Il etait une fois le Maroc-D. B.-II y eut un proces celebre en Angleterre
II y eut un proces celebre en Angleterre
Samuel Pallache se rendit en Angleterre. Suite a la demande de Diego de Cuna ambassadeur d'Espagne, il fut incarcere pour s'etre empare des navires espagnols de retour d'Amerique. Durant son proces, il fut tenu de resider dans la maison d'un Membre du Parlement anglais.
L'ambassadeur espagnol invoqua le fait que Samuel Pallache etait un Juif converti au christianisme (marrane) et que de ce fait, il etait citoyen espagnol. II tenta meme d'avoir recours a des manoeuvres peu scrupuleuses, voire meme recourir a un discours antijuif. Rien n'y fit. Samuel Pallache etait le protege du Parlement neerlandais qui demanda sa relaxation. Samuel Pallache se defendit en signalant que le Maroc et Espagne etaient en guerre, qu'il representait le sultan marocain et qu'en plus, il possedait un sauf-conduit du roi d'Angleterre. II retourna aux Provinces-Unies. Par la suite, il agit comme intermediaire entre les sultans marocain et ottoman. II mourut en 1616 Le Prince de Nassau-Orange, les membres du Parlement et les ediles d'Amsterdam furent presents a ses funerailles. Une couronne royale orna sa tombe. Apres son deces, le sultan Moulay Zidane envoya Jacques Jancart enqueter sur la repartition du butin des navires espagnols captures par Samuel Pallache, soupconnant que des salaries du sultan en eussent pris avantage. Le Parlement hollandais plaida la legalite de la transaction ainsi que l'integrite et l'honneur de Samuel Pallache, de son frere Joseph et de son neveu Moi'se.
II y eut d'autres diplomates Pallache
Joseph Pallache negocia 1'achat de deux fregates armees de canons en echange de ble et de salpetre. Pendant son sejour au Maroc, il fut represente par son fils Moi'se qui agit comme interprete pour le compte d'une delegation marocaine presente aux Provinces-Unies en 1610 Moi'se s'installa a Marrakech en 1619 et agit a titre d'interprete dans les langues frangaise, espagnole et neerlandaise. II fut cosignataire de l'accord de 1638 intervenu entre le sultan Mohamed Cheikh Al-Saghir – successeur d'Al-Walid depuis 1636 – et le roi d'Angleterre. Joseph Pallache continua a servir les sultans Abdelmalek et Al-Walid qui succederent a Moulay Zidane et dont la duree respective des regnes fut trois ans et cinq ans. Josue, autre fils de Joseph, fit de longs sejours a Danzig en Pologne et a Hambourg et fut responsable des douanes a Safi. Son fils Samuel demeura en Allemagne et fit du negoce avec le Maroc. Isaac, autre fils de Joseph, fut professeur a l'Universite de Leiden et accompagna son pere en mission a Constantinople. II se convertit au christianisme, fut desherite par son pere et devint marchand d'armes pour des opposants qui reniaient l'autorite du sultan. II echoua lamentablement avant de proner l’embargo d'armes a ses opposants.
David Pallache, autre fils de Joseph, representa son frere Moi'se lorsque ce dernier se rendit en mission au Maroc pour y faire construire un nouveau port sur l'Atlantique. Cette tentative demeura sans suite et, lorsque le responsable du projet tenta d'en faire porter la responsabilite sur Joseph et Moi'se, il fut demis de ses fonctions par le Parlement des Provinces- Unies. David Pallache fut membre d'une autre delegation marocaine qui se rendit aux Provinces Unies en 1624-1625 et pris part aux negociations d'un traite de paix entre le roi Louis XIII et le sultan Abdelmalek.
Toutefois, apres la ratification de ce traite, il se rendit a La Haye plutot qu'au Maroc. Croyant que le roi de France n'avait pas accepte le traite, le sultan marocain or donna d'attaquer un navire francais. Furieux, Louis XIII exigea de faire arreter David Pallache, mais le Parlement hollandais refusa en raison du statut diplomatique de ce dernier. Le sultan Al-Walid retira sa confiance a David Pallache mais le regretta par la suite en apprenant que des jaloux etaient a l'origine de complots contre les Pallache. Un envoye francais ne voulut pas se faire escorter par un diplomate marocain pour demander la rehabilitation de David Pallache au nom du sultan. De ce fait, il fut emprisonne et banni de Paris. David Pallache fut effectivement rehabilite et continua d'assumer sa mission jusqu'a la fin de ses jours. II en fut de meme pour son frere Moi'se. Cela est d'ailleurs remarquable, compte tenu du fait qu'Al-Walid etait loin d'etre judeophile…
Les deux fils de Samuel Pallache furent egalement des diplomates. Isaac Pallache, fils de Samuel, fut charge d'affaires en 1647 aupres des Etats generaux des Provinces-Unies pour le sultan Mohamed Cheikh Al-Seghir. II negocia la liberation des captifs de Sale. Jacob Carolus representa le sultan marocain a la Cour du Danemark.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו
שלום די לאמאר.
