מורשת יהדות מרוקו

אישה השתמדה ותבעה את החצר שלה.

لاَ إِكْرَاهَ فِي الدِّينِ قَد تَّبَيَّنَ الرُّشْدُ مِنَ الْغَيِّ فَمَنْ يَكْفُرْ بِالطَّاغُوتِ وَيُؤْمِن بِاللّهِ فَقَدِ اسْتَمْسَكَ بِالْعُرْوَةِ الْوُثْقَىَ لاَ انفِصَامَ لَهَا وَاللّهُ سَمِيعٌ عَلِيمٌ 256
אין מקנים דת בכפייה, וכבר התברר ההבדל בין הבינה לבין המַדוחים, כל הכופר בשיקוצים ומאמין באלוהים יזכה להיאחז ביתר איתנה אשר לא תיעקר, אלוהים קשוב ויודע.
הערת המתרגם : אין מקנים דת בכפייה: מכאן שעל האדם להכיר בעצמו ביתרון האמונה על הכפירה. היו שהבינו את הפסוק לא כחיווי כי אם כאיסור לכפות את הדת, ופירשו שאיסור זה בוטל בעת שהתגלו פסוקים המצווים על המוסלמים לכפות את האסלאם בכת הזרוע, ולהרוג בכופרים שאינם מתאסלמים (כגון סורה 5:9). אחרים סבורים כי הפסוק נותר על כנו, אלא שהוא מתייחס לתקופה שבה כבר הופץ האסלאם בכל ערב, וממילא לא היה עוד צורך לכפות את הדת. ויש שפירשו את הפסוק כאילו הוא עוסק רק ביהודים ובנוצרים, ומקנה להם זכות לבחור בין התאסלמות לבין חיים כבני חסות המשלמים מס גולגולת. 
שיקוצים: בערבית: טָאנות, קרוב לוודאי בהשפעת"טעות״ המופיעה במדרשים בהוראת "אלילים". פרשני האסלאם הסבירו את המונח בהוראת "שטן״, והוא הושאל גם ככינוי למנהיג היהודים במדינה, כעב אבן אלאשרף.

רבי יצחק אלפסי 1013 – 1103, נשאל " על אחים שהייתה להם אחות והשיאוה לשמעון, ופסקו לה בנדונייתה חצר, ולאחר זמן יצאה אחות זאת מן הכלל – השתמדה – עמד ש. ונתן חצר זו לבן אחיו, והחזיק בה ואחר כך מכרה זה שהחזיק בה ללוי.

וכשידעה זו שיצאה מן הכלל בדבר, תבעה חצרה וקיימה אצל השופט שלהם שהחצר שלה וכל ישראל יודעים. ובא לוי לחזור על מוכר, והמוכר אמר – לא קיבלתי על עצמי אלא אחריות עכו"ם שאין דיניהם דין ואין עדותם עדות. תשובה : אם יתברר אצל ישראל שהחצר שלה…יש להעמיד החצר ביד הלוקח בין בפשרה בין בלקיחה, או יחזיר לו הממון שנטל ממנו.

האם בניו של כהן משומד פסולים לכהונה ?

החכם נשאל על כהן שיצא מן הכלל ונשארו בניו בדין ישראל…פסולין לכהונה או לא. תשובה : אינן פסולין לכהונה שאינם נתפשים בעוון אביהם וכן כתיב בן לא יישא בעוון האב ואב יישא בעוון האב.

התאסלמות בימי המייחדים 1130 – 1269

התאסלמות המונית וטראומיטית בתולדותיהם של יהודי מרוקו הייתה בתקופה של שלטון המייחדים, תנועה מוסלמית קיצונית שאילצה את הנוצרים והיהודים החיים תחת שלטונה להתאסלם או לעזוב. הם תבעו שהבלתי מוסלמים יודו שמוחמד הוא הנביא.

הדבר מנוגד לנאמר בסורה השנייה בקוראן פסוק 256 שהזכרנו, שאין באסלאם כפייה להתאסלמות. היחס השלילי כלפי הנוצרים היה יותר קיתוני מאשר יחסם ליהודים. הם ביטלו את זכויותיהם על נכסים, ושללו מהם את אמצעי הקיום. גם לאחר שהתאסלמו התייחסו בחשד שאין התאסלמותם נאמנה. המתאסלמים נאלצו להיבדל מהמוסלמים האמיתיים בלבושם, כדי שיכירום בפומבי.

עבד אל מומין כבש תוך שבע שנים בין השנים 113 – 1146 את כל מרוקו. המייחדים שלטו בה עד שנת 1269. התנועה נוסדה על ידי מנהיג ברברי דתי בשם מוחמד בן עב אללאה אבן תומרת ב – 1121. חסידיו הכירו בו כמהדי – משיח – שיביא את האסלאם לדרך האמת, ויחנוך את ממלכת אללאה ברוח האסלאם עלי אדמות.

הם יסדו את העיר רבאט. בימי יורשיו התפשט שלטונם המעמקים של האטלס הגבוה, ועד שלהי המאה ה- 12 שלטו על רוב שטחה של מרוקו וספרד.

