שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

ארבע שנים נמשכה הבצורת. ארבע שנים לא נתנה הארץ יבול. ארבע שנים נמשך הרעב. ארבע שנים חיבה חיים בן עטר שפאסוניה תהרה והדבר לא נסתייע. וכל אותו זמן מתרוצץ השר הנכבד משה בן עטר בין מכנאס לסאלי רכוב על פרדתו. שר ותקיף היה ורכב על פרדה, כי על־פי תקנות האיסלם אסור לו ליהודי בן־החסות לרכב על סוס, אפילו נושא הוא משרה רמה. אולם מה בצע בהתרוצצות בתוך נופים שדופים מזי רעב ומוכי בצורת? ״מדוע עלי לשאת את קללת היהודים בממלכתי אם אינם יכולים להוריד אפילו טיפת גשם ארורה אחת!״ צעק יום אחד איסמאעיל באוזני שני שריו היהודים. אברהם מימראן ומשה בן עטר עמדו נכחו נזופים. שניהם הבטיחו לו נאמנה, שאין הרבנים חדלים מלהעתיר תפילות ותחנונים כלפי שמיים, והתחייבו בראשם שסופה של עתירה זו למצוא אוזן קשבת במרומים.

״מתחייבים?״ צעק השולטן כשהוא מנופף את אגרופו והריר נוטף מזוויות פיו מרוב זעם, ״מתחייבים? מה פירוש ׳מתחייבים׳? אתם מעזים לשים אותי לצחוק ולקלס? מי אתם, מקקים מתרפסים, שאתם מעזים לרתום גם את השמיים לשירותכם? אללה נוקם את נקמתו על שנתנוליהודים למשול בנו. מתחייבים, הה? יהי כן, אתן לכם סיבה טובה להזדרז במילוי התחייבותכם, כי מרגע זה תהיו שניכם נתונים במעצר, עד שאלוהיכם יואיל לפרוע את השטר, שבקלות ראש כזאת העזתם להציג בפני. השומרים!״

שני הנכבדים היהודים נדהמו. שניהם הכירו היטב את אכזריותו של איסמאעיל, אולם עד כה היה תמיד איזה הגיון מאחורי הטירוף. הפעם נראה כאילו נפרצו כל הסכרים.

״זהו הגמול על עשרות שנים של שירות נאמן?״ העז אברהם פנים מול השליט. רגע שיתקה התדהמה את כל הנוכחים, אך במשנהו נשתלחה ידו של איסמאעיל וסטרה על פניו של הישיש. אברהם נפל. משה רץ לעברו. ״הנח לו!״ צרח המלך, ״אל תיגע בו. הוא היהודי שלי. הוא הרכוש של המלך! קחו אותו מפה!״ הצביע על משה בפנותו לעבדיו הכושים, הסרים למשמעתו. שניים נטלו את משה בן עטר והוליכוהו החוצה. כל אותה עת התפתל יועצו הבכיר של המלך ו״נגידם המעולה״ של כל היהודים, כשהוא אוחז בליבו המפרפר וחש מחנק בגרונו. בזכות ההתקף, ניצל אברהם מן הגורל שנפל בחלקו של משה הצעיר ממנו. הוא נלקח לביתו והושכב במיטתו. רופאו הנאמן והמסור טיפל בו מייד, וכך ניצל ממוות. אט־אט החלים מחוליו, אך גאוותו נפגעה ללא מרפא. אף־על־פי־כן, הוסיף לנהל את ענייני הממלכה ואת ענייני היהודים ממיטת חוליו. המכה שנחתה על ראשם של שני השרים, שכל חייהם רק התחרו ביניהם, היא שאיחדה אותם. בעומדם מול סכנה ממשית ומול בוגדנותו חסרת־הלב של המלך, גברה תחושת האחווה על השנאה והתחרות. אברהם מימראן לא הניח לרגע למלך והריץ אליו איגרת אחרי איגרת בדרישה נמרצת לשחרר את משה בן עטר מהצינוק. הוא התחייב לשלם עבורו כופר ובלבד שישוחרר. איסמאעיל לעג לו לאמור: ״כל הימים התחריתם זה בזה וחתרתם זה תחת מעמדו של זה, ואילו עכשיו התאחדתם רק כדי לשים אותי לצחוק? היה לא יהיה כדבר הזה!״ אך אברהם לא ויתר. כאילו נתנה לו מחלתו כוח לעמוד מול המלך בלא מורא. הוא הוסיף להפציר במלך ולא נתן לו מנוח. יום אחד הגיע אל מיטת חוליו רופא מוסלמי תחת הרופא היהודי שטיפל בו. הרופא המוסלמי נתן לו בחיוך תרופת־פלא, אשר לפי עדותו עתידה לשים קץ לסבלו. אברהם נאלץ לבלוע את התרופה. עם מותו נשא עמו אל הקבר תשובות לשאלות תמוהות. האם ידע שהתרופה מהולה ברעל ואף־על־פי־כן בלע את כוס המרורים בנפש חפצה, כי עייפותו הכריעה אותו? או שמא האמין באמת ובתמים שהרופא המוסלמי נושא עמו את כוס הישועה? והאם באמת שלוחו של המלך היה אותו רופא, או שמא היה זה שלוחם של אויביו הרבים ? והלא אינך יכול להיות שר בלי לקנות לך אויבים המצפים לשעת כושר להפילך. אחד מרבני פאס הספידו כך לאחר מותו:

