו לו הדים רבים באותם ימים בסביבתם הקרובה והרחוקה של אנוסים אלה, ואין כמוהו להראות את חיוניותו של אותו קיבוץ ודבקותו בדפוסי חייו היהודיים. עוד נשוב ונדון בדרכם זו בפרק מיוחד.

מששבים אנו לעיין בנפגעי פרעות סיאודד ריאל נמצא שנוסף על השוד,הביזה וההרג, שנעשו בהם, נושלו כל בעלי המשרות שביניהם ממשרותיהם ומתפקידיהם ומכיבודיהם שהיו להם בעיר. הצוים שיצאו מאת פרנאנדו ואיזבל ב־28 בינואר 1475  מלמדים שהיו אלה רחידורים, קבלירוס, אסקודרוס, יוראדוס, נוטריונים. יש כאן דמיון מפתיע למצב בטולידו בימי פדרו סרמינטו, שעה שנושלו ממקומם וממעמדם אלקלדיס ונוטריונים, ובימי פרעות יוני־יולי של 1449 בסיאודד ריאל. נמצאנו למדים שעדיין לא נעלמה אותה מתיחות חברתית־ציבורית שנתקיימה בעקבות חדירתם של אנוסים למשרות שיש בהן משום יוריסדיקציה ( הסמכות לשפוט ולדון ) על נוצרים. אם בטולידו מצאה ביטוי בפרעות וב״פסק־הדן הנודע בשנת 1449, הנז' בסיאודד ריאל של 1474 מצאה שוב ביטוי בפרעות ובנישול בלא ״פסק־דין, אך נוספה עליה פעולה אינקויזיטורית־הגמונית. אותה סיבה. חברתית־ציבורית מונחת ביסוד שני מעשים אלה. גם הפעם הפגיעה מכוונת בעיקרה נגד אלה שחדרו למערכות החברה הנוצרית, ושמהם ביקשו הפורעים להיפרע בראש וראשונה (אחר־כך פגעו בכלל ציבור האנוסים ללא הבדל). אמנם, נמצא את פרנאנדו ואיזבל מצווים על החזרת אנוסים אלה על כנם, אבל בשעה שפרצה מרידתו של המרקיז די וילינה במלכים אלה נמצא אותם אנוסים מנושלים, או רובם, במחנהו של המרקיז המורד. לכאורה נראית הצטרפות זו כבלתי־מובנת. אבל ודאי שנמצאו להם שיקולים מכריעים להצטרפות זו. עתה שב השלטון ונתן עליהם את דעתו, ובשורת צוים נישל אותם ממשרותיהם שתפסו בסיאודד ריאל. אבל פתרון שאלתם של כמה מן החשובים שבהם נמצא לימים בפעולתו של בית דינה של האינקויזיציה בשנות 1485-1483.

כבר צוין לעיל שרק בסוף ינואר 1475 נתפנו המלכים הקתוליים לנקוט סנקציות נגד הפורעים. ב־28 בו נתמנה רודריגו מנריקי לפעול נגד הפורעים. הוא נצטוה לחקור ולדרוש מי היו הפורעים, לעשות למאסרם ולהחרמת רכושם! הפורעים יועמדו לדין. כל האלקלדיס, האלגואסילים, רחידורים, קבלירויס, אסקודרוס, פקידים ו״אנשים טובים״ בכל המקומות, וכל מי שיידרש חייב לסייע לו במשימתו. על־פי צו אחר, שניתן גם הוא באותו יום, נצטוו כל השופטים מן המנין לבצע את פסקי־הדין שיוצאו נגד הפורעים באנוסי סיאודד ריאל, כפי המסתבר לנו כבר מכותרת הצו. צו זה ניתן על סמך בקשתם של אותם ״רחידורים, קבלירוס, אסקודרוס, פריקוראדור, יוראדוס, פקידים וסוחרים, תושבי סיאודד ריאל, והללו אין בכוח עצמם לפעול נגד ״מכיני הפרעות וגורמיהם״.\ רשימה זו נראה שהיא זהה עם אותם אישים שנפגעו מן הפורעים ונושלו ממשרותיהם, כפי שמסתבר לנו מצו שלישי שניתן בענין הסנקציות נגד הפורעים ב־30 בינואר.1475 מן הצוים לשופטים אנו למדים שרכושם של הפורעים יוחרם ויימסר לידי ״אנשים טובים״! לֶטראדו אחד, בנוכחותו של נוטריון, יערוך אינונטר של הרכוש! כל הרכוש שיימצא וכן עדרים יוחזרו לבעליהם! השופטים הם שיבדקו למי שייך הרכוש שנשדד! הכל חייבים לסייע להם כדי להוציא לפועל דין צדק. אבל מן הצו שניתן ב־30 בנובמבר 1475 למדים אנו שנתמנה שופט מיוחד,״ שיצא לסיאודד כדי להביא את הפורעים, לאחר שיתפוס אותם, לדין לפני חצר המלך. גם בצו זה נאמר שיש להחרים את רכושם ולערוך ממנו אינונטר ולהפקירו בידי ״אנשים טובים״. אלה מהם שאין לתפוס, והדעת נותנת שכמה מן הפורעים ברחו מאימת הדין או שנצטרפו כבר אז אל חבורתו של המרקיז די וילינה, יכריז עליהם הכרוז שחייבים הם להופיע לפני מועצת המלך. וכל היודע על הפורעים נתחייב להופיע ולמסור עליהם עדות, וניתן מועד שבו יוצא הצו אל הפועל.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

