פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
רבי דוד עובדיה
בר״ח תמוז ש׳ התס״ה – 1705 – ליצי׳ בא אלעי׳ד אסגי׳ר – חג קטן – עיד אלפטיר עם סיום צום הרמאדן לעומת חג הגדול – עיד אלאדחא, חג הקורבן – של גרים ביום ש״ק וכעס מסיר״ה על הנגיד הנז׳ כה׳׳ר אברהם מאימראן נר״ו שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עי״ד שיבוא בשבת והטיל קנס על קהילות המערב שתחת ממשלתו לתת לו ככר זהב במשקל שהוא שוה תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאס האומללים הרביע של הככר ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו סכר״א והוצאות לו ולעבדיו ומשרתיו ולבניו ולבני ביתו סך ח׳ אלפים אוקיות. מלבד כמה מנחות ושוחדות שנתנו לו יחידי הקהל כל אחד לבדו. וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר ונטלו הזהב והלכו עם האלקאיי׳ד למקנא׳ס והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ן׳ שמול נ׳׳ע והוא רוכב על הפרדה בהליכתו עם הקהל יצ״ו יצאה נשמתו ומת בדרך והביאוהו ללגיס׳א וקברוהו. סוף דבר מש׳ התס״א אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את כל התלאות והמדורות והצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה צרות תכופות זל״ז לא שלוגו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״ץ.
בימים ההם ובזמן הזה היה מולאי מחמד בנו של מסיר״ה עם אחיו מולאי אשרי״ף קוייא׳ם מרדו באביהם ומלך מולאי מחמד שהוא היה הגדול וגם מולאי בן נצי׳ר ברח גם הוא והלך למולאי מחמד הנז׳ שמלך בתארודאנ׳ת וקבלו מולאי מחמד בסבר פנים יפות וגדלו ונתן לו מרכבה ומחנה לצאת להלחם עליו והיה מולאי ן׳ נציר נלחם כל מלחמותיו והיה מולאי מחמד הולך וגדל וכבש העיירות והכפרים אשר סביבות תארודאנת עד מראכי׳ש וכולם השלימו עמו וקיבלו אותו עליהם למלך ובא הוא בעצמו ונכנס למראכיש וישב שם כמו ב׳ חדשים אח״כ שלח לו מסיר״ה את מולאי זידאן אחיו מאביו ונלחם עמו קרוב למראכיש ונשבר מולאי זידאן ושלל אותו מולאי מוחמד שלל רב וחזר אצל אביו בלב נשבר. אח״כ הזר ושלחו בחיל כבד ויצר על אחיו במראכיש והביאו במצוק ובמצור בש׳ התס״ו ליצירה – 1706.
ובחודש אייר ש׳ הנז׳ ביום ד' כ״ח לח׳ הנז׳ וסי׳ כח מעשיו הגיד לעמו האיר הבוקר אור חזק עד כמו ב׳ שעות ואח״ב לקתה החמה והיה הלקות בה בתחילה האדימה ואח״ב היתה משחרת מעט והולכת ומתמעטת עד שלא נשאר ממנה כלום והחשיך העולם יותר מחושך הלילה שאין בו אור הלבנה ונבהלו בני אדם ונחפזו ותהי צעקה גדולה ובכיה גדולה בבני אדם גדולים וקטנים והנשים צועקים על בניהם ובנותיהם שלא ראום. ומרוב הבהלה הלכו אצל תינוקות של בית רבן וחטפו אלו בניהם של אלו, ואלו בניהם של אלו ולא ראו איש את אחיו ולא הכירה אשה את בנה ואפי׳ הככבים לא נראו בשמים רק ג׳ כוכבים. ושהה זה הלקות כמו שעה ואח״כ חזרה השמש והיתה כמו בן אדם שקם מחליו שלא היתה מאירה כ״כ כבתחילה וכן למחר ולמחרתו היתה חולה ולא היה אורה זך כ״כ. ולספר נפלאותיו יתברך שמו אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל כי הכל מעשה ידיו ית׳ כתבתי זה ביום ההוא עצמו. והעתקתיו היום יום ב׳ ר״ה טבת שנת תפד״ה. נאם שב״ד.
