ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה..ג'אק אוחיון זיכרונות מה"בלד"י אי-שם בהרי האטלס
עדות
ג'אק אוחיון
זיכרונות מה"בלד"י אי-שם בהרי האטלס
מסעי הארוך הראשון, בחודש אוקטובר 1959 כדי לדייק, הביא אותי אל מקום שכוח-אל, תהלה אשר בהרי האטלס, במחוז סוס. לא היה ולו רמז אחד כי עמדתי לחיות, בהיותי בן 17 בקושי, באווירה מוזרה וקדומה, אם כי מרתקת ומעשירה באותה מידה, בגין מאפייניה החברתיים והתרבותיים.
המסלול תהלה-תפראוט-תיזניט עתיד היה להפוך לנתיב ההימלטות שלי, אשר דרכו הצלחתי להשתחרר מעול הבדידות. בזכותו גם נחשף בפניי יופייה של הארץ. התרגלתי לנופה הציורי. מתזניט, חציתי תחילה איזור גדוש בחוות ובמשקים לגידול בהמות, עד ואדי עסקה. מאחוריהם התנשאו ההרים עתירי הגוונים, החל בוורוד, עבור בסגול וכלה בחום שחום. האוכלוסייה הייתה מורכבת מתשלחים (ברברים), החיים בכפרים אשר בתיהם בנויים מאדמת פיזה, ברברית, הווה אומר מאדמת חימר. הנשים נראו יותר בשדות ולאו דווקא בבתיהן. הן חרשו ועסוק במלאכות של גידולי השדה.
מעבר קרדוס, המתנשא לגובה של 1,100 מטר, חשף לעיניי חזיונות קסומים ומדהימים, והמבט יכול היה להגיע עד לעמק עמלם ואף עד תפראוט, על מטעי התמרים, השקדים ועצי הארגאן שבה. לימים, ובמשך כל הטיולים שלי, למדתי להעריך את טעמו של הקורנית ושל התרזה אשר בשבילי ההרים, בהם פסעתי בהתפעמות. מוגדור וחומותיה, הים וחופו לא היו עוד אלא זיכרונות רחוקים, אשר טבעו במצולות שהפרידו אותי באופן גיאוגרפי מעיר מולדתי.
מספר חודשים לאחר מכן, עמדתי מול הצורך להתמודד עם אתגר נוסף. אכן, אך בקושי הספקתי להתרגל לתפקידיי הרבים, נתבקשתי וגויסתי, להפתעתי הרבה, למשימה לא פחות מקודשת: הציונות והעלייה. בלב לבו של החורף התדפקו על דלתי בחצות הליל, ללא כל הודעה מוקדמת. מצאתי את עצמי עומד מול שני גברים אלמוניים, אשר הזדהו כשליחים ציוניים. הצטרפתי לתוכנית הפינוי המחתרתי שלהם של קהילות המחוז בדרכים סודיות אשר הובילו למקום העלייה לאנייה, אי-שם על החוף.
באותה תקופה, רעש האדמה אשר הרס כליל את עיר החוף אגדיר, בסוף חודש פברואר 1960, זעזע את כל הקהילות היהודיות שבמרוקו. בני משפחתי וגם אני נאלצנו להתמודד עם מותם הטראגי של קרובינו ובני עמי. היינו שרויים בעצב ובחרדה, בעוד אנו תרים אחר ניצולים בין ההריסות. הזיכרון שאני שומר מאותו מסע שהביא אותי לאגדיר למחרת האסון, כשאני מלווה בעמית מוסלמי, מטריד אותי עד עצם היום הזה, ולאחריו, המסע הממושך והמייגע על מנת לשוב לעיר מולדתי, בעודי מזועזע ושרוי באבל.
השיבה לעבודתי נעשתה דרך מרקש, ולאחר מכן בחציית ההרים הגבוהים של האוקיימדן והטיזי-נ-טסט בואכה תפראוט. חזרתי לעבודה, חרף החוויות הקשות שחוויתי במהלך כל אותם ימי מסע, בהיותי מודע לאחריות הרובצת עליי ולטיבה של שליחותי. עם השליחים הציוניים לא יצרתי מיד קשר, אלא רק לאחר העברתי לאינזגאן. שם נפגשתי שוב עם המורה לעברית שלי, יהודה מויאל(אשר הפך בינתיים לידידי), עמו עמלתי לפתיחתו מחדש של מרכז כי״ח, על מנת להבטיח את רציפות השיעורים בעקבות היעלמותו של ביה״ס באגדיר. באותה עת, העלייה לישראל נהייתה מותרת וחופשית.
תקופה המחתרת תמה. לא אוכל לסיים בלי להזכיר חוויה נוספת, מעניינת ומרגשת. במאי צרפתי בחר בכפר שלנו כדי לביים בו את הסרט התנכ״י "רות המואבייה", וגם הפעם פנו אליי. הנה כי כן, מצאתי את עצמי מעורב בפרויקט שראוי היה לנהלו היטב בתנאים של אז. למרות התנגדותם הראשונית של בני המקום ליטול בו חלק, הצלחנו, הרב ואנוכי, לשכנע אותם אודות היתרונות החומריים והחינוכיים הטמונים במפעל מעין זה. בזה האופן, השתתפו כנציבים בסרט הגברים וכמוהם הנשים, בעוד הוטל עליי לככב בתפקידים הראשיים על פי סוג הבגד שהולבשתי, כרות או כבועז באמצע שדות מרהיבים בגוון זהוב של חיטה ושל שעורה. הוכתרתי בתואר של עוזר במאי ותסריטן באותו סרט, אשר הופק עבור הטלוויזיה הצרפתית.
באותם ימים, גל אדיר של התלהבות שטף את כפרנו הקטן. המבצע הקולנועי יצר בקרב אחיי היהודים מעין פריקת עול. ידוע ידעתי כי אוכל ביום מן הימים לפגוש מחדש את תמונותיה של הרפתקת נעורים ולראות שוב את הפנים הרבות של הילידים, אותם הכרתי במהלך שהותי, אשר השרו בי רגעים בלתי נשכחים של אושר. אין לי ספק כי עלה בידי, באמצעות שיעוריי ופעולותיי, להקנות להם תחושה של גאווה ושל ביטחון עצמי, הכול בזכות אווירה של סולידריות, של חמלה ושל ידידות כנה.
עזבתי את תחלה בעודי מלא מרירות ובלב כבד, כשאני מבטיח לעצמי לשוב אליו לפני התרוקנותו בשל גל העלייה המסיבי שעמד להתרחש. למרבה הצער, לא הספקתי כיוון שהעזיבות הראשונות החלו במהרה.
מאז, אני משתייך למשפחה יהודית רחבה מעל ומעבר לאופק. אני שומר בהקפדה את הזיכרונות בלבי. הרי הכול אימצו אותי באהבה אין קץ. זכיתי להשתתף בשמחותיהם ובצערם של תושבי תהלה. המסורת והמורשת שלהם הטביעו בי חותם לעולמי עד.