מורשת יהדות מרוקו

אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה, על שזיכני לעסוק בשירה והלכה. וכדברי פרופ׳ אהרן מירסקי זצ״ל: ״אי זו היא האומה הכותבת חוקיה בשיר, ומשוררת את משפטיה. מנגנת את מצוותיה, טובלת את דיניה בקבים של יופי, כאומה זו האומרת: ״זמירות היו לי חוקיך״.

הקדמה

משפחת אבן צור באה לפאס עם מגורשי ספרד. רבי משה אבן צור (רמב״ץ) היה גדול בתורה ובקבלה. מתחת ידיו יצאו שלושה ספרי שירה לתורת הקבלה. בעקבות ר׳ משה קורדווירו והאר״י, כתב את ספרו הראשון ׳מערת שדה המכפלה, והוא נמצא בידנו. הספר השני ׳פרדס רמונים׳ לא הגיע לידינו. והשלישי, ׳מבוא שער השמים׳, נמצא בבית הספרים הלאומי כ״י מס׳ .2185 JTS

כתיבת עיקרי תורת האר״י בשיר – זהו חידושו המיוחד של רמב״ץ. שיר זה הנו ראשוני בעניינו, שכן קודם לו לא מצאנו פייטנים שכתבו את עיקרי תורת האר״י בשיר. איש אשכולות זה כתב גם ספר פיוטים בשם ׳צלצלי שמע׳, אותו חתם בשנת 1712. לאחר מכן ניגש לכתוב שירה המיועדת לכלל עם ישראל ועניינה דיני השולחן ערוך (שו״ע), הלא היא אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳ (מש״ה). רמב״ץ כתב את פיוטי ההלכה שלו על פי סדר הסימנים בשו״ע. לפניו לא מצאנו בשום קהילה פיוטי הלכה על פי סדר הסימנים של השו״ע, וזהו כאמור חידושו הגדול של רמב״ץ. בדרך זו הוא ביקש להפיץ את השו״ע, מאחר שסבר שיש לנהוג על פי פסקיו של רבי יוסף קארו. העיון בשירה זו מוכיח כי הוא פרץ דרך, שעה שרצה לכתוב בשיר את כל הדינים אשר הובאו בבית יוסף. אלא שבפועל הצליח רמב״ץ לפייט למעלה ממאתיים ועשרים סימנים מאורח חיים, דיני התפילות לימי החול, שבת ומועדים.

בספר שלפנינו שני חלקים. בחלק המבוא הצגנו את השירה בצפון אפריקה ואת שירתו של רמב״ץ. שאלת היסוד שעמדה לנגד עינינו היא, אילו אמצעים נקט רמב״ץ שעה שבא לתת לבוש שירי להלכות הכתובות בפרוזה משפטית עניינית. שכן, כל פייטן שבא לכתוב דברי הלכה בשיר נדרש לנהוג בזהירות, כדי שלא לסטות מהניסוח הקזואיסטי או הנורמטיבי של החוקים. עם זאת, ברור שהמחבר ביקש להקנות מאפיינים פיוטיים ללשון ההלכה. רמב״ץ אכן נשען על לשון השו״ע, אלא שהוא השתמש בטכניקות שונות, ועל פיהן ניסינו להעמיד פואטיקה לשירת ההלכה שלו. הוא משתמש במילות מפתח מתוך השו״ע, בהנחה שהקורא מכיר מילים אלו, ויוכל להשלים את החסר מתוך השו״ע עצמו. במקומות שונים מתעלם הפייטן מדינים שנזכרו בשו״ע ושלא נהגו בימיו. יש שהוא נוקט את טכניקת המדרג מתוך מטרה דידקטית, ומביא דינים שלא על פי הסדר בשו״ע כי אם מןהחמור אל הקל. לעתים מאחד רמב״ץ את הדינים לפי סוגם, למרות שנזכרו בסעיפים שונים בשו״ע. דרך אחרת היא שימוש בביטוי משותף למספר דינים, וכן שינוי סדר המילים המובא בשו״ע. יש שהוא עושה זאת לצורך אקרוסטיכון או חרוז, ויש שבדרך זו הוא מדגיש איבר כל שהוא מהניסוח ההלכתי של מרן. יש שהוא משתמש בלשון מצומצמת ויש שהוא כותב בהרחבה, בהבעה נעימה ונינוחה כמי שבא לפייס את מקיים המצוות ולעודדו במאמציו להתמיד בקיומן המדוקדק של המצוות. בחלק השני של ספרנו העמדנו מתוך כתבי היד מהדורה מדעית מנוקדת ומפורשת לשירת ההלכה של רמב״ץ. ספר זה, כמו ספרי שירה ופיוט קודמים שזכו למהדורה מדעית, מוסיף נדבך לחקר היצירה העברית לדורותיה ולמרכזיה השונים.

