מורשת יהדות מרוקו

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד לא רצה לקיים את כל המצוות, ובין השאר נהג לאכול בשר גמלים. יהודי מדינה אמרו לו שהתורה אסרה אכילת גמל, כי פרסותיו אינן קלוטות. כמה מחסידיו אכן מנעו עצמם מלאכול דבר שאינו כשר ליהודים, וכעס מוחמד עליהם:

״אכלו מאשר שלח לכם אלוקים, מן הכשר והטוב… אל יספרו לשונותיכם כזב באומרכם: זה כשר וזה טרף, בטופלכם שקרים על אלוקים״, (טז, קיד-קטז).

فَكُلُواْ مِمَّا رَزَقَكُمُ اللّهُ حَلالاً طَيِّبًا وَاشْكُرُواْ نِعْمَتَ اللّهِ إِن كُنتُمْ إِيَّاهُ تَعْبُدُونَ 114

אכלו מאשר שלח לכם אלוהים לפרנסתכם, מן הכָּשר והטוב, והודו על חסד אלוהים,    אם אותו תעבדו

إِنَّمَا حَرَّمَ عَلَيْكُمُ الْمَيْتَةَ وَالْدَّمَ وَلَحْمَ الْخَنزِيرِ وَمَآ أُهِلَّ لِغَيْرِ اللّهِ بِهِ فَمَنِ اضْطُرَّ غَيْرَ بَاغٍ وَلاَ عَادٍ فَإِنَّ اللّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ 115

הוא אסר עליכם רק נבלות ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוהים, רק הנאלץ, האוכל בלא חמדה ובלא להפריז – הנה אלוהים סולח ורחום.

وَلاَ تَقُولُواْ لِمَا تَصِفُ أَلْسِنَتُكُمُ الْكَذِبَ هَـذَا حَلاَلٌ وَهَـذَا حَرَامٌ لِّتَفْتَرُواْ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ إِنَّ الَّذِينَ يَفْتَرُونَ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ لاَ يُفْلِحُونَ 116

אל יסַפרו לשונותיכם כזב באומרכם, זה כשר וזה טָרֵף, בטופלכם שקרים על אלוהים. הטופלים שקרים על אלוהים לא יעשו חיל

לדעת יהודי מדינה, כיוון שסירב מוחמד שהערבים ישמרו על כל דיני הכשרות של התורה, אין הערבים יכולים להיחשב כיהודים ־ גם אם מאמינים הם בתורה ונימולים. לכן אם יאמצו את מנהג הטבילה, הם עלולים להחשיב עצמם חלק בלתי נפרד מעם ישראל. לדבר זה יש השלכות רבות, והראשונה שבהן היא הנישואין המעורבים: עד אז היתה בדרך כלל היבדלות בין שני העמים, אבל מעתה יוכלו הערבים לטעון כי מותר להם לשאת נשים יהודיות, וכמו שקבע מוחמד:

״הנשואות לכם מקרב המאמינות (הערביות), וגם הנשואות לכם מקרב אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם,[מותרות לכם], ובלבד שתשלמו את המגיע להן״.

הערת המחבר :    קוראן ה, ה. לפי המסורת המוסלמית נשא מוחמד נשים יהודיות, אחרי שציווה להרוג את בעליהן. אפשר לפקפק באגדות אלו, וייתכן שנוצרו בתקופה מאוחרת יותר כדי להצדיק את מעשיהם של המוסלמים. ראו להלן תחילת פרק שישי.

בחומש מוזכר שאסור ליהודים כל קשר של נישואין עם כאלה שאינם מזרע ישראל או שלא התגיירו כדת וכדין:

״ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך״(דברים ז, ג).

בורא עולם שלח את שלומו לפנחס, על שמנע נישואי תערובת עם בנות מדין. גם עזרא עמד מאד על הפרץ בענין זה. כשראה מוחמד את התנגדות היהודים לטבילת הערבים, כעס עליהם:

הערת המחבר :    ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית… וירא פנחס… וידקור את שניהם… וידבר ה׳ אל משה לאמור. פינחס… הנני נותן לו את בריתי שלום…״ (במדבר כה, ו־יב).

            ״וככלות אלה ניגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלוויים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה…״ (עזרא, א ט, א-ב). ראו עוד ספר עזרא, פרקים ט-י; קידושין סו, ב. איסור זה של נישואי תערובת איננו רק עם מי שלא קיבל על עצמו לשמור כלום מן המצוות, אלא תקף גם אם בן־הזוג הגוי מקבל על עצמו להיות במעמד של ׳גר תושב׳ – ראו מסכתגרים ג, ג: וכן אם מקבל על עצמו לשמור יותר משבע המצוות שניתנו ל׳בני נח׳ – דבר אפשרי, כמבואר בתלמוד עבודה זרה סד, ב. רק מי שהתגייר לגמרי והוא ׳גר צדק׳ יכול לבוא בקהל ישראל ומותר להינשא לו! ראו יבמות מז, א.

״באם לא ראית את אלה אשר יזכו את עצמם? רק אלוקים יזכה את אשר יחפוץ, והם לא יקופחו כמלוא נימה. ךאה כיצד יטפלו שקרים על אלוקים! אין פשע ברור מזה״(ב, קט).

הוא מאשים את היהודים שאינם רוצים ללמד את דתם למי שאינו יהודי:

״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הספר: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו״ (ד, מט־נ).

מוחמד סבור כי הדבר נובע מקנאה וצרות עין: היהודים לא רוצים שגם אחרים יהיו מאמינים:

״רבים מבין בעלי הספר היו רוצים להחזירכם להיות כופרים לאחר שכבר האמנתם, מתוך קנאה המקוננת בנפשם״; ״מצוא תמצא, כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוקים, איבתם למאמינים גדולה מכל״ (ג, קפז_; ה, פב).

