מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

ההתקפה על מוגדור 

ה.  לפי תעודה מ־21 בנובמבר 1844, יומיים הגנו היהודים יושבי ה׳מלאח׳ על עצמם על ידי נעילת שער ה׳מלאח׳, אבל הפורעים שברו את השער, עלו על חומות ה׳מלאח׳, פרצו פנימה ובזזו מכל הבא ליד. הפשיטו את היהודים מבגדיהם, ונשים נגררו ונשבו. יהודי שנדרש למסור את אוצרותיו ירד לבאר כדי להוציאם ממחבואו, ושם הרגוהו. לפי מידע מכתב עת של המיסיון האנגליקני, נשחטו 50 יהודים. היו סוחרים שמצאו מקלט אצל מאורים שמחוץ לעיר, שסחרו עמם. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למשה מונטיפיורי מ־25 ביולי 1864, לא פגעו אנשי מחוז Haha, שהתגוררו סמוך למוגדור, ביהודים, מכיוון שהפחה הגן עליהם.

בנפגעים היו גם חכמים, כגון רבי חיים פינטו שנדקר. בשל המלחמה אבדו כתבי יד של חכמים, כגון כתביו של תלמידו, ר׳ דוד זגורי, ושירים. שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט השלישי (מלכי רבנן, דף ט, ע״ב). לאחר ההפגזות עלו יחידות של צבא צרפת ליבשה. למשמע היריות עזבו הברברים את העיר. עשירים אחדים הצליחו לברוח מן העיר באמצעות ספינה בריטית, מהם הגיעו לאלג׳יר, ומהם הגיעו לגיברלטר. מאלה נודע ליהודי אירופה דבר האסון שפקד את יהודי העיר. ודאי שמקצת הבורחים היו גם מיהודי טנג׳יר, ומקצת ממוגדור שעברו דרך טנג׳יר לגיברלטר.

ב־10 בספטמבר 1845 נחתם הסכם בין צרפת ובין הסלטאן, והסלטאן נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת. יהודי, ושמו דוד אזנקוט, ייצג את צרפת במשא ומתן בינה ובין הסלטאן. ב־5 באוקטובר אישר הסלטאן את ההסכם. מרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. בשנת 1847 הצטרף הסלטאן לצבא צרפת נגד עבד אלקאדר. בעקבות כך שופרו היחסים בין מרוקו ובין צרפת. אלג׳יריה נכבשה סופית באוגוסט 1848

התחזקות העוינות נגד היהודים

בעקבות התקפת צרפת על הנמלים במרוקו התחזקה העוינות כלפי היהודים, ומעמדם הורע, מכיוון שהם נחשדו בתמיכה בצרפת. עבד אלרחמן השני כתב למושל טנג׳יר שהגיעו אליו ידיעות שיהודים מוסרים מידע לאויב. כמו כן יהודים עשירים נוסעים עם ילדיהם לירושלים ואינם שבים, ולכן המוסלמים מפסידים הכנסות ממס הגולגולת. בדו״ח של דרומונד האי מ־1 ביולי 1844 לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, הוא כותב שהמוסלמים מתכוונים לנקום בנוצרים וביהודים.

הסיוע ליהודים שנפגעו

לפי מכתבו של סוחר יהודי ממוגדור לאחיו שבלונדון מ־13 בספטמבר 1844, שפורסם בעיתון ׳קול יעקב׳("The Voice of Jacob") ב־15 בנובמבר 1844 בעמוד ה־34, שלח הסלטאן עשרת אלפים דוקאטים. שליח המיסיון האנגליקני באמצעות סיוע חומרי ניסה לנצר את היהודים הסובלים.אבל העזרה העיקרית הגיעה מיהודי אירופה. בעקבות המלחמה הזאת התערבו לראשונה יהודי אירופה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד כיהנו אז בתור נשיאי הגוף ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״ (Committee for the Relief of Sufferers at Mogador. "

ב־31 באוקטובר 1844 כתב סר משה מונטיפיורי מכתב חוזר, שפורסם בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים. במכתב הסב את תשומת לב הנמענים לסבלם של יהודי מוגדור מהפגזת העיר. היהודים בלי הבדל של מין וגיל איבדו את רכושם. מהם נשבו, מהם נרצחו, ואלה שהצליחו לברוח הם חסרי כול ורעבים. כ־4000 נפשות פזורים בלא מזון ובלא מחסה. מונטיפיורי עוד כותב שכדי להקל על מצבם של היהודים וכדי לפדות את השבויים נוסדה ועדה ששמות חבריה רשומים בסוף המכתב. הוועדה לקחה על עצמה לאסוף כסף למענם. הוא ביקש מן הנמענים לתרום.