איך סָר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצַוֶה לאֻמים…

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף בבשמים…

 עומד בפרץ על עמו…

נגיד רב־תבונות

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ירושלים

בסוף המאה הי״ב, מעיד התייר הגדול רבי בנימין מטודילה, שבירושלים מתגוררים רק כ-200 יהודים, והרמב״ן במאה הי״ג העיד שאפילו מניין יהודים לא מצא בירושלים. אולם הרמב״ן היה ממחדשי הישוב היהודי בירושלים וייסד בה קהילה קטנה. הוא הכשיר את אחת מן החורבות והקים בה בית כנסת (הוא בית הכנסת הרמב״ן).

במאה הט״ז עלה לירושלים רבי אליהו פירארא, שנתמנה לרבם של יהודי ירושלים. בישיבה שייסד למדו תושבי ירושלים נערים עם זקנים. עוד עלו לירושלים במאה זו: רבי יהונתן ב״ר חיים שולאל, רבי עובדיה מברטנורה – מפרש המשנה – שבכתביו ואגרותיו ישנם פרטים רבים על ירושלים בימיו. הוא יסד בירושלים ישיבה ועשה רבות לשיקום הקהילה.

במאה הי״ז, עם מינוי המושל מוחמד אבן פארוך למושלה של ירושלים, חלה הרעה במצבה של הקהילה.

במאה זו נוסדה בירושלים ׳ישיבת בית יעקב ויגה שנתמכה על ידי משפחת ויגה שבליוורנו. בראש הישיבה עמד רבי יעקב חאגיז שקבע את אופייה. רבים מתלמידי ישיבה זו נמנו בזמנו על חשובי גדולי הדור: רבי משה גלאנטי, רבי יוסף אלמושנינו, רבי חזקיה די סילוה (מח״ס ׳פרי חדשי) ועוד.

במאה הי״ח נתרבו הישיבות בירושלים, והיא הייתה למרכז של תורה. עולים רבים עלו אליה מכל קהילות ישראל, והדבר השפיע גם על כלכלתה באופן חיובי.

במאה זו נוסדה ישיבת ׳כנסת ישראל׳ על ידי רבי חיים בן עטר ( מחבר ספר ׳אור החיים׳ עה״ת ), ורבי גדליה חיון הקים ישיבה למקובלים – ׳ישיבת בית אל׳. בישיבה זו כיהנו במשך שנים רבות גדולי המקובלים בעולם היהודי: רבי שלום שרעבי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי ( החיד״א ) ועוד.