אחר הדברים האלה אחר הלקות כמו חדש ימים ומולאי מחמד היה בתוך מראכיש ומולאי זידאן אחיו חונה במחנהו על מראכיש והביאו במצור למולאי מחמד עד שקץ בחייו ורצה לברוח ממראכיש וכשיצא לברוח תפשו מולאי זידאן חי ולכדו ושלחו למסיר״ה אביו וכששמע אביו שהביאוהו יצא לקראתו לשדה והכהו בידו וגזר עליו סי׳ מחמד לעלילת לחתוך לו ידו הימנית ורגלו השמאלית וכן עשו לו ונשאר אח״כ חי ז׳ ימים ומת, כ״י כא״י. אח״ך הלך מולאי זידאן לתארודאנת וירש את אחיו ונשא את נשיו ולקח את כל נכותו ואת אשר לו וישב שם במאמר אביו מסיר״ה.
ובערב פסח ש׳ התס״ז – 1707 – ליצי׳ י״ב לחדש ניסן המכובד באה שמועה שמולאי זידאן מת ומיתתו ע״י נשים גויות שהיה שוכב על מטתו שכור וחנקוהו ב׳ נשים ומת במ״ה.
בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן מושל בתארודאנת היה ה״ר משה בן עטר נר״ו בר המעולה ונבון כה״ר ש״ט נ״ע אצל מולאי זידאן בתארודאנת והיה נגיד על קהל תארודאנת והיה מיסר אותו ומענהו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחרי שמת מולאי זידאן בא הר״מ הנז' אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה שמו למלך מסיר״ה ושמת בו והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שונים של המלכים עד שנתגדל עם המלך והשרים הגדולים ועבדי המלך והסריסים וכל נשי המלך כולם יודעים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.
ובש' התע״ז – 1717 – הלשינו עליו למסיר״ה וקנס אותו המלך קנס גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ואחיו וחבריו ונתן הקנס הנז'. אח"כ בשנת התפ״ב הלשינו עליו למסיר״ה וקנסו עשרים וחמשה ככרים ונתפשר עם המלך בינו לבינו ונתפייס.
ובש׳ התפ״ג – 1723 – ליצי׳ נלב״ע הנגיד ה״רי אברהם מאימראן בר״ח טבת. של שנה הנז' ובתשרי של שנת התפ״ד מת משה אחיו של כה׳׳ר אברהם מאימראן הנז' ובש׳ התפ׳׳ד נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם. ביום ד לאדר של ש׳ תפד״ה הנז׳ גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז׳ לישרף ואחר שהוציאוהו לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף. השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.
מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ם׳ ורב טו״ב – 1699 – לבי׳׳ת ישראל באה לנו בשורה טובה מעיר מקנאס שנעשה נס גדול עם מסיר׳יה שהצילו השי״ת מן לבייא א' ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית אלמאל דלמלך מסיר׳׳א באם יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא הב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכ־ לוהום וטלאע מעאהום למלך פוק אצור די צ׳אר אסבועא באס יתפרח. והבטו אנצרא בארבעא לאעבד אסבועא ולא כלוהומס׳י, קאל ללקאייד ולשורפ׳א ולעבT די כאנו מאעה פוק אצור ירג׳מוהום, קאם ואחד אנצראני הדר מעא וואחד אלבייא בלעזמייא קאלהא תנקז לפוק אצור ותטייח למלך ותאכלו, לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא ישרבו, ונקזת אלבייא עלא למלך וקבדתו מן לכתף דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מהבום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת פלחם. ג?א וואחד מן לעבT דלמלך ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא. טאחת אלבייא לדאר סבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי׳ית. ועמלו דאך אנהאר כביר מסלמין ויחוד. ופכול לבלאד כאגו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבשהא וויזיין ביהא. וזיינו סאטאח דלמלאח וטיקאן בלכ׳וומי וחג׳וב ואבטאייר דלחריר. ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו וויסרבו סראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר למלך ולצ׳יאר אשורפ׳א ולקייא׳ד ולג׳וואמע ולמדרשאת בסבאבטהום ולא מן כלמהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנת לגוים פפא׳ם אלבאל׳י ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן, ומקוה רחמי יוצרו להושיבו שליו שקט ושאנן. ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו
תרגום המעשה
שארבעה גויים נוצרים ממדינות הים כנראה היו מטפלים בגוב האריות בארמון המלך. התנפלו על בית אוצר המלך לגנוב משם. ורדפו אחריהם ותפסום. למחרת היום רצה המלך להענישם בכך שישליך אותם לגוב האריות. והמלך עלה על החומה שמסביב לגוב לצפות בנעשה בהם. וירדו הנוצרים בארבעתם אצל האריות ולא נגעו בהם. והמלך צווה לשרים לנכבדים ולעבדים, שהיו עמו על החומה לרגום אותם באבנים. אזי נוצרי אחד מהנוצרים הללו דבר בלועזית עם לביאה אחת שתזנק על החומה ותתפוש המלך להפילו ארצה, כי הנוצרים הללו היו המאלפים והמטפלים באריות, במאכל ובמשתה (ולכן הלביאה הבינה הפקודה שלו) ומיד זנקה לעבר המלך ותפסה בצפרניה בחגורת החרב של המלך מעל כתפו אך לא נגעה בבשרו, מיד עבד אחד מעבדי המלך המלך (שראה את המתרחש) ירה כדור בין עיניה של הלביאה ונפלה לגוב. והמלך נפל מבחוץ וכך ניצל, ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום טוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויי״ש, והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפלתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאלי (העיר הישנה) ולא דבר עמהם שום אחד ולפי שזה היה נס גדול כתבתיו פה.