ראשיתו של ספר זה בעבודת הדוקטורט שכתבתי באוניברסיטת בר אילן בהדרכתו המסורה של פרופ׳ בנימין בר תקוה, שגילה לי פנים שוחקות, ואני מודה לו על עצותיו והארותיו שליוו אותי בכל שלבי הכתיבה. הוא גילה את כתב היד של האזהרות בשנת תשמ״ז בספרייה הבריטית בלונדון(כת״י 10197 0R). והביאו ארצה. תודה והוקרה לפרופ׳ אפרים חזן, על שהואיל לעיין מפעם לפעם בפרקים בעבודת הד׳׳ר ולהאיר את דרכי. זה המקום להזכיר את פרופ׳ אהרן מירסקי זצ״ל, שהנחה אותי בכתיבת העבודה לתואר M.A. עבודה זו עסקה באזהרות רב סעדיה גאון, והיא נטעה בי את הרצון להמשיך ולעסוק בשירת ההלכה.

חובה נעימה היא לי להודות למכון לתצלומי כתבי היד העבריים שליד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. אני מודה לרב ד״ר משה עמאר העומד בראש המכון ׳אורות יהדות המגרב׳ , ולעובדי המכון שלא חסכו כל מאמץ להוציא את הספר מתוקן וראוי. תודה לעורך הלשוני אמנון ששון שהואיל לקרוא את הספר, העיר והאיר נקודות שונות,למען יהיו הדברים מנוסחים וערוכים כהלכה, דבר דבור על אופניו. שלמי תודה לקרנות שסייעו בידי בהוצאה לאור של ספר זה, לקרן עקביהו ולקתדרא לחקר הפיוט על שם ח״מ ליהמן ז״ל שבאוניברסיטת בר אילן. כמו כן תודה לקרן עמו״ס שליד בית הנשיא.

אחרונים אחרונים חביבים, רעייתי מנשים באוהל תבורך, בני ובנותי שגילו הבנה ותמכו בי לאורך כל הדרך, כדי שאזכה להוציא את הספר לאור. ימלא ה׳ כל משאלות לבם לטובה.

אחתום בהודאה לבורא עולם שזיכני לסיים את המלאכה

יוסף גבאי

35 – השריף שנשרף בשנאתו ליהודים

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

35. השריף שנשרף בשנאתו ליהודים

בימים ההם שלטו בערי מארוקו נציבי המלכות, וגם בעיר קאסבה־טאדלה שלט נסיך מוסלמי ששלטונו היה בלתי מוגבל. השולטן הזה היה אוהב יהודים וקירב אליו את הרב של העיר — תלמיד־חכם מפורסם — כדי שישמש לו כיועץ בענייני המדינה. היה השולטן מקשיב לעצותיו הנבונות של הרב ומכבדו ביותר.

בקאסבה־טאדלה התגורר גם שריף קנאי מאוד, אדוק באמונת מוחמד, צורר יהודים ומכשף. רכש לו שריף זה אהדה גדולה אצל האספסוף, שהאמין בו אמונה עיוורת. הכול חשבוהו לעושה נפלאות, היכול לעלות לשמים בכל עת שירצה. שם הוא אוסף— כך האמינו בני העם הפשוט — כסף, זהב ואבנים טובות, ובשובו לארץ הוא מחלק אוצרות אלה בין אוהביו. השולטן התחשב בהשפעתו הכבירה של השריף על ההמונים, והיה משתדל להחניף לו ולמצוא חן בעיניו.