בקינתו של רבי אברהם אבן עזרא – 1092 – 1162, המתחיל במלים " איך נחרב המערב ", הוא מנה שורה של קהילות שנהרסו כתוצאה מהשמד, ביניהן דרעה, סבתא, סג'למאסה, תלמסאן, מראכש, מכנאס, פאס.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

המשא־ומתן בוועידת אלג׳זירס, שנבצר מהמשלחת השריפית לקחת בה חלק, הובילו להתמרמרות של האוכלוסייה המרוקנית. הרפורמות שהוטלו עליה בוועידה, כיבוש השטחים בסהרה ופלישת הצרפתים לשאווייה גרמו למולאי עבד אלעזיז, שהואשם ברכרוכיות, להיתפס כתומך במזימות הקולוניאליות, וחכמי הדת בפאס התכחשו לו. האווירה המרדנית שהתחזקה במדינה רק פתחה פתח לכיבוש המדינה בידי צרפת. הרצח של אמיל מושון (Emile Mauchamp), רופא מתנדב(שלפני כן פעל בארץ ישראל), במרץ 1907 במראכש, שימש אמתלה לכיבוש צבאי של אוג׳דה בידי גדוד צרפתי שנשלח מאלג׳יריה בפיקודו של ליאוטי.

הפרעות בקזבלנקה והאירועים שהתרחשו בעקבותיהן – אוגוסט 1907

זמן קצר אחרי חדירת צרפת למרוקו החלה הקהילה היהודית בקזבלנקה להתפתח, והיא כללה כ־6,000 אנשים. הצרפתים ביצעו עבודות פיתוח בנמל בקזבלנקה, ועיקרן בנייה של מסילת ברזל. מאות קבילים חמושים מאזורי מרכז מרוקו נענו לקריאה להצטרף אל מלחמת הקודש של המאראבוט מא אלעינין, וב־30 ביולי 1907 הם התפרצו לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. ב־5 באוגוסט, בפעולת תגמול, הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית ׳גלילי׳(Galilee) את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה. השבטים הקביליים פשטו על המדינה, ובעיקר על המלאח, ובמשך שלושה ימים הם בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. 4,000 יהודים חסרי הגנה נטשו את המלאח והצטופפו סביב הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו להגיע לנמל. הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. המוני התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט בסטאת ובמזגאן. רבים לא הצליחו להימלט והקבילים תפסו אותם. מכתבים שנשלחו אל כי״ח באותה התקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שכמה מהן הוכרחו להתאסלם, ואחרות נמכרו בשווקים בפנים המדינה.

בעקבות המהומות בקזבלנקה כבשו גדודים צרפתיים את העיר ואת כל שפלת שאווייה השכנה (1908-1907), והם העצימו את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות. לאנרכייה המרוקנית הצטרפה במהרה מלחמת אזרחים. אחיו הבכור של עבד אלעזיז, מולאי אלחאפיד(1937-1876), שהיה מוכר באדיקותו הרבה, הציג את עצמו כתומך בהתנגדות לצרפתים. במשך זמן רב הוא זמם מזימות להפלת אחיו, כדי לעלות לשלטון. כיבוש קזבלנקה גרם לו לבצע את הצעד המכריע: ב־16 באוגוסט 1907, באישורם של אנשי הדת של העיר מראכש, הוא מונה לסולטן העיר, בירת הדרום. מולאי עבד אלעזיז הואשם בפתווה של ׳קנוניה עם אויבי אללה והדת׳, הודח, ומצא מקלט אצל הצרפתים ברבאט – והנתינים ראו בכך אישור סופי לבגידתו.

עלייתו לשלטון של מולאי אלחאפיד (שלט בשנים 1912-1908) לא פתרה את המצב הפוליטי: הכאוס התפשט, והיהודים סבלו ממנו יותר מקבוצות אחרות באוכלוסייה. דוחות שפורסמו לעתים מזומנות ב׳ג׳ואיש כרוניקל׳(Jewish Chronicle) מבטאים תחושה קבועה של חוסר ביטחון בקרב היהודים. אם עד כה הם ביכו את חוסר הביטחון הכללי במדינה ואת המשבר הכלכלי, מעתה הם סבלו מתאוות הביזה של שבטים ערביים ומהתקפות חמושים.

הטבח ביהודי סטאת (1907-ינואר 1908) — הקדמה לפרעות הנוראות

המכתבים והדוחות ששלחו נציגי כי״ח למשרדי הארגון בפריז מתארים את הפגיעות, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה, בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. האיום למצור מצד השבטים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי הביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, בירת מחוז שאווייה, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר. בדצמבר 1903 ובנובמבר 1907 כבר נבזזה העיר באכזריות בידי שבט המיאנזה, שניצל את האנרכייה ששררה, והיא הייתה לתפאורה של הטרגדיה הנוראית שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן.

ב־12 בינואר 1908 גדוד צרפתי בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד(,Albert d'Amade  1856-1941) עזב את קזבלנקה כדי ליצור מחלה(חיל משלוח) נאמנה למולאי אלחאפיד, וחנה בסביבות סטאת. לאחר שסילק את הגדודים המרוקניים נכנס חיל הרגלים הצרפתי ב־15 בינואר לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים אלא העדיפו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, וחיכו להם בדגלים לבנים. לאחר מכן, ׳עם עזיבת הצרפתים […] התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו׳. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, כלואים בתוך מבנה, ׳מפוחדים וגוועים מרעבי.