נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
הוא חזר וכתב את ההקדמה לספרו ״ויקן יוסף״ גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״, כרר ב. החידושים כתובים על הפסוקים שלא כסדר המקרא, לא כסדר הפרשיות ולא כסדר הספרים. נראה שהוא רשם אותם לפי סדר חידושם. בתחילת כל חדוש על פסוק מהתורה, הוא מציין את הפרשה הפרק והפסוק. ובנ״ר הספר, הפרק והפסוק. כמו כן הכניס בספר גם חלק ממה שחידש בדרשות שנשא בהזדמנויות שונות ״נושא שדרשתי בפטירת אשה כשירה״. בבמה מקומות יש העברת עפרון על חידוש מסויים, ולא ברור האם זה מעשה ידי המחבר, והמניע, לא מוסבר. בחיבור יש שלשה כרכים אשר התחברו בזה אחר זה באותה מתכונת.
כרך א : ממוספר על ידי המחבר בספרות ובו 237 עמודים + 6 עמי, שער והקדמה משל המחבר. השער מצוייר מגזרי ניירות. העמוד: 26×17.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 13—17 מלים
כרך ב : בו פירושים על התנ״ך כמו בכרך א. אין שער והקדמה משל המחבר. בעמ' הראשון הפתיחה ״ויקן יוסף, חוברת שניה ממני הצעיר הי״ו … יליד עיר סופרים וחכמים עי״ת [עיר תהלה] פאס יע״א [יגן עליה אלקים]״. החידושים נכתבו כפי שהזדמנו לפניו ללא סדר. לפעמים מציין לפני כל חידוש הפרק והפסוק, לפעמים מציין רק את הפרשה, הספר בנביאים או המגילה. לספר יש קולופון בו נאמר: ״בעזר ה׳ יתברר השלמתי הספר הזה בחודש טבת ש׳ תשי״ב (1952), ה׳ יזכני לחבר חיבורים אחרים ע״ה יוסח ך נאיים הי״ו בלא״א יצחק זצוק״ל״. החיבור ממוספר בספרות בידי המחבר ובו 438 עמודים. בעמוד 20—22 שורות, בשורה 12—19 מלים
כרך ג : בו פירושים על התנ״ך כמו המתכונת של הכרכים א—ב, בצורה, בסדר ובשיטה. אין שער והקדמה משל המחבר. יש פתיחה:
״אני הכותב מקוה רחמי שמים, כשם שעזרני בורא העולמים והשלמתי שני חוברות הראשונים כך יעזרני להשלים החוברת הזאת שהתחלתי בה בחדש טבת שנת תשי״ב… אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש להאריך ימי ושנותי … כי בחודש תשרי שנתינו זאת זכני ה׳ ונכנסתי לשנת השבעים … ובהשם מבטחי שיתמכני ויעזרני להוציא לאור הדפום כל ספרי אשר המה בכתובים שעלו למספר חמשה ושלשים חיבורים… אין קולופון בו 147 עמודים הדח 21.1×17.6. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 15—20 מלים. מחובר לו הספר ״אחרי נמכר״, מהדורה ב.
2. מילי מעלייתא פירושים וחידושים על התורה, נביאים וכתובים בדרר הפשט, הרמז והדרש, חיבור זה מקיח ארבעה כרכים בכרר א, אין שער והקדמה משל המחבר, אם כי יתכן שהיו ונתלשו. לעומת זאת בכרכים ב—ד, יש בכל אחד מהם אותו הנוסח של השער וההקדמה. הכרכים א ודי, יש בהם פירושים לתורה ולחלקים מהנ״ר. לעומתם הכרכים ב—ג יש בהם חידושים רק לנ״ך. בהקדמה מאריר להוכיח, על פי מקורות מהספרות הרבנית לענפיה השונים, את החובה המוטלת על האדם לכתוב חידושי תורה שמחדש. משום כר: ״ומעודי כשהייתי נואם ומסיר מילים ברבים. ודורש בפני רבותי, והייתי מפרש דרר אגב פסוק ומאמר חז״ל העליתי אותו בכתב על הלוח למשמרת…״
כרך א כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו צ״א דפים. הדר 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 14—19 מלים. דפים א—סד חידושים על התורה וכמחציתם (עד דר לא) הם על ספר בראשית. אין החיבור מקיר את כל הפרשיות. ובדפים סה—צא, חידושים על התהלים.