ההתקפה על מוגדור מונטיפיורי

ה.  לפי תעודה מ־21 בנובמבר 1844, יומיים הגנו היהודים יושבי ה׳מלאח׳ על עצמם על ידי נעילת שער ה׳מלאח׳, אבל הפורעים שברו את השער, עלו על חומות ה׳מלאח׳, פרצו פנימה ובזזו מכל הבא ליד. הפשיטו את היהודים מבגדיהם, ונשים נגררו ונשבו. יהודי שנדרש למסור את אוצרותיו ירד לבאר כדי להוציאם ממחבואו, ושם הרגוהו. לפי מידע מכתב עת של המיסיון האנגליקני, נשחטו 50 יהודים. היו סוחרים שמצאו מקלט אצל מאורים שמחוץ לעיר, שסחרו עמם. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למשה מונטיפיורי מ־25 ביולי 1864, לא פגעו אנשי מחוז Haha, שהתגוררו סמוך למוגדור, ביהודים, מכיוון שהפחה הגן עליהם.

בנפגעים היו גם חכמים, כגון רבי חיים פינטו שנדקר. בשל המלחמה אבדו כתבי יד של חכמים, כגון כתביו של תלמידו, ר׳ דוד זגורי, ושירים. שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט השלישי (מלכי רבנן, דף ט, ע״ב). לאחר ההפגזות עלו יחידות של צבא צרפת ליבשה. למשמע היריות עזבו הברברים את העיר. עשירים אחדים הצליחו לברוח מן העיר באמצעות ספינה בריטית, מהם הגיעו לאלג׳יר, ומהם הגיעו לגיברלטר. מאלה נודע ליהודי אירופה דבר האסון שפקד את יהודי העיר. ודאי שמקצת הבורחים היו גם מיהודי טנג׳יר, ומקצת ממוגדור שעברו דרך טנג׳יר לגיברלטר.

ב־10 בספטמבר 1845 נחתם הסכם בין צרפת ובין הסלטאן, והסלטאן נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת. יהודי, ושמו דוד אזנקוט, ייצג את צרפת במשא ומתן בינה ובין הסלטאן. ב־5 באוקטובר אישר הסלטאן את ההסכם. מרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. בשנת 1847 הצטרף הסלטאן לצבא צרפת נגד עבד אלקאדר. בעקבות כך שופרו היחסים בין מרוקו ובין צרפת. אלג׳יריה נכבשה סופית באוגוסט 1848

התחזקות העוינות נגד היהודים

בעקבות התקפת צרפת על הנמלים במרוקו התחזקה העוינות כלפי היהודים, ומעמדם הורע, מכיוון שהם נחשדו בתמיכה בצרפת. עבד אלרחמן השני כתב למושל טנג׳יר שהגיעו אליו ידיעות שיהודים מוסרים מידע לאויב. כמו כן יהודים עשירים נוסעים עם ילדיהם לירושלים ואינם שבים, ולכן המוסלמים מפסידים הכנסות ממס הגולגולת. בדו״ח של דרומונד האי מ־1 ביולי 1844 לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, הוא כותב שהמוסלמים מתכוונים לנקום בנוצרים וביהודים.

הסיוע ליהודים שנפגעו

לפי מכתבו של סוחר יהודי ממוגדור לאחיו שבלונדון מ־13 בספטמבר 1844, שפורסם בעיתון ׳קול יעקב׳("The Voice of Jacob") ב־15 בנובמבר 1844 בעמוד ה־34, שלח הסלטאן עשרת אלפים דוקאטים. שליח המיסיון האנגליקני באמצעות סיוע חומרי ניסה לנצר את היהודים הסובלים.אבל העזרה העיקרית הגיעה מיהודי אירופה. בעקבות המלחמה הזאת התערבו לראשונה יהודי אירופה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד כיהנו אז בתור נשיאי הגוף ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״ (Committee for the Relief of Sufferers at Mogador. "

ב־31 באוקטובר 1844 כתב סר משה מונטיפיורי מכתב חוזר, שפורסם בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים. במכתב הסב את תשומת לב הנמענים לסבלם של יהודי מוגדור מהפגזת העיר. היהודים בלי הבדל של מין וגיל איבדו את רכושם. מהם נשבו, מהם נרצחו, ואלה שהצליחו לברוח הם חסרי כול ורעבים. כ־4000 נפשות פזורים בלא מזון ובלא מחסה. מונטיפיורי עוד כותב שכדי להקל על מצבם של היהודים וכדי לפדות את השבויים נוסדה ועדה ששמות חבריה רשומים בסוף המכתב. הוועדה לקחה על עצמה לאסוף כסף למענם. הוא ביקש מן הנמענים לתרום.

