מארץ מבוא השמש – הירשברג
מרוקו באזור המזרחי
יצאתי לראות את הגברים בעבודתם, טרם יסגרו את בתי העסק. יוסף מתחיל לסובבני מחנות לחנות של צורפי זהב ותכשיטים. משפחה ענפה הם בני ש. ואף כי לכאורה כל חנות היא עצמאית, באמת כולן עובדות בשותפות. אבא ש. סוחר יחד עם אחיו, ובניהם מחזיקים חנויות בנקודות שונות במרכז הישן, הערבי, ובחדש, המעורב
סיור זה לימדני משהו על מבנה המשפחה היהודית במרוקו, על החישוקים והחישורים המקשרים ומהדקים את בניה ומעצבים אותה ליחידה אחת. החיים כמעט פאטריארכלים עדיין, כולם נשמעים לאבי המשפחה, האחראי לכולם, כולם ערבים זה לזה ועוזרים אחד לשני.
לבסוף הביאני יוסף ש. למסעדה שבה עבד כמלצר אחד מגיסיו היורדים. שלמה ש. מששמע שלמה שאני מארץ ישראל, עזב את כל הלקוחות , ואף על פי שליל ראשון היה וידיו מלאות עבודה, והתחיל לדאוג לי ולטפל בי, ממש כאילו ציפה לי שנים וכאילו ביקש מישהו מישראל, כדי לגמול לו אתו טובה. יוסף ע. ראני בידיים נאמנות, ונפרד ממני. ש. התרוצץ ביני ובין הלקוחות. וראיתי שהוא נקרע לגזרים בגללי, החלטתי לחזור לתחנה. ש. ביקש רשות מאת המנהל ורצה ללוותני, על מנת לחזור עוד לעבודתו.
מצפונו לא מרשה לו להניחני לבד, כי אדם זר צריך להימנע מלצאת יחידי בלילות. שיככנעתי אותו, שיתגבר על " מוסר הכליות " והלכתי לבדי. אולם כעבור חצי שעה הופיע ש. באולם ההמתנה. הוא השתחרר לפני סיום תורנותו, כדי לשוחח אתי עוד קצת.
התחיל בסיפורו של , יורד ". הוא עצמו אינו יודע, למה חזר. במושב היה לו טוב. המשק התפתח, והיבולים היו טובים, הפרות נתנו חלב למכביר, בחרו בו להדריך אחרים. ושלא בפניו הצביעו עליו כעל חקלאי לדוגמה. הוא היה מזרז את חבריו לעבודה מאומצת, ופתאום נכנסה בו רוח שטות, שילם את כל החובות לסוכנות היהודית, ארז את חפציו, לקח את אשתו ואת ילדיו וחזר עם אחיו, שגם הוא היה בישראל.
התחלתי לתהות בזהירות על קנקנו, אולי האישה לא רצתה להישאר, והתגעגעה למשפחתה, ואולי הוריו קראו לו. לא מיניה ולא מקצתה. אשתו היא צרפתיה שהכירה במולדתה, ומשהתחתנו נותקו כל הקשרים עם המשפחה. וכן לא קושר אותם שום דבר עם אוג'דה. כאן החיים נמאסו עליהם.
למה נתפתה להיות מלצר במלון-מסעדה, כשיכול היה להיות איכר חופשי בישראל? אולם הוא יחזור עוד לישראל, הוא בטוח שיחזור. רק יאגור קצת כסף, כי הוא עצמו מבין ש " יורד – חוזר "אינו יכול ליהנות מאותן זכויות, שהיו לו כאיש מח"ל. לעת עתה הוא כמעט ומתבייש לדבר עם אדם מישראל. לפני שבוע היה במלון אדם שדיבר עברית, אבל הוא לא ניגש אליו, אולם נתברר לו בקאזה, שהיה זה ט. מנהל צוות המיון.
ראיתי שלאחר השיחה זהו הוקל לו, הוא לא ביקש ממני דבר. רק התחיל שוב להתרוצץ, כדי לדאוג לנוחותי ברכבת. כאן כולם מכריו, מאחר שעבד בתחנה בימי המלחמה, כשהיא הייתה תחת הנהלתם של האמריקאים. נפרדנו כידידים.
לפני שבועות מספר קיבלתי מכתב מיוסף ע. ובו הוא מודיע לי, כי הם מתכונים לעלות, אלא שלשלמה יש צרות, מי ומי העולים, ומתי ?
והנה דברי תשובתו : העלייה תהיה ביותר מאוחר בחודש בסוף ניסן הבא. והעולים הם : חותני עם המשפחה, זאת אומרת אשתו, שני בנים בוגרים ובתו. יש אפשרות, שתעלה עמו בתו הנשואה, אמו הזקנה וגם כו עולה. גיסי שלמה על מי דיברנו עם אשתו ושלושת בניו, גיסו יהודה עם אשתו ואמה ובנם הקטן. אני אשתי ובני אורי. אני מעכב נסיעתי בשביל הקטן שלא יכול לסבול טורח הקר והים. עד כאן לשונו.
סוף פרק מרוקו באזור המזרחי.