בין תקי"א – תק"ן. מחכמי מזאגאן. בפיוטו מתארהו רבי דוד חסין כמי שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה.
רבי שלמה די למטאר חי בין השנים תקי"א – תק"ן – 1751 – 1790. מחכמי מזאגאן שבמרוקו, בפיוטו מתארהו המשורר רבי דוד בן חסין כמי : " שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחחכמה ובקבלה – אנציקלופדית ארזי הלבנון.
פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה כהה"ר שלם די למאר. רבי דו בן אהרן חסין
אביעה רננות / אמלל אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין האנושי / אעדנו כתר לראשי / ידידות רוחי וגם נפשי / חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו / בהון ועושר בביתו / עדי עד עומדת צדקתו / שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו דעת זכה וברה / בעיון ובסברא / ומטַיֵל בגַנָה של תמרה / קצרות וגם ארוכות
ומכבוד יקר וחכמה / שלם ומשנתו שלמה / ואחרי עצתו המה / דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז יקרים / מעוטר בשני כתרים / ועל ראשו המה קשורים / כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת / דעתו השערה קולעת / עד מקום שידו מגעת / עיניו כחשבון בְרֵכות
נאות דשא ירבץ וישב / מעלה ממעל לחשב / ולפני מלכים יתייצב / ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים / ישים זרעו כמים רבים / לקולם חברים מקשיבים / בכל יום שונים הלכות
סחור, סחור יה סובבהו / מעושק אדם פדהו / הוד והדר תעטרהו / בעקביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו / בחרבו ישַכְּלֵמו / וגם ידרוך על במותימו / כענבים הדרוכות
נופף ספיר ולשם שבו / חן שפתי לך יערבו / ועל ספרך יכתבו / שמורות וגם ערוכות
שלום לעזימי בן מימון.
המאה ה-18. מחכמי מכנאס ידוע כמקובל.
שלמה אבן דנאן בן שמה.
ט' בסיון תר"ח – כ"ח בחשון תרפ"ט. רב ומורה צדק בפאס, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה.
היצירה הרוחנית בארץ ישראל-ש.בר-אשר
היצירה הרוחנית בארץ ישראל.
היצירה של חכמי מרוקו בארץ ישראל בתקופה זו לא נשתנתה באופן עקרוני מן הספרות הרבנית במרוקו גופא,היא נפתחה רבות בטבריה ובירושלים, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. חכם אחד, רבי אליהו ילוז, כלל בספרו " יש מאין " בעיקר שו"ת שונים בהלכות אישות. שני חיבורים אחרים שלו הם " פתח אליהו " – החלק הראשון כולל דרושים, והחלק השני " זמירות ישראל " הוא פירוש על ספר תהילים – ו " מצוות ותורה " על ספר המצוות של הרמב"ם.
חכם אחר רבי שלמה טולידאנו 1835 – 1877 הוא מן העולים ממכנאס, הוא השאיר חיבור ספר שו"ת . כידוע, יצאו ממשפחה זו חכמים רבים. בן אחיו רבי יעקב משה טולידאנו 1880 – 1960 קנה את עולמו בפרסום מקורות, בספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו בכלל, ועל רבניהם במיוחד. רי"ם טולידאנו כתב ספר שו"ת " שפע ימים " ו " הים הגדול " בארץ ישראל והקשרים שזו קיימה עם קהילות ישראל במזרח.
הוא גילה חוש ביבליוגרפיה ופרסם את " שריד ופליט ", אוסף מקורות, ביניהם מקורות על קבלה ושבתאות בקרב יהודי מרוקו, ועוד " אוצר גנזים ", " אפיריון ", ביבליוגרפיה של מפרשי התורה.
