הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה – חיים מלכא
חבר הנהלת הסוכנות מ' נוי הציע להכניס את ארצות אמריקה לסעיף ג', דהיינו כנכללות בסלקציה, לכך התנגד לוי אשכול ואמר : " אין להגביל את קומץ יהודי אמריקה הרוצים לעלות ".
החלטות אלה של תקנות הסלקציה אושרו על ידי " המוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, ובמליאת הסוכנות – ב-7 במרץ 1952.
לסיכום ניתן להסיק, כי תהליך קבלת ההחלטות של הנהלת הסוכנות וה " מוסד לתיאום " לגבי הסלקציה מצפון אפריקה היה הפוך : קודם סימנו את המטרה – מניעת עלייה המונית מצפון אפריקה, המהווה את הפוטנציאל הגדול והעיקרי לעלייה בשנים הבאות ; ולאחר מכן מצאו את הנימוקים להשגת המטרה.
וכך, מצוידים בהנחיות של ראש הממשלה דוד בן גוריון – שלא לתכנן את חיסול גלות צפון אפריקה ולא להעלות חולים וזקנים ממרוקו – יצאו חברי הנהלת הסוכנות לדיון, כשרובם המוחלט תומך במדיניות, שהובילה לקבלת ההחלטה על תקנות הסלקציה :
מבין ארבעת חברי הוועדה, תמכו שלושה – יוספטל, ברגינסקי וקול – בעליית צעירים מצפון אפריקה, ואילו רפאל תמך בעליית משפחות, אך גם בסלקציה. בקרב הנהלת הסוכנות תמכו רוב החברים בהצעת הוועדה, והמסתייג היחיד היה ד"ר ניר.
החלטות משמעותיות אלה ילוו את מדיניות העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה עד סוף שנת 1956. בעקבותיהן נדרשו יהודי צפון אפריקה לפרק משפחות, להתנתק מהורים או מילדים חולים, זקנים או נכים. על מנת שההחלטות שהתקבלו לא יישמעו אכזריות מדי, התקבלה הצעתו של צשה קול ש " רק " 80% מעליית יהודי צפון אפריקה תהיה עלייה של צעירים ונוער, ו20% של " זקנים שהגיעו לגיל ה " מופלג " של 36 ;
וגם זאת בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים ; ובנוסף – כל 100% מעליית יהודי צפון אפריקה צריכים להיות בריאים, בעלי אישור של רופא ישראלי.
תקנות הסלקציה – ליהודי צפון אפריקה בלבד.
על מנת להסתיר שתקנות הסלקציה מיועדות ליהודי צפון אפריקה בלבד, הוכנסו, כביכול, לתקנותיה גם מדינות מרכז אירופה ומערבה ועוד כמה מדינות מאסיה ; אלא שהיה בכך כיסוי בלבד, שכן הסלקציה בוצעה בפועל במרוקו ובתוניסיה, ובמידה מועטת מאוד גם בפרס.
כך, למשל, בדיון על העלייה במרץ 1952 אמר יצחק רפאל לארח תיקון תוכנית העלייה מ-120.000 ל-70.000 עולים לשנת 1952, כי 42.000 עולים מתוכננים לעלות ללא סלקציה – כולם מארצות מזרח אירופה, מערב אירופה, מצרים וסוריה.
עוד בדיון הנהלת הסוכנות בפברואר 1954, עקב הפסקת העלייה, הציעה וועדה להעלות את גיל המפרנס ל -45, ועל כך שאל היו"ר ברל לוקר : האם הכוונה לעלות את הגיל ל-45 בכל מקרים ? ראש מחלקת העלייה, שניאו זלמן שרגאי, ענה לו : " רק בצפון אפריקה, כי מארצות אירופה – בלגיה, אנגליה וכו… – לא הייתה סלקציה.
נשאל אפוא השאלה : מדוע זכו יהודי מזרח אירופה לפריבילגיה, שלא הייתה מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה ? והרי כלח מי שרצה לעלות ממזרח אירופה – עלה !. מה הייתה מידת סכנתם העדתית של יהודי מזרח אירופה מול סכנתם העתידית של היודי צפון אפריקה.
ושאלה נוספת : כיצד מתיישב " חוק השבות " עם הגבלות הסלקציה ? סוגיה זו עלתה בדיון ב " מוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, שבו אושרו תקנות הסלקציה.
שר העלייה והבריאות, משה שפירא, התבטא כך בעניין העלייה הסלקטיבית : " חוק השבות אומר משהו אחר " ; ועל כל ענה לו יוספטל : " הוא חל על יהודי הרוצה בעצמו לבוא "
הנה כי כן ניתנה פרשנות נוספת לחוק השבות – המשרתת את המטרה ואינה נכונה ליהדות צפון אפריקה. וכששאל ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את זלמן שזר, שהיה יושב ראש זמני של הנהלת הסוכנות באוקטובר 1952 : " אם יגיעו בודדים מצפון אפריקה לא דרך הסוכנות אלא בכוחות עצמם – האם נקבלם ?
והאם יקבלו זכויותיהם מכוח חוק השבות ? ענה לו שזר : " אמרנו שאי אנו אוסרים על העלייה של שום אדם, כל אחד ארץ ישראל פתוחה לפניו. ( אך ) כאן מדובר על העלאת עלייה מוגדרת – בעניין זכות העלאה – יש לנו כללים ידועים ".
גם יצחק רפאל טען כי אין סתירה בין המדיניות הסלקטיבית לבין חוק השבות : " אין סתירה עם " חוק השבות " כי עשירים ובעלי אמצעים שיכולים לשאת שהוצאות הדרך ושיכון עצמי, יכולים ללכת לקונסוליה ויבקשו ויזה ".
אלא שבמרוקו ובתוניסיה לא הייתה קונסוליה ישראלית…..
כאמור, אף שארצות מרכז אירופה ומערבה נכללו בקטגוריות מדיניות הסלקציה. היא לא בוצעה בהן – לא בארצות צפון אפריקה בלבד. גם חוק השבות לא עמד להן. וכל זאת – על מנת למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה מחשש לשינוי דמוגרפי ולהפיכת הארץ לבנטינית נחשלת