יום אחד החליט השולטן להושיב את השריף בסוד אנשי המלוכה, כדי לזכות על־ידי כך באהדת נתיניו. הוא שלח את עבדו, נאמן ביתו, אל השריף והזמינו לבוא אליו. אך השריף דחה את ההזמנה. באיגרת־תשובתו כתב! ״כבוד המלך וראש המאמינים! אינני יכול לבוא אל ארמונך בזמן שהכלב היהודי יושב בקרבתך, ואתה, המוסלמי, מקבל עצות מפיו. רק כאשר תיפטר מן היהודי, אקבל את הזמנתך ואבוא אל היכלך״.

שלח אליו השולטן שליח שני והזמינו לפגישה בארבע עינים, שלא בנוכחו­תו של הרב. הפעם קיבל השריף את הזמנת השולטן, והוא בא אל ארמונו. בשיחה עם השולטן הוסיף השריף להשמיץ את הרב:— איך אוכל לראות את היהודי בחברתך, אדוני השליט, כאשר אני מתפלל בספר הקוראן הקדוש ? שומר אני על אמונתי לנביא מוחמד ולבתו, פאטימה הזוהרת, ואינני יכול ואינני רוצה להתפלל בנוכחותו של כופר.

ענה לו השולטן:— אדוני! את היהודי, שהוא רב העדה היהודית בעיר, לא אוכל לגרש בבושת פנים מעלי, אחרי ששירתני באמונה ובמסירות במשך שנים רבות. עוצה לי עצה, השריף, כדי שדבר זה ייעשה בצורה נאותה.

הציע השריף:— כאשר אכנס אני אל אולם הישיבות ואראה את היהודי יושב במקומו, אגיד לו: ״קללת אללה עליך, היהודי״. ואז יבין הרב, כי לא אתה אלא אני משלחו. הסכים השולטן:— יהי כדבריך, השריף הקדוש. למחרת היום הגיע השריף לחצר המלוכה, נכנס לאולם־הישיבות, שבו ישבו שרי המועצה העליונה, והרב היהודי יושב בין המסובים. פנה השריף אל הרב:— קללת אללה עליך, היהודי! שים נעליך־חרפתך על כתפיך!

קיבל הרב את דברי השריף כעלבון לכבודו ולכבוד עדתו, והוא קם ללכת באומרו:— נטלתי את חרפתי על כתפי ושלום על כולכם!— והוא יצא את הארמון בכעס.

בלילה לא עצם הרב את עיניו. מחשבות רבות התרוצצו במוחו: איך להיפטר מן הצורר הגדול, שגנב את לב השולטן, ואיך להענישו. והרי רשע קנאי זה, שהוא זרע טמא, עלול עוד לגרום צרות צרורות לקהילה היהודית בקאסבה־טאדלה ולכל עדת בני ישראל במדינת מארוקו, חס ושלום. החליט הרב לקרוא לעצרת מיוחדת את כל טובי העיר, ובמיוחד את הסוחרים ואת הצור­פים, כי יהודי העיר התפרנסו בעיקר ממכירת תכשיטים, ובין בעלי־המלאכה הצורפים היו אנשים, שרכשו להם שם כאומנים מעולים.

סיפר הרב לכל הנאספים את סיפור המעשה:— השריף־המכשף יושב בחצר המלך והוא עלול לגרום צרות רבות לקהילתנו הקדושה. עלינו לטכס עצה בעוד מועד.— ביקש הרב את הנוכחים להיות אתו בעצה אחת בכל מה שיחליט.