חלק גדול מהחידושים לתורה המובאים בכרר א, חוזרים גם בכרר ד באופן מילולי. וכמעט כל החידושים לתורה שבכ״א ובכ״ד מובאים מלה במלה בחיבורו ״נמכר יוסר״. כמו כן חלק מהחידושים לתהלים מובאים גם ב״שירי דוד״ שהוא חיבורו על התהלים.
כרר ב יש בו שער והקדמה משל המחבר, השער מצוייר מגזרי נייר. מאחורי השער באה רשימה מפורטת של שלשים ושבעה מחיבוריו, ותוכנם, תור תפילה ותקוה שיזכה להוציאם לאור הדפוס בחייו. לאחר ההקדמה העתיק כאן גם את הקדמתו לספרו ״ויקן יוסר״ חיבורו על התנ״ר. כדר ב אינו ממוספר ובו 258 עמי כתובים. הדר 29.8×19.6, בעמוד 30—32 שורות. בשורה 16—22 מלים.
בכרר ב חידושים על נביאים, כתובים וחמש מגילות. החידושים בדו־ר כלל ערוכים לפי סדר הפרקים והפסוקים. הם אינם עקביים ושיטתיים על כל הספר. והם כוללים את הספרים: יהושע, שופטים, מלכים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יואל, עובדיה, יונה, זכריה, מלאכי, מיכה, חבקוק, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דברי הימים, עזרא ונחמיה חלק ניכר מהחידושים בכרכים ג׳ וד׳ נמצאים בכרר זה.
כרר ג כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו סט דפים. הדף 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 16—19 מלים. בו שער והקדמה משל המחבר/ השער מצוייר פרחים העשויים מגזרי נייר. בכרך ביאורים פסוקים מיהושע, שופטים, מלבים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יונה, זכריה, מלאכי, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, עזרא ודברי הימים. חלק ניכר מהחידושים הובאו גם בכרך ב.
כרך ד כתוב על פנקס חשבון, ממוספר (לא בידי המחבר), בו 138 עמי כתובים. הדך! 23.9×15.5. בעמוד 23—25 שורות. בשורה 12—16 מלים. יש בו שער והקדמה משל המחבר. ובו חידושים על התורה. ראה מה שכתוב לעיל לגבי כרך א. בכרכים א—ב באו הרבה יותר חידושים על התורה וספרי הנ״ך וכללו גם מה שנכתב בכרכים ג—ד.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
משה עמאר
לעי"נ מרת אמי רחל ב״ר יעקב ואסתר עמאר נ״ע לעי'נ מרת אחותי לאה ב״ר שלמה ורחל עמאר נ״ע
רבותינו, חכמי המגרב, היו בעלי אשכולות, בקיאים במקרא, במשנה ובתלמוד, בהגות, בשירה ובקבלה. רובם ככולם שלחו ידיהם גם בתורת השיר, כפי שניכר במשפחת החכמים והסופרים, משפחת אבן צור, שהעמידה תלמידי חכמים גדולים כרבנו יעקב אבן צור, הנחשב לאחד מגדולי חכמי מרוקו במאה הי״ח. פסקיו ותשובותיו שימשו בסיס איתן בתשובותיהם של חכמי מרוקו מאז ועד היום. הוא עצמו הנחיל לנו משירתו קובץ גדול בשם ״עת לכל חפץ״, המונה כארבע מאות שירים. שירתו זכתה לעיון מחקרי על-ידי עמיתי, פרופי בנימין בר תקוה, השוקד מזה שנים על הכנת מהדורה מדעית לכל שירתו של רבנו יעקב אבן צור. בן דורו הקשיש ממנו ובן משפחתו, רבי משה אבן צור, שהיה לו יד ושם בתורת החץ, שלח ידו בשירה וראה בה אחד מהמקצועות החשובים בתורה ובעבודת ה׳, כפי שהאריך בהקדמותיו לחיבוריו: ״השיר הנאמר לשם שמים גדול כחו עם שהוא מיחד כל המדות כולם בכללם כמו הקרבן, ומתקן כל הצנורות וגורם שפע בכל העולמות עילא ותתא״ (הקדמה ל׳צלצלי שמע׳, דף ה ע״א). כפי שאמרו המקובלים שביאור המלה ׳זמרה׳ הוא מלשון ׳כרמך לא תזמור׳, כלומר, מלשון כריתה. כי על-ידי הזמירות כורתים את כל הקליפות ומבטלים את כל המשטינים. כפי שרבי משה הרחיב בהקדמתו הנזכרת ובהקדמה לחיבורו ׳מערת שדה המכפלה׳, וגם בהקדמתו לחיבור שלפנינו הוא פותח: ״אני עוסק בדברי שיר ושבח לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה, ליחד אילת אהבים עם אלוף נעוריה, לחבר את האוהל להיות אחד״.