אני הכותב מגיד קורותי וצרותי, מה שעבר עלי ליל ו׳ כ״ג לחדש שבט ש׳ כי לך ה׳ הוחלתי לפ״ק. ואני יושב בביתי שקט על שמרי וכמעט אחריו המות. כי ביום ה׳ כ״ב לחדש בא זדון ויבוא קלון בא לכאן למתא פא׳ס בנו של מסיר״ה שנק׳ מולאי זידאן מעיר תאפילאלת, כי כן דרכם כסיל למו עוברים עלינו תמיד לגזוז ולשלול אותנו ואם לא בא הוא בא בנו או בן בנו או אחד מאחיו או דודו או בן דודו או משאר בשרו יגאלגו. כי בשבוע שעבר עבר בצרתו עם אחיו בן אמו מולאי אחמד אדהבי. וכעברו בעברה וזעם; נתן עלינו מס גדול ככל פעם, ולקח ממנו זהובים מאתים וחמשים, מלבד שכירות הנוגשים. ויהי היום בשבוע הנז׳ חזר זדון הנז׳ ונתן עלינו מם, מלבד החמס, אשר בכל יום בדרש. ויהי לקהל יצ״ו צער גדול ומדמם. והגדול שבחכמים כמוה׳יר שמואל אבן דנאן נתפש, על לא חמס, וידבר אתו קשות, על אשר נחבא במחבאות ובקצפו וברשעו נתן על כל הקהל מס באפו, ובעת א׳ במהרה באספו. וישלח מלאכים רעים ויחזיקו באנשים, וכשאין האיש בבית מחזיקים גם בנשים. והנוגשים אצים, כלו מעשיכם קודם שיקצוף השד עליכם.
ויבוא אלי עבד כנעני וכושי, לבקש בגדי משי, כצרור אבן במרגמה, כן נאה לכסיל כבוד ועורמה, ויגמגם אלי במאמרו, תן לי הכסף מאוצרו, כי דבר אדוני נחוץ, ואתה מתעצל בקנה הרצוץ, וקודם הדברים האלה בפתחי פתח ויתן ידו בי ויכני זה פעמים זה יצא ראשונה, למה לא פתחת עד פעם אחרונה, ויקב בן הכנעני ויקללני, אוי לי על שברי ונחלה מכתי על הקללות ששמעתי. וכראות צרת נפשי ומעות לא היו לי בביתי, ואקח כוס של כסף שירשתי מאדוני אבי זצוק״ל כי לא היה בידי דבר מזומן, בפועל ואומן, ויאמר אלי הנבזה, מהו זה לא אקח דבר כזה ואקח אותו ואכות אותו ואשליכהו באש, ואתנהו ביד שלמה בן יעיש, והוא היה נושא המס, ובידו נחמס; וב' סרסורים אתרים. ועוד נתתי מעות כסף טוב שלשים אוקיות אחרים. מה שנמצאו בידי ובביתי מזומנים. ואין כוונתי ורצוני בכותבי כ״ז כ״א להפיק רצוני, כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. צור צרותי ותלאותי, ישים כפרה לעונותי. נאם הצעיר ע״ה ב״ה סעדיה אבן דנאן יצ״ו.