הסכימו הנכבדים לשמוע בקול הרב. וזה קרא אליו את רבי יחיא הצורף, שהתפרסם במעשי ידיו בכל מארוקו, וביקשו לעשות זוג נזמים, מעשה חושב, מלאכה מפוארת ומשובצת אבני חן, שכמוהו אין בכל קצווי המדינה. כן פקד עליו לא לעשות זוג דומה ולא למכור זוג זה בעד כל הון שבעולם.

לא עברו ימים רבים ורבי יחיא הצורף הביא זוג־נזמים אל בית הרב. והנזמים נוצצו בשלל צבעים ובברק זהב, עין לא ראתה כמוהם ליופי, לפאר ולברק. שם הרב נזם אחד בקופסת בדולח. ביקש מיד רשות לראות את פני השולטן. כאשר התייצב בארמון, השתחווה לפני השליט ואמר לו:— אדוני, אביר המלכים אשר במארוקו! הרבה שנים עבדתי אותך באמונה ואני מצטער על שבניגוד לרצוני נאלצתי לעזוב את מקומי לידך. אך נפרדתי ממך באורח פתאומי, מבלי להגיד לך תודה על כל המעשים הטובים שעשית למעני. רק עתה יש בידי לכבדך במתנה צנועה. בתיבת־בדולח זו תמצא נזמ־זהב מפואר המשובץ אבנים טובות, ואותו תשים אשתך היפה בנשים באחת מאוזניה. בטוח אני כי התכשיט ימצא חן בעיניה ובעיניך. — סיים הרב את דבריו, הגיש לשולטן את החפץ היקר ונפרד ממנו לשלום.

המלכה התפארה בתכשיטה היקר בפני כל נשות החצר: היא היתה בטוחה כי ברשותו של המלך יש גם נזם שני הדומה לזה, ושניהם יפארו את קלסתר פניה בנשפים ובקבלות הפנים הנערכים לעתים קרובות בהיכל המלכות. היא פנתה איפוא אל המלך וביקשה ממנו את הנזם השני החסר. חשב המלך בליבו: — הרי השריף שלי הוא כול־יכול; הוא מגיע לשמים ומביא משם כסף, זהב ואבנים טובות: הוא ימלא איפוא את בקשתי ויוריד משם את הנזם השני. הזמין השולטן את השריף, סיפר לו על הנעשה ושטח בפניו את בקשתו:— לב המלכה זע עלי, והיא מחפשת עוד נזם שיתאים לנזם היקר שקיבלתיו במתנה מן הרב היהודי.

לא יכול היה השריף לסרב לבקשתו של הוד רוממותו השולטן, והבטיח לו להמציא את החפץ הנכסף במשך חודש ימים.

והרב ידע כי כל כשפי השריף בשקר ובכזב יסודם, והתרברבותו רק שווא תדבר. הוא ידע כי סוף סוף ייאלץ השריף לבוא אליו. ולהזדמנות זו הוא ציפה. ואכן, כעבור שבוע ימים, בחשכת הלילה, הגיע השריף אל פתח ביתו של הרב. והרב הכין מראש ארבעה בחורים עזי נפש בפרוזדור בית הרב וצווה עליהם:— כאשר יגיע לכאן השריף וידרוך על סף הבית, הרביצו בו מכות נאמנות. הכינו לכם שרביטים לחים טיבלו אותם בחומץ וכל אחד מכם יצליף שלוש הצלפות בגופו של הצורר. וכך היה. כאשר נראה הצורר בפתח ביתו של הרב, הצליפו בו הבחורים בשרביטיהם, וצעקות השריף המולקה נשמעו בכל הסביבה. כאשר שמע הרב צעקות אלו יצא מחדרו, והנה ניצב השריף בפניו בבושת פנים. הרב פנה אליו:— שלום לך, ידידי המפואר! מה אתה עושה בביתו של הכלב היהודי , מצטער אני על השומרים שלא הבחינו בך. באת, שלא כרגיל, לא בבגדי השרד והפאר שלך, ועשית את דרכך כגנב במחתרת. אלף סליחות אני מבקש ממך. הגידה נא לי, מה היא המטרה שבגללה התחפשת והחלטת לראות אותי פנים אל פנים ?