ב־15 בנובמבר 1844 פרסם מונטיפיורי מודעה בעיתון ׳קול יעקב׳ וקרא בה ליהודים לתרום כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור, הזקוקים למזון וללבוש. הוא מתאר את סבלם: ״כל רכושם אבד, אחדים נשבו, נפצעו או נשחטו, ואלה שהצליחו לברוח רעבים וחסרי כול. הוא אף מסר שמעט הנוצרים שבמוגדור – גם הם זקוקים לסיוע ולתרומות.

תוצאות ההפגזה: על פי הדו״ח של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״, נהרגו 50 יהודים, כארבעת אלפים פליטים בשדות, ורבים רעבים. בדו״ח עוד נאמר שהדברים מבוססים על מכתבו של מונטיפיורי בנידון. לפי היומן שכתב הד״ר לווה (Loewe), מונטיפיורי כתב מכתב לעורך ה״טיימס״ אחרי הפגזת מוגדור שהמועצה הנ״ל מעריכה שמספר הסובלים במוגדור גבוה, ומזון ובגדים כבר נשלחו למוגדור לסוכנים מהימנים כדי לחלקם לנצרכים. התרומות למטרה הזאת הגיעו ל־2500 לי״ש. מונטיפיורי השתתף בישיבת המועצה הנ״ל, והוחלט בה לשגר מכתב לסלטאן ולהעבירו אליו על ידי הקונסול הכללי של בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, על סמך הוראה משר החוץ של בריטניה, הרוזן.מאברדין. לפי בקשתו של מונטיפיורי ניסח הד״ר לווה מכתב בערבית לסלטאן, ומונטיפיורי חתם עליו.

התעודה הראשונה, שמצאנו בארכיון משרד החוץ של בריטניה בדבר מעורבותו של מונטיפיורי למען יהודי מרוקו ובדבר סיועו להם בעת מצוקה, היא מ־9 בינואר 1845. מונטיפיורי פנה לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, וביקש ממנו להעביר את נוסח פנייתו לעבד אלרחמן השני, סלטאן מרוקו, באמצעות קונסול בריטניה בטנג׳יר. להלן נוסח מכתבו:

כשהייתי בקושטא בשנת 1840 היה לי הכבוד לקבל מן הסלטאן עבד אלמג׳יד פירמאן עם ׳ח׳ט שריף׳ [=חתימת הסלטאן], המורה שהיהודים בממלכתו יקבלו שוויון זכויות כמו ששאר הנתינים שבממלכתו מקבלים. אני מבקש מאוד מהוד מלכותו הסלטאן של מרוקו להעניק פירמאן דומה ליהודים שבממלכתו. הם הסוחרים העיקריים, ולכן, לפי מיטב הבנתי, הם מקבלים יחס אדיב מן הסלטאן. אף על פי כן הם נתונים בסכנה בגלל פנטיות עממית, סובלים מהפליות, שלעתים מסכנות את ביטחונם, וממשפטים קדומים. הוד מלכותו, בוודאי יודע, שכשהגיעו ידיעות על מצוקתם של תושבי מוגדור, מפני שעשקו אותם שבטי הקבילים, הוקמה מועצה לאסוף תרומות כדי להקל על סבלם של הנפגעים. בזכות ההומניטריות של הציבור נשא המאמץ של המועצה פרי, ונאספו 2500 לי״ש. כסף, מזון ובגדים נשלחו לאנשים מהימנים במוגדור כדי לחלקם מיד.

המועצה מאמינה שיחסו של סלטאן מרוקו חיובי כלפי הנתינים היהודים, ומביעה תקווה שהוא יאות לקבל את הבקשה להעניק פירמאן דומה לזה שנתן הסלטאן [העת׳מאני]. יאה הדבר אם הפירמאן יועבר על ידי הקונסול הכללי של מלכת בריטניה בטנג׳יר. המועצה הזאת העניקה לי ייפוי כוח לבקש מהוד מעלתו שירשה לי למסור אותו למשרד החוץ כדי שיפקידו בידי האישיות הזאת [הקונסול הבריטי], והוד מעלתו ייתן את ההוראות המתאימות להעברתו. אני מצרף את העתק הפנייה עם תרגום לשם עיונו. מתנצל שנגזל זמנו היקר של השר,

בכל הכבוד, משרתך משה מונטיפיורי…..