ב־15 בנובמבר 1844 פרסם מונטיפיורי מודעה בעיתון ׳קול יעקב׳ וקרא בה ליהודים לתרום כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור, הזקוקים למזון וללבוש. הוא מתאר את סבלם: ״כל רכושם אבד, אחדים נשבו, נפצעו או נשחטו, ואלה שהצליחו לברוח רעבים וחסרי כול. הוא אף מסר שמעט הנוצרים שבמוגדור – גם הם זקוקים לסיוע ולתרומות.

תוצאות ההפגזה: על פי הדו״ח של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״, נהרגו 50 יהודים, כארבעת אלפים פליטים בשדות, ורבים רעבים. בדו״ח עוד נאמר שהדברים מבוססים על מכתבו של מונטיפיורי בנידון. לפי היומן שכתב הד״ר לווה (Loewe), מונטיפיורי כתב מכתב לעורך ה״טיימס״ אחרי הפגזת מוגדור שהמועצה הנ״ל מעריכה שמספר הסובלים במוגדור גבוה, ומזון ובגדים כבר נשלחו למוגדור לסוכנים מהימנים כדי לחלקם לנצרכים. התרומות למטרה הזאת הגיעו ל־2500 לי״ש. מונטיפיורי השתתף בישיבת המועצה הנ״ל, והוחלט בה לשגר מכתב לסלטאן ולהעבירו אליו על ידי הקונסול הכללי של בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, על סמך הוראה משר החוץ של בריטניה, הרוזן.מאברדין. לפי בקשתו של מונטיפיורי ניסח הד״ר לווה מכתב בערבית לסלטאן, ומונטיפיורי חתם עליו.

התעודה הראשונה, שמצאנו בארכיון משרד החוץ של בריטניה בדבר מעורבותו של מונטיפיורי למען יהודי מרוקו ובדבר סיועו להם בעת מצוקה, היא מ־9 בינואר 1845. מונטיפיורי פנה לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, וביקש ממנו להעביר את נוסח פנייתו לעבד אלרחמן השני, סלטאן מרוקו, באמצעות קונסול בריטניה בטנג׳יר. להלן נוסח מכתבו:

כשהייתי בקושטא בשנת 1840 היה לי הכבוד לקבל מן הסלטאן עבד אלמג׳יד פירמאן עם ׳ח׳ט שריף׳ [=חתימת הסלטאן], המורה שהיהודים בממלכתו יקבלו שוויון זכויות כמו ששאר הנתינים שבממלכתו מקבלים. אני מבקש מאוד מהוד מלכותו הסלטאן של מרוקו להעניק פירמאן דומה ליהודים שבממלכתו. הם הסוחרים העיקריים, ולכן, לפי מיטב הבנתי, הם מקבלים יחס אדיב מן הסלטאן. אף על פי כן הם נתונים בסכנה בגלל פנטיות עממית, סובלים מהפליות, שלעתים מסכנות את ביטחונם, וממשפטים קדומים. הוד מלכותו, בוודאי יודע, שכשהגיעו ידיעות על מצוקתם של תושבי מוגדור, מפני שעשקו אותם שבטי הקבילים, הוקמה מועצה לאסוף תרומות כדי להקל על סבלם של הנפגעים. בזכות ההומניטריות של הציבור נשא המאמץ של המועצה פרי, ונאספו 2500 לי״ש. כסף, מזון ובגדים נשלחו לאנשים מהימנים במוגדור כדי לחלקם מיד.

המועצה מאמינה שיחסו של סלטאן מרוקו חיובי כלפי הנתינים היהודים, ומביעה תקווה שהוא יאות לקבל את הבקשה להעניק פירמאן דומה לזה שנתן הסלטאן [העת׳מאני]. יאה הדבר אם הפירמאן יועבר על ידי הקונסול הכללי של מלכת בריטניה בטנג׳יר. המועצה הזאת העניקה לי ייפוי כוח לבקש מהוד מעלתו שירשה לי למסור אותו למשרד החוץ כדי שיפקידו בידי האישיות הזאת [הקונסול הבריטי], והוד מעלתו ייתן את ההוראות המתאימות להעברתו. אני מצרף את העתק הפנייה עם תרגום לשם עיונו. מתנצל שנגזל זמנו היקר של השר,

בכל הכבוד, משרתך משה מונטיפיורי…..