מושפעים מן האווירה המשיחית בטבריה ומן המפגש עם יהודי אשכנז פרסמו חכמי מרוקו בארץ כתבים ברוח זו : רבי אברהם בן יצחק בן סוסאן כתב שו"ת " פחד יצחק ", ואת " מעשה צדיקים " שבחים על רבי חיים אבוילעפיה ורבי חיים בן עטר, וכן " בית שלמה " תרגום לערבית של מנהגי איסור והיתר של רבי אלתר שלמה מאיר פרידמן. בחיבורים נוספים הוא אסף את דרשותיו לתורה " קנה אברהם " ו " לקט עני ", חידושים על התורה ועל מגילות אסתר ורות.
בירושלים סייע רבי רפאל משה פימיינטה, שבא מווזאן, בהדפסת השאלות והתשובות של רבי רפאל בירדוגו " משפטים ישרים ". חכם מערבי שפעל בטבריה גם הוא בזמן זה, רבי שמואל בן קיקי נולד ב-1919, פרסם " דרושים וחידושים " ו קודש ישראל " שניהם דרשות על התורה ותרגום לערבית של ההפטרות, וכן חיבר " ספר דוד " בחמישה חלקים על מסכת גיטין, כולם עדיין בכתובים.
מן הראוי להזכיר גם את רבי רפאל חיים משה בן נאים, שפעל בסוף המאה ה-19 בטבריה, אך את שלושים שנותיו האחרונות עשה בג'יברלטר, והשפעתו הייתה גם בצפון מרוקו.
כבר ציינו שחכמי מרוקו ביטאו את הגותם בדרך כלל בספרות ההלכה, הקבלה והפרשנות, מגמה שלא נשתנתה אף במאה העשרים. עניין מיוחד יש בספר " שרביט הזהב " של רבי דוד דאנינו, נולד בשנת 1901 מן העיירה בני מלאל, ובגלל החשיבות של ספרו לתולדות ההגות במרוקו, נצתיגו במקצת בהרחבה.
את ספרו הוא כתב עברית ובמקביל תרגמו לערבית יהודית, כנראה מתוך רצון שלא רק תלמידי חכמים יקראוהו, אלא גם בני העם. מצב יהוד אירופה בשנות השלושים משתקף יפה בדבריו. הוא פנה לבני קהילתו והוכיחם, שלא זו בלבד שאינם חוששים ממה שמתרחש באירופה, אלא כל עניינם , להיטיב אדמת נוכרים בניינים מפוארים, מה שמעיד לדעתו שזיקת רוב הקהילה לארץ ישראל הייתה רק מן השפה ולחוץ, הטפה שמצינוה גם אצל רבי רפאל בירדוגו הגדול.
כמו כן הוא מתח ביקורת על המתירנות שפשטה בחברה העירונית שהתפתחה בימיו במרוקו. בספרו השני " רסיסי לילה " שנכתב בשנת 1940 הוא הסביר שהעוון שבעטיו נחתו הגזירות על יהודי גרמניה היה משום " ששלח להם הבורא על ידי נביאו האחרון " הרצל ", וגם כן באה הפקידה – זיכרון לגאולה, בלשון המקרא – על ידי הצהרת בלפור, והיה זמן בידם לצאת קודם שיהיה עיכוב מצד הממשלה, ואחר שלא יצאו לכן נענשו, וגם כלל יהודי אירופה לא רצו לעלות. בדברים אלה השתקף חלק מן היחס של חכמי מרוקו לציונות, מתוך זיקה מסורתית לארץ ישראל ובשימוש בצירוף " הנביא הרצל ".
היצירה העממית הדתית
כעשרים וחמש חוברות וספרונים נמצאים בספריית מכון " בן צבי ". כמניין חוברות עוסקות במחזור השנה היהודית, עוד כמניין, במחזור החיים היהודיים, ועוד 3 – 4 חוברות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובהווי עממי. אך לבד מחלוקה תימאטית זו, שאלה היא אם יש לה משמעות אחרת.
אפשר שנכון יותר להתרכז בחלוקה על פי מקורות יצירתה ותפקידה החברתי. בחוברות של מחזור השנה בולטים מנהגים בהשפעת הקבלה, אם בתיקון חצות שנהגו לומר אותו כחלק מן הבקשות בחודשי החורף ואם כהקדמה לסדר הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה.
היו קהילות, למשל, במחוז תאפילאלת שנהגו לומר את תיקון החצות בבין המצרים קרוב לחצות היום. הקובץ " חצות לילה אקום " נדפס לראשונה בשנת תק"ן,כלומר בשנת 1790, ואפשר שזה היה בהשפעת מוראות שלטון הסולטאן יזיד וגזירותיו, ואירוע זה נתן ביסוס מחודש למנהג שהיה קיים עוד בתקופה קודמת. עד היום ישנם חכמים ובני העם שנוהגים לומר את התיקון.
שתיים מן החוברות בפריית בן צבי הן " מגילות אסתר " שבגלל היקפה המצומצם נהגו להדפיסה בחוברת נפרדת לכל קהילות ישראל. בדרך זו נדפסה " מגילת היטלר " ו " מגילת המלחמה " על מלחמת העולם השנייה : ההיסטוריה הייתה רחוקה מעולמם העממי של בני היהודים במרוקו, והדרך היחידה להביאה בפניהם הייתה בסגנון מקראי ובפרט בסגנון מגילות אסתר ואיכה.
ייחודי הוא השפעת פרקי אבות על הווי בית הכנסת בתקופה שבין פסח לשבועות, וכיוון שלא היה כלול סדר זה בסידורים כמו באשכנז, הודפסו פרקים אלה בחוברות מיוחדות.
השפעת הקבלה ניכרת גם ב " שמות הייחוד " המרובים הנאמרים לפני קיום מצוות שונות, מנהג הרווח המיוחד בחג תשרי, ומכאן הצורך ב " סדר ימים נוראים ", סדר שאינו ידוע במקומות אחרים. משמעותיים יותר הם " שבחי פסח , המשקפים מציאות היסטורית ארוכה יותר. כידוע, על פי קטעים שנמצאו בגניזה ועל פי כתבי יד ממרוקו נהגו לומר תרגומים מיוחדים להפטרות החגים, בחינת אחד מקרא ושניים תרגום.
בימי הביניים שימש תרגום זה לארמית, אך עוד במאה העשירית צמח הצורך לתרגם לערבית טקסטים מסוימים בתפילות. בצפון אפריקה נקרא תרגום זה " צ'היר ", ובלשון המהדרים והמדפיסים " שבחים. שני המונחים מצביעים על פירושים שונים למנהג, אך הם משלימים זה את זה. השבחים לפסח או לשמחת תורה העלו על נס את מעלותיהם של ישראל ומשה רבנו, ואילו הצ'היר בא לפרש, להסביר ולבאר את הספונות שיש לא רק במקרא אלא גם בתרגומים לארמית שברבות הימים גם הם הפכו למקודשים.
יתרה מזאת, תרגומים אלו סיכמו מדרשים ופיוטים קודמים שהרחיבו את הפסוק מעבר לתרגום המילולי. בהבדלים שבין מהדורות שונות של " שבחים ", יש אפוא לא רק צרכים מתחדשים בתקופות של ריבו המתפללים, אלא גם תרגומים על פי מסורות מקומיות.
במהדורת ליוורנו, למשל, משתקף כתיב מלא יותר במונחים מסוימים לעומת מהדורת ג'רבה. אבל את ב " שרח ,, התרגום לארמית, שונה לפעמים : " לעולמים " מתורגם " לעלאמיין " לעומת " לאבד "
ביצירה העממית תופסת מקום מיוחד השפה הזרה, תהיה ז וערבית יהודית בחוגים אחרים, או צרפתית בחוגים אחרים. מאלף הוא התרגום של התורה עוד בשנת 1854 לערבית יהודית, דא עקא זו גבוהה ומליצית, פיוטית למדי וזרה לקרוא או לשומע העממי, שכן היהודים דיברו בשפה זו ב " תור הזהב " בימי הביניים.
לא ברור, מה ראה המתרגם לחדש לשון שנעלמה מן העולם. ואפשר שהוא טקסט עתיק והעתיק אות ככתבו וכלשונו. דומה, שהתרגום לצרפתית היה אקטואלי יותר, אלא שהתעוררה בעיה אחרת, האוכלוסייה שאליו היא כוונה הייתה משכילית וחילונית ותוכניהם של מקורות יהודיים מסורתיים היו טרחניים בעיניה.
יוצאת מן כלל זה הייתה, כנראה, החוברת על טהרת המשפחה בגלל שמירת אופייה האדוק. ואכן חוברות רבות, שהודפסו בתקופה זו, במרוקו גופא, הופנו ל " שומרי אמוני ישראל " בוגרי תלמודי תורה שהיוו את שכבת כלי הקודש של הקהילה ולחברות ואגודות שונות : " חסד ואמת ", " תענית דיבור ", " ברית מילה וכיוצא באלה. לתחום זה שייכים " ספרי גורלות שהיו בידיהם של בעלי שם פותחי גורלות וכותבי קמעות.
כתיבה החורגת מן המנהג הדתי הייתה מועטה ביותר, לפחות על פי המדגם המצוי בידינו. אגדת לידתו ומותו של משה רבנו לא היה מקורית, אלא העתקה של ספר מוסר מן המאה ה-17, גם מכתבים של האדמו"ר מלובביץ הייתה יוזמה מן החוץ. ניסיון בודד לכתוב יצירה עממית מקורית הוא התוכנית האוטופית של מכלוף אביטאן לסדר עולמי חדש שרב בו התמים והדמיוני על פני הריאלי ההיסטורי.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
אחד המגורשים, שחזר לפורטוגל אחר גירוש ספרד וממנה יצא למזרח, תיאר את חברת המגורשים בכתביו. אף שדעתנו לא הייתה נוחה משבירת סדרי החברה הישנה, הוא לא הסתיר את התפעלותו מן התהליך המתרחש לנגד עיניו, תהליך של בניין מחודש של התאים המשפחתיים בקצב מהיר.
במצב זה ככל הנראה לא היה אפשר עוד להקפיד על שידוך נאות לפי המושגים הקודמים, שכן המערכות החברתיות של העבר בספרד ובפורטוגל נתפוגגו זה כבר. הוא מעיד שהייחוס, אחד העקרונות החברתיים היסודיים שהיו אופייניים לשכבת ההנהגה הספרדית, מנהיגים וחכמים כאחד, ירד מגדולתו לפחות לתקופה מסוימת בראשי המאה ה-16.
דהיינו, המציאות המשתנה של חברת מהגרים, שבה יסוד הקיום הוא העיקר, שינתה גם את המציאות המשתנה של חברת האידיאלים החברתיים הקודמים. במצבם של אותם מהגרים ראשונים הנלחמים על פת לחמם הייתה כמובן יותר שוויוניות מאשר במצבם בחברתם הקודמת.
המהגרים החדשים, אשר נקלעו לסביבה זרה ומנוכרת בלי אפשרות של תקשורת עם הסביבה, לא היו כה בררנים בבחירת בני זוגם ולא צייתו למוסכמות החברתיות שהיו מקובלות בספרד ערב הגירוש. אולם עד מהרה שבו החיים למסלולם הישן, ומשפחות ספרדיות ופורטוגליות מפורסמות צצו ועלו כמנהיגות הציבור הספרדי והפורטוגלי באימפריה.
משפחות כגון : עוזיאל, המון, אבן שאנג'י, אבן שושן, טאיטאצאק, אבן יחייא ובית הלוי תפסו את זירת ההנהגה בקהילות שונות. בניהן תפסו משרות חשובות לא רק בזכות עצמם אלא גם, ובפרט, בזכות אבות.
הם מעידים על כך מפורשות ומציינים את מוצאם בתור גורם מרכזי במינוייהם. כך עתידים היו להיות פני הדברים עד סוף המאה ה-16 ורק בסופה ובראשית המאה ה-17 חלו שינויים מהותיים בהרכב המשפחות המנהיגות.
הייחוס והעושר היו גורם מרכזי בקשרי חיתון בין משפחות של יוצאי חצי האי האיברי. רבי יצחק עונקיניירה, בדברן על הייחוס, הזהיר את האדם המיוחס שלא יבוא לידי זחיחות דעת ולידי גאוה משום מעמדו. אחד מסימני מעמדו של האדם בחברה זו היה רצונם של אנשים להתחתן בבניו ובבנותיו.
בקשת קרבתו ויחס של כבוד כלפיו היו עשויים לסלול את דרכו למעמד נכבד. לדברי רבי יצחק עונקיניירה, היה גורם נוסף – מכריע – במעמדו של הפרט, והוא קרוביו :
" רוב קרובים יגרום לאדם להתגאות יראתו כי יראה בשער עזרתו, אחוזת מרעיו וסיעתו. ואם שום אדם ישנה אחרי דברו יקומו איש איש מעברי אנשים פוחזים יסלפו דברי צדיקים "
ואכן המשפחה הרחבה הגנה בדרך כלל על הפרט והעניקה לו תימוכין במאבקיו, ולא בכדי סברו חכמים שמקומות בהם היהודים משפחות משפחות, לא היה אפשר לקיים שם דין צדק, כיוון שהמשפחות היו מחפות על בניהן.
משפחות ענפות הגיעו למעמד נכבד בקהליהן ולעמדות של כוח והשפעה, ולעתים מזומנות התנהלו מאבקים בין בני משפחות – חמולות אלה לבין בני משפחות אחרות על השליטה ועל ההשפעה בקהילה.