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

העבודה מוגשת על ידי :

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודהצפרו עלייה 1921

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

מצב היהודים הוא : ראש הרבנות הראשית בארץ ישראל, ראשי עדת המרוקנים בירושלים ( כנראה התכוון, לראשי עדת המערבים אשר בירושלים ) הפרופסור סלושץ, מנהלי בית הספר של כל ישראל חברים בירושלים, ומצב ומצד ה " סולל " באור עורכי עתוניה אדונים אליעזר בן אבי, אשר ספיר, א. אלמליח……היעדרם של נציגים מדיניים נציגי עדות אחרות מבליט את חשיבות ההתארגנות העדתית של העדה המערבית ואת המשמעות המדינית שיכולה להיות להתאגדות זו.

העולים התארגנו גם באגודות עזרה הדדית כמו למשל, אגודת העזרה ההדדית ליוצאי צפון אפריקה.התארגנויות עצמיות אלו הקלו על שלבי הקליטה הראשונים של העולים בארץ ישראל ויש להן חשיבות מרובה בייחוד על רקע הנתק שחלבין העולים למוסדות, עליו אעמוד בפרק נפרד.

הקשרים עם הקהילה בצפרו.

העולים אשר הגיעו לארץ השאירו מאחוריהם משפחות וידידים, רכוש ועסקים שלא הספיקו לחסל ובנסיבות אלו נמשך קשר הדוק עם הקהילה היהודית שנשארה בצפרו.

במאמרו של דוד כהן מספר על מכתב אשר שלח מנשה נחמני, מן העולים בקבוצה הראשונה, מירושלים אל יעקב זכרי בצפרו בחודש פברואר 1921. תרגום המכתב נמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי. מנשה נחמני המתואר כנציגם של יהודי צפרו כותב : " בארץ ישראל אין תעסוקה ואין פעילות מסחרית…מסרו לאלה שתכננו לעלות לארץ ישראל, לבטל את נסיעתם כי רעבים ללחם כאן, ויוקר המחיה גבוה…."

ועוד מביא כהן ממכתבו של לופו, מנהל בית הספר כל ישראל חברים בירושלים, לועד המרכזי של כל ישראל חברים בפריס ובו מתואר גם המצב החמור בירושלים וקשיי קליטתם של העולים.

גם מכתב זה, כמו המכתב של נחמני, הגיע לידי השלטונות הצרפתיים ושימש אותם בניסיונות השכנוע ליהודי מרוקו למען לא יעלו לארץ ישראל. למרות מכתבים אלו אשר הגיעו לפצרו לפני שיצאה לדרך קבוצתו של מרדכי צבע- לא נרתעו העולים ויצאו בדרכם לארץ ישראל.

יצחק צבע מספר כי בפגישה עם וועד הצירים, ביקשו ממנו לכתוב מכתבים לכל ערי מרוקו ולעודד את העלייה וכך אמנם עשה. יונתן אסולין כי גם משפחתו המשיכה בקשרים עם הקהילה בצפרו. אלו היו קשרי מכתבים וביקורים. לא ידוע לו על מכתבים אשר לא עודדו עלייה – להיפך הוא יודע כי ניסו להשפיע על מבקרים אשר הגיעו לכאן כדי שיישארו בארץ.

על קשרי משפחתו של מימון סודרי עם הנשארים בצפרו, קשרים שכללו גם משלוח ספרים מארץ הקודש, כותב קרוב המשפחה אהרן אלבז : " אהבתו ( של מימון סודרי הי"ו ) הייתה מיוחדת למשפחה. אחרי עלייתם ארצה התחיל להתכתב עם הסבא הרב אבא אלבז ז"ל.

במכתביו סיפר על פרט ופרט…וכשהגיעו ארצה לא היה להם במה להתקיים עד שהתחיל לעבוד בבניין וסיפר על כל קורותיו ועל המצב הכלכלי הקשה אבל בכל זאת היה אומר ב"ה שזכינו להיות בירושלים. אני זוכר בילדותי כשהסבא קיבל את המכתבים, היינו מתאספים בביתו של הסבא לשמוע חדשות על כל המשפחה.

כמעט מרוב שמחה נשקנו את המכתבים…בפעם הראשונה ביקשתי ממנו לשלוח לי ספר בעברית, יען כי בזמנו התחלנו ללמד עברית. בחודש שבט, קיבלתי באחד הימים ספר " חמדת ירושלים " באותו יום כל הכיתה שמחה אתי שקיבלתי ספר מירושלים…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר