טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

1 מבוא

טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.

טקס החינה-אלישבע שטרית

מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.

בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.

2 טקסי החינה המסורתיים

2.1 מקורם של הטקסים

על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.

[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,

הערת המחבר :  הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.

תכלית הטקסים

תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.

2.3  מעמדם של הטקסים

לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.

2.4  זמניהם ומקומם של הטקסים

בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.

2.5 המשתתפים בטקסים

שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.

הערת המחבר :     על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.