מאחר שהוא רואה בשירה דבר נעלה וקדוש, הוא מבקש מכל אלה המשתמשים בשירתו לנהוג בה כובד ראש: ״אל יטיל מום בקדשים בהשתמש באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על ־לוחות שלא לצורך מצוה בסוד משחקים״ (הקדמה ה, א). הוא מציע לכל מי שרוצה ־'התעלות ברוחניות:
לקום באשמורת הבוקר לשמור מזוזות פתחי שערי בית הכנסת – מקדש מעט ויהיה מעשרה ראשונים וישאל צרכיו מהאל בדברי רינה ותפילה, ויהיה שומר לבוקר ליחד מדת לילה ביום בדברי שיר למנצח על אילת השחר באימה וביראה ובדמעות שליש.״״ (הקדמה ה ע״א). אכן, כך נהגו חסידים ואנשי מעשה במרוקו, היו קמים באשמורת האחרונה לתיקון חצות והמשיכו באמירת בקשות שירים ותשבחות עד לתפילת שחרית.
רבי משה חיבר שירים מגוונים למחזור החיים ולמחזור השנה שפורסמו בחיבורו ׳צלצלי שמע׳ (נא אמון תרנ״ב). את כתיבת חיבורו ׳צלצלי שמע׳ סיים בי״ז לאדר שנת תע״ב (1712). בנוסף לכך, הוא קבע מקום מיוחד לשירה הדידקטית וכתב בתחום זה ספרים נפלאים בחכמת הנסתר, כגון, ׳מערת שדה המכפלה׳ (ירושלים תר״ע ומאז הוהדר עוד פעמיים), שבו סיכם בשירה את הקדמות ספר ׳אוצרות חיים׳, וכתב לזה שני פירושים: ׳דברי קבלה׳ ־ שבו ציטוטים מ׳אוצרות חיים׳ להבנת דברי השיר: ו׳הלכה למשה׳ – פירוש רחב משלו לשיר. חיבורים זהים כתב על ספר ׳פרדס רימונים׳ לרבי משה קורדובירו, ועל ספר ׳מעיין חכמה׳ לרבי אברהם קלמנקס זצ״ל.
לאחר שסיים את שירתו על ספרי הקבלה הנזכרים, החליט רבי משה אבן צור לכתוב דבר דומה שיתאים לצבור הרחב ובחר בספר ה׳שלחן ערוך׳ לרבי יוסף קארו. הוא תכנן לחרוז בשירה את שלושת חלקי השו״ע, כפי שהוא כותב בחיבורו ׳צלצלי שמע׳:
אם יהיה אלהים עמדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לפרש ולחתום שני השירים, שיר על הפרד״ס [=רימונים] ושיר אחד על מעיין חכמה, כמו שעזרני לגמור ולפרש השיר של האוצרות [חיים] בצביונו ובקומתו, וגם יעזרני לעשות חרוזים אחרים על הדינים. וזה יהיה התחלת השיר של אורח חיים…
הוא מביא שלושה בתי שיר, שכל אחד מהם מיועד כפתיחה לספר: אחד ל׳אורח חיים׳, אחד ל׳יורה דעה׳ ואחד ל׳חושן משפט׳.
אולם, טרדות הזמן והפרנסה, לא איפשרו לו להפיק את מבוקשו וגם על שו״ע אורח חיים לא כתב על כולו, אלא על חלקים ממנו. הוא קרא לחיבורו זה משכיל שיר הידידות, שראשי תיבות מילותיו משה, והן רומזות לשמו של רבנו המחבר. בהקדמה שכתב לספר ׳משכיל שיר הידידות׳, הוא מציין שסיים את חיבוריו על ׳פרדס רימונים׳ ועל ׳מעיין החכמה׳. החיבור השתמר במספר כתבי-יד.
בבית-המדרש לרבנים בניו־יורק, השתמר כתב-יד אוטוגראף של החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳, וגם שער שהכין המחבר, וז״ל:
אזהרות על דיני כל התפלות לחול ולשבת ומועדים ודברי הצומות, יקרא שמם משכיל שיר הידידות לי לשמי הצעיר בעבדי הצור משה אבן צור יצ״ו.
נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א ביום חמישי בשבת שלשה ימים לחדש סיון המכובד שנת תע״ז (1717) ידך תרום ימינך לפ״ק.
ב״ה קם גואל ליצירתו של מו״ר רבי משה אבן צור, הלוא הוא ר׳ יוסי גבאי הי״ו, אשר טרח על החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳ לנקדו, לבארו ולערוך אותו בתוספת מבוא מקיף על השירה בצפון-אפריקה בכלל, ועל שירת ההלכה בפרט. יה״ר שזכות רבנו המחבר תעמוד לו ולב״ב, ויזכה להמשיך במלאכת קודש גם על חיבורו ׳צלצלי שמע׳, מתוך השקט ושלווה, אכי״ר. אסיים בשבח והודאה לבורא עולם, על אשר זיכה אותנו ב׳אורות יהדות המגרב׳ להעמיד בקרן אורה שורה של דיוואנים של משוררים מחכמי צפון-אפריקה, ערוכים, מנוקדים ומבוארים, אשר מלומדים בעלי שם טרחו על החדרתם. חלקם יצאו לאור ואחרים נמצאים בשלבי הכנה, ויה״ר שחפץ ה׳ בידינו יצלח, וזכות רבותינו הקדושים תעמוד לנו, שנוכל להמשיך ביתר שאת וביתר עוז בההדרת תורתם, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.
בברכה
ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ
PÉDAGOGIE DU HEDER ET DE LA YESHIBAH, DU MSID ET DE LA MADRASA
— L'étude des dinim se situait à un moment où nous n'avions qu'une connaissance imparfaite du Talmud. Dès que l'étude de la gemara nous était plus familière, l'enseignement des dinim cessait. Notre maître nous laissait le soin de les parcourir seuls. Il recommandait d'ailleurs, aux meilleurs d'entre nous, de donner la priorité à la recherche personnelle de la halakhah dans les sources de la gemara, à l'exploration de l'océan talmudique. Il disait: "celui qui sait nager dans l'océan, ne saurait-il nager dans les rivières?"
En résumé, l'enseignement de la yeshibah est mené sur deux voies distinctes, selon deux approches. La première, matérielle, pragmatique, accorde une place importance à l'explication du din en vue de l'action et de la pratique, de l'exercice des commandements positifs et négatifs. Elle est alimentée par la littéture des posqim (rabbins décisionnaires). La seconde approche est formelle, destinée à développer l'acuité intellectuelle de l'étudiant, l'habituer à l'exercice de la dialectique pure, au pilpul, lui donner l'occasion de révéler son aptitude à la découverte d'un hiddush, rôle assigné au Talmud.
Il ne semble pas que l'attitude en partie négative du maître de la yeshibah de Mogador à l'égard des sources de seconde main, ait été partagée par la grande majorité des rabbins marocains. Certes, l'étude du Talmud est en honneur à la yeshibah; mais c'est au Shulhan 'aruk et aux autres posqim qu'on a recours, bien souvent, à l'occasion d'une consultation juridique.
Quand il est ordonné rabbin, le talmid-hakham continue, sa vie durant, à approfondir son savoir en étudiant les grandes oeuvres de la pensée juive universelle, plus spécialement les écrits halakhiques, à les enseigner, s'il est maître de yeshibah, à en faire l'application dans l'exercice de son office rabbinique s'il est juge de tribunal (dayyan), tenant compte de la coutume, des usages locaux et, notamment, des taqqanot établies par les "anciens".
A propos de l'attribution du titre de grand rabbin ou rab d'une ville, on citera ici le témoignage de R. Yeshu'ah ben Mas'ud Hayyim 'Obadia, tiré de la préface de son livre Torah we-hayyim (Djerba, 1952): "Pendant l'hiver de l'année 5664 (1903/1904), les rabbins de Fès, R. Raphaël Aben Sur, R. Vidal Hassarfati et d'autres notables vinrent chez nous (à Sefrou) et se réunirent dans la synagogue "slat-el-fuqe" pour réconcilier quelques membres de la communauté. Peu après, R. Vidal murmura quelques mots dans l'oreille de R. Raphaël qui me donna alors la bénédiction devant l'assemblée des fidèles". L'auteur ajoute: "la dignité de rabbin, semikhah le-rabbanut, était alors conférée par le moyen de la bénédiction sacramentale (berakhah), avec apposition de la main sur la tête".