הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.

פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.

הקדמה

חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.

לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.

זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.

חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.

עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.

מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.

מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.

בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן  י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.

חשון שס"ג

טופס תקנה על מכירת היין

מ״ב. בהיותינו אנו החתומי׳ מקובצים במאמר אדונינו המלך יר״ה, בבית הנגיד הה״ר אברהם רותי ז״ל, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, בהסכמת הרשות הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ראינו לחדש התקנה שתקננו מקדמת דנא, לבלתי ימכור שום בר ישראל, לא יין ולא מים שרופים הנקראים מא אלחייא, לשום נברא. הן יהודי, הן גוי, הן איש, הן אשה, הן אדומי, הן ישמעאלי, הן פרסי, הן עלג, הן משומד, בתור עשר שנים מהיום. יען ראינו שכמה אנשים השחיתו התעיבו עלילה, בעשותם המזמתה. עד שיצאו כמה פרצות בישראל, וצווחה על היין בחוצות מיום שנפרץ הגדר, ולכן אנו החתומים מנדים ומחרימים, ומשמחים, ומאררים, בכל אלות הברית הכתובים בספר תורת משה, כל איש ואשה שיעבור על התקנה הנזכרת, בתוף הזמן הנז׳, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ובכלל החרם ג״כ אנו מנדין ומחרימין, אפילו לנותנו במתנה למי שאינו בן ברית, בשום ענין בתור הזמן הנז׳, ועל המערימים ג״כ להניח הכוס בפני הגוי כדי שיקחנו הגוי, הם בכלל החרם. ובכלל החרם ג״כ, שלא יניח שום בר ישראל, גוי או ישמעאלי או אדומי, הן סוחר הן זולתו, לשתות יין או מים שרופים ברשות הישראל, אפי׳ יביאם הגוי משלו בשום ענין, בתוף הזמן הנז'. ואע״פ שיזמין הישראלי לגוי או לסוחר אדומי לסעוד אצלו, לא יניחנו לשתות יין נסך ברשותו. וכל זה יובן בתוף העיר הזאת עיר פ׳אס יע״א, ושתי פרסאות סביבותיה, ומי שיהיה לו שבוי שאינו בן ברית מקנת כספו, רשאי לתת לו כוסות של יין או מים שרופים, בתנאי שישתה השבוי ההוא לפני אדונו. ולא נכנס בכלל החרם הנז׳, הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, שהוא רשאי לתת יין או מים שרופים למי שירצה, אפי׳ למי שאינו בן ברית ומעכשיו אנו מתרין לכל העובר על התקנה הנז׳ בכלל ופרט שמלבד שיכריזו עליו בשוקים וברחובות בתרועה ובקול שופר,־ במחורם ומנודה לשמים ולבריות, וגם יענש בגופו וממונו, לפי ראות עיני הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, ולקיים כל דבר ח״פ בעישור אחרון לחשון, שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק בס׳ כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, פה בפ׳אס יע״א ואינה חתומה.

כסלו שס״ג