יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בערים שכבש המלך בצפון אפריקה הותר ליהודים להמשיך להתגורר, והנוצרים החדשים שהתיישבו שם באו תחת השפעתם הישירה של היהודים. שתי הקבוצות חיו בקשרים ידידותיים ושלווים עד הקמתה של האינקוויזיציה.

המלך נכשל כישלון כמעט מוחלט במשימתו להפוך במרוצת הזמן את יהודי ארצו לנוצרים. אנוסי פורטוגל המשיכו לנהוג כיהודים בסתר וככל שעלה הדבר בידם שמרו על תורה ומצוות. מספר דורות חיו יחדיו והדבר איפשר לזקנים להעביר לדורות הבאים את המסורת היהודית בנאמנות.

הערת המחבר : על זהותם של הנוצרים החדשים נחלקו החוקרים. ביינארט הוא דובר ראשי של החוקרים הסבורים שמדובר בעיקר באנוסים שרצו מאוד לשמור על יהדותם ואילו נתניהו הוא ראש המחנה הטוען שהנוצרים החדשים היו נוצרים שעשו מאמצים נחרצים להיות חלק מהכנסייה.

 אף הנוצרים הישנים ראו באנוסים יהודים, גם אם זה ברור שיהדותם של אלה בעיני נוצרים הייתה סוג של פעילות כלכלית. האנוסים שחיו בכפרים רבים, כגון בביירה אלטה (Beira Alta), קיימו ביניהם קשרים הדוקים, כולל קשרי נישואין. מנהגים יהודיים רבים בתפילה, בימי שבת וחג, בתעניות, במאכלים נשתמרו בקרב משפחות אנוסים רבות תוך שינויים שהזמן גרמם. חלקם של האנוסים נהגו במפגין כנוצרים טובים, התוודו בפני כומר, התפילות הנוצריות היו שגורות בפיהם, והם הצטרפו למספר חבורות נוצריות ואף הקימו במקרים אחדים חבורות משלהם שסייעו בשמירת מנהגיהם כיהודים בסתר. אמונתם במשיח שיבוא הייתה חזקה ואף התעצמה עם ביקורו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים.1527-1525 אמנם התנהגותם היהודית בבית וחייהם הנוצריים למראית העין מצד אחד, והניתוק מחיים יהודיים מאורגנים וגלויים וממרבית מקורות היהדות מצד אחר, גרמו לצמיחתה של דת ״חדשה״, ספק נוצרית ספק יהודית, אך בעיני עצמם לפחות, וזה אולי העיקר, היו האנוסים יהודים אמתיים וכנים ודימויים העצמי היה רחוק מן הזהות הנוצרית שהתכוון המלך להעניק להם.

הנוצרים החדשים עסקו בתחומים מגוונים לפרנסתם. היו ביניהם בעלי מלאכה, ובמיוחד חייטים וסנדלרים, ומאידך גיסא רבים מהם היו סוחרים ובנקאים. בדור הבא למדו אנוסים רבים רפואה או משפטים באוניברסיטאות של קואיברה וסלמנקה. נוצרים חדשים רבים ביקשו להתרחק משכניהם הנוצרים הישנים, והיגרו לכפרים וערים שבהם לא היו מוכרים לאוכלוסייה המקומית. היו בין האנוסים עשירים גדולים ובתיהם שיקפו היטב את עושרם הרב. הם העסיקו משרתים וחיו אורח חיים דומה לזה של אצילים. בימי מנואל מונו נוצרים חדשים לפקידי החצר.

כוונותיו של המלך לא התאימו ליחסה של האוכלוסייה הנוצרית לנוצרים החדשים. הנוצרים הוותיקים, ככלל, הביעו במעשים את מורת רוחם מהמצב מאז השמד הגדול. משרתים נוצרים שהועסקו בבתי אנוסים הלשינו לעתים קרובות על מעסיקיהם והללו נלקחו לחקירה, ובימי האינקוויזיציה עונו ואף נידונו לעונשים חמורים, כולל מוות. בערים אחדות נראו ילדים מקהילת האנוסים בוכים ברחובות כשאמם הייתה עצורה בבית הסוהר באשמת התנהגות יהודית. מתחילת המאה הט״ז התרבו ההתקפות על האנוסים. בשנת 1504 נרשמו מעשי אלימות רבים נגד האנוסים. מגיפות ואסונות טבע נקשרו לאנוסים. כך היה בימי המגיפה והבצורת בליסבון כשנת 1505. בשנה ההיא הותקפו האנוסים באיבורה ונהרס בית הכנסת שבעיר. שיא האלימות היה בפסח שנת.1506 לפי עדות שלמה אבן וירגה היה ההמון הנוצרי מלא זעם על הנוצרים החדשים והאשימם ברעב ובבצורת שפקדו את פורטוגל בשנה ההיא. טענתו של אבן וירגה כי גילויים של אנוסים שערכו סדר פסח החריפה את ההתקפה, נתמכת על ידי מקור שנכתב בידי גרמני ששהה בפורטוגל באותה עת. הזעם והשנאה כלפיהם נוצלו על ידי הדומיניקנים, ה״פידריקאדוריש״ בלשון אבן וירגה, שהוסיפו בדרשותיהם שנאה על שנאה והסיתו את העם להרוג כל מי שהיה מזרע ישראל״. ממקורות שונים עולה כי תחילת הפרעות הייתה במעשה שאירע ! מנזר הדומיניקני סאו דומינגוס (Sao Domingos) בליסבון. נראה כי אחד הנוצרים החדשים הביע ספק לגבי נס שכלל הציבור האמין שהתרחש ליד הצלב שמעל למזבח. האנוס ״הכופר״ הוכה ונרצח בידי ההמון המוסת על ידי הדומיניקנים ואף ׳׳את אחיו שבא לשאול על מה נרצח אחיו הרגו, ואת גופותיהם קרעו לגזרים ושרפו. או קמו מן העם וחרבם בידם והרגו בשלשה ימים שלשת אלפים נפשות, והיו סוחבים ומוליכין אותם אל רחוב ושורפים אותם״.למעלה מאלף אנוסים נרצחו במהומות.

אבן וירגה מעיר כי ״מלך פורטוגל מלך חסיד היה״, אך נעדר מהעיר ליסבון המכונה בפיו ״קריה נאמנה״. חוקרים הביעו פליאה על כך שהמלך מנואל, אשר יאות בהתחלה לגרש את היהודים ולאחר מכן החליט לאלצם לחיות כנוצרים, כונה אצל אבן וירגה ״מלך חסיד״. לדעתי, יש לחפש את ההסבר בעמדה שנקט המלך לאחר הטבח של 1506 בליסבון. תגובתו של המלך לטבח האנוסים הייתה קשוחה. הוחרם רכושם של כל אלה שהיו מעורבים ישירות בפרעות. אף אלה שלא מנעו אותן איבדו חמישית מרכושם. הדומיניקנים שבמנזר פוזרו ברחבי הארץ. ברור שהמלך פעל על פי האינטרסים שלו, שכן לא עשה דבר להיטיב עם קרובי הקרבנות. הרכוש שהוחרם עבר לבעלותו של המלך. ירושלמי העיר בצדק כי המלך, בצעדים שנקט, פעל כמדכא מרד בליסבון ולא כמי שבא להעניש את רוצחיהם של נוצרים חדשים. אך אין ספק כי האנוסים ראו את מעשי המלך כמעשי חסד ורדיפת צדק, ומבחינתם הייתה התנהגותו של המלך חיובית.