חברון

העיר חברון, מקום בו נטמנו האבות והאמהות הקדושים, שימשה במשך מאות שנים מקום לתפילה. אחרי גירוש ספרד התיישבו מן המגורשים בחברון והקימו ופיתחו את הקהילה. חלק נכבד בפיתוח הקהילה נזקף לרבה של חברון רבי מלכיאל אשכנזי – שחי ופעל בחברון במאה הט״ז.

בסוף אותה מאה עלה לחברון רבי אליהו די וידאש, מחבר הספר הנודע ׳ראשית חכמה׳ – מחשובי הספרים בתחום המוסר. באותה תקופה חי בחברון גם רבי שלמה עדני – מחבר הפירוש הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳.

במאה הי״ז, בעת רדף העריץ אבן פארוך את יהודי ירושלים, עברו רבים מחכמיה לגור בחברון. במאה זו חי בחברון המקובל רבי אברהם אזולאי ( מחבר ספר ׳חסד לאברהם׳, ׳זהרי חמה׳ ועוד). החיד״א נשלח מטעם הקהילה בחברון לארצות אגן הים התיכון לאסוף כספים לישיבתה.

מחכמי חברון יש לציין עוד את: רבי אליעזר ארחא – ראש היישוב היהודי בחברון במאה הי״ז. רבי אליהו מאני – שכיהן כרב העיר. רבי חזקיה מדיני – מחבר סדרת הספרים ׳שדה חמד׳ ועוד.

צפת

עם כיבוש צפת על ידי צלאח א-דין, בסוף המאה הי״ב, החל היישוב היהודי להתחדש בה. בתחילת המאה הי״ג, ביקר בצפת רבי יהודה אלחריזי, והוא כתב שמצא בעיר ישיבה ששמה ׳ישיבת גאון יעקב׳.

במאה הי״ד התגורר בצפת רבי שם טוב גאון – מקובל ואיש הלכה ( מחבר ספר ׳מגדל עוז׳ על הרמב״ם ). עם גירוש ספרד מגיעים המגורשים גם לצפת ומייסדים קהילה שהולכת ומתפתחת.

בתחילת המאה הט״ז, עם כיבוש העותומאנים, חל מפנה לטובה, וצפת הופכת למרכז מסחרי למוצרי חקלאות ובגדים. במאה זו היו בצפת ישיבות רבות ובהן מאות תלמידים: ישיבת רבי יעקב בירב ( שהייתה הישיבה החשובה ביותר בעת ההיא ), ישיבת רבי יוסף קארו, ישיבת רבי משה מיטראני, ישיבת רבי משה אלשיך, ישיבת רבי שמואל אוזידה ועוד.

מלבד ישיבות שבהן למדו בעיקר תלמוד והלכה, היו חבורות שעסקו בעיקר בקבלה: בית מדרש של רבי משה קורדובירו, בית מדרש האר״י, בית מדרש רבי שלמה המערבי ועוד.

קברו של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי – מחברו של ספר ׳הזוהר׳ – בקרבת צפת ( במירו ן), גרמה לצפת להיות בית היוצר של הקבלה בדורות האחרונים. קבלה זו מייסודם של האר״י והרמ״ק – התפשטה בכל תפוצות ישראל, ושימשה בסיס לכל עיון ולימוד בתחומי הנסתר.

בראשית המאה הי״ז, מעמדה הכלכלי של צפת הולך ומתערער, ורבים מתושביה עוברים לירושלים, חברון ועוד.

נזכיר עוד מחכמי עפת: רבי שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ׳לך דורי׳), רבי חיים ויטאל, רבי משה גלאנטי, רבי אברהם גלאנטי, רבי אלעזר אזכרי, רבי יום טוב צהלון, ורבי אלישע גאליקו.