השריף הבליג על כאבו, ובליבו חשב: מתוקה תהיה נקמתי ביהודי זה ובעדתו אחרי שהתכשיט הנמצא אצלו יימצא ברשותי. על עץ גבוה תתנדנד גופתו. ובפיו אמר:— שלום לך, רב נכבד. רוצה אני לבקש ממך טובה.

הכניס הרב את השריף לחדרו וכיבד אותו, באין רואים, בכוס אראק. שתה השריף כוס ועוד כוס ועוד כוס. אחר כך התקרב אל הרב וסיפר לו:— השולטן הטיפש שומע, כידוע לכולנו, בקול אשתו והוא עבד נרצע לה. והנה חשקה המלכה בנזם הדומה לזה שהשולטן קיבלו במתנה ממך. בטוח אני, כי בן זוגו של הגזם נמצא אצלך, בין תכשיטיה ומוכן אני לשלם לך כסף הרבה תמורתו, ובלבד שתמכור לי אותו. השולטן־הכופר עוד ידע את חוזק ידי, כי הרבה זמן לא ישב האיש הזה על כיסאו׳ אך בינתיים עלי להחניף ולרכוש את חסדה של המלכה.

בשמוע הרב את דברי השריף השיכור, הבין שהוא מתכונן למרוד במלכות. הוא פנה אליו:— אדוני, אצווה על אחד הצורפים שלנו להתקין לך נזם־זהב הדומה בכול לנזם הנמצא בידי המלכה. אך אתה, ספר־נא לי אילו כשפים אתה מכין כדי להפיל את השולטן מכיסא מלכותו. בעוד שלושה ימים תבוא אלי כשבידך צרור הכסף תמורת הנזם. אך בוא אתה לבדך, ובשעה של חצות, כשכול התושבים ישנים כבר. אז תספר לי גם על תיכנון פעולותיך. זכור! בעוד שלושה לילות אני מחכה לך בחדר זה.

למחרת היום מיהר הרב אל חצרו של השולטן וגילה באוזניו את דברי השריף:— אם רוצה אתה להיווכח, אדוני המלך, כי אמת בפי, יבוא נא מזכירך הפרטי אל ביתי במועד שקבעתי עם השריף. אני אסתיר את שליחך הנאמן בחדר הסמוך, והוא יראה בעיניו מבעד למחיצה, כיצד השריף ״הקדוש״ שותה אראק וכיצד הוא מקלל את כבודך. כן ישמע את תוכניותיו לקומם את העם נגדך. ייקח נא המזכיר את יומנו, וירשום בו את דברי הבלע של השריף, אז יראה כבוד המלך, מי נאמן לו, מי דורש את טובתו.

ואכן, בעד חור המנעול ראה לבלרו של השולטן את השריף שותה אראק בביתו של הרב. אחרי שהשתכר התחיל לקלל את המלך ואת אשתו ולספר כי הוא עומד לקומם את ההמונים נגד בית המלוכה. המזכיר רשם את כל הדברים האלה ביומנו הנושא את חותם המלך. בסוף נתן הרב את הנזם המבוקש בידי השריף.

בקבלת־הפנים שנערכה כעבור זמן קצר בחצר השולטן נכחו כרגיל השריף, הווזיר הגדול, הוא משנה למלך, כל השרים והשופטים. לפתע היסה השולטן את הנוכחים וביקש מאת מזכירו לקרוא את דבריו של השריף, שנאמרו אחרי שתיית אראק בבית הרב היהודי. שמעו הנוכחים את דברי הבלע של השריף, נוכחו לדעת כי הוא פושע ושיכור. מיד תפסוהו, כבלוהו והוציאו את פסק דינו להיתלות על עץ גבוה בכיכר העיר, לעיני כל התושבים. ואת גופתו שרפו באש.

ליהודי קאסבה־טאדלד, היתה אורה ושמחה. ושעה שחגגו את נצחונם על הצורר, אמר הרב הקדוש ־ בעוונו נשרף השריף, כמו שכתוב: ״צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו״.