מאז סוף שנות התשעים הזירה האינדונסית הפנימית הנה כמרקחה. במדינת-ענק זו, בת אלפי האיים, שמוטת רוחבה ממזרח למערב כרוחב היבשת האמריקנית, גרים כ-220 מיליון איש, יש אומרים יותר, רובם מוסלמים נומינאליים שאינם יודעים הרבה על דתם, וחלק גדול מהם חיים על קו התפר שבין האסלאם המנהגי כפי שלמדו אותו בחיי היום- יום שלהם, לבין ערב-רב של אמונות ודעות שעל גבול הפגאניות. אלא שהתעוררות התנועות הרדיקאליות המוסלמיות, שחלקן מעורבות במאבקים הפוליטיים הפנימיים, גרמה מתחים ותוהו ובוהו שגם הולידו חוסר יציבות וחילופי שלטון תכופים. פרעות בנוצרים שבאי טימור, למשל, הביאו להתקוממות האוכלוסייה הנוצרית ולמאבק רב-שנים שחילק את האי והקים שם מדינה נוצרית עצמאית. גם באיים אחרים בארכיפלגו של המולוקה, בפרט באי אמבון, היו התנגשויות דמים של אסלמיסטים בנוצרים המקומיים, דבר המעודד את התנועות האסלאמיות להציג את המאבק כנוצרי-אסלאמי ולהבעיר את הזירה ביתר שאת. ארבעה איים עיקריים מהווים את אינדונסיה, מהם יאווה ובו למעלה ממחצית כל האוכלוסייה, והאיים בורניאו, סומטרה וצלבס. בקצה הצפוני של סומטרה, בשטחה של ממלכת אצ׳ה העתיקה, הוצתה כבר לפני שנים מרידה של פונדמנטליסטים המבקשים לפרוש מן המדינה. בורניאו עצמה נחלקת בין שלוש רשויות: המחצית הצפונית הנה אחת מן הממלכות המהוות את הפדרציה המלזית, ובתוכה עצמה נסיכות ברונאי האגדית, ששליטה נוהג בה כברכושו שלו וצובר הון אגדי מהכנסות הנפט, והמחצית הדרומית היא נחלתם של האינדונסים, וכל שלושתן חלק בלתי נפרד מתחום התפשטותו של האסלאם בדרום-מזרח אסיה.

אנו עדיין בגדר העולם המלאיי כאשר אנו עולים צפונה משם, מעבר למיצר מלאקה, המפריד בין סומטרה לחצי-האי שבקצהו העיר-המדינה הפורחת, סינית בשפתה, בדתה ובזהותה, היא סינגפור, שקיומה תלוי ביחסי שכנות תקינים עם העולם המוסלמי המלאיי המקיף אותה ומאיים עליה. במלזיה המדינה, העשירה בנפט ובגומי, ולאחרונה ידעה גם עדנה בטכנולוגיה עילית, רק מעט למעלה ממחצית 20 מיליון תושביה הם מוסלמים, אך המדינה היא אסלאמית, היא גם פעילה בארגון ועידת האסלאם, ולאחרונה אירחה את הכינוס הזה בבירתה – קואלה-לומפור. הואיל ורוב העושר במדינה מרוכז בידי המיעוט הסיני הגדול(שאר בעלי העסקים הגדולים הם הודים במוצאם), היא נוהגת מדיניות רשמית של אפליה מתקנת למוסלמי הרוב, ומנהלת מדיניות אסלאמית פעילה, מבית ומחוץ, לרבות עמדות אנטי-ישראליות ואנטי- יהודיות כמבואר לעיל. גם מפלגות אסלאמיסטיות ערות משתתפות במשחק הפוליטי, אם כי עד כה נמנעה נטילת השלטון בידיהן. מזרחה משם, באיי השוליים של הפיליפינים, כמו מינדנאו, פלוואן וסולו, רוחש לו אסלאם רדיקאלי שזה שנים הכריז על מרידה למטרות פרישה מן המדינה הנוצרית היחידה באסיה, שם הוא במיעוט. מיעוט זה, המכונה לעיתים מורו, שיבוש של המאורים שהכובשים הספרדיים גררו אתם מאנדלוזיה והשליטו אותו על המוסלמים המלאיים שבתחומם, מונה כ-6 מיליון, חלקו הגיע להסדרי אוטונומיה עם השלטונות והניח את נשקו, אך חלקו ממאן לקבל את הדין, והוא נעזר בבן-לאדן, ולפנים גם בקדאפי, כדי להתמיד במריו. בראש אחת מן הקבוצות הרדיקליות הללו עומד אבו-סייאף(בעל החרב), ששמו מעיד על עיסוקו, והוא מרבה לחטוף תיירים ולתבוע מהם כופר, ולהסתופף במחבואי ג׳ונגל העד שם, כדי לחמוק מן הכוחות המיוחדים הפיליפיניים שנבנו, בסיוע אמריקני, כדי להילחם בטרור.

הזירה האסלאמית בימינו

בעוד אשר בשאר דרום-מזרח אסיה, כלומר בחצי-האי ההודו-סיני (וייטנאם, קמפוצ׳יאה, לאוס) אין חיים מוסלמיים ראויים לציון, ראוי שלא לדלג על הגבול שבין תאילנד למלזיה, שם מתרוצצת מרידה מוסלמית זה שני עשורים. בתאילנד ישנם גם מוסלמים סינים, צאצאי הפליטים מסין מימי מרד יונאן (73-1856) שרוסק באכזריות, אך מאז התיישבו באיזור צ׳יאנג־מאי שבצפון המדינה, קולם לא נשמע והם חיים בשלווה ובקומה שחוחה. אולם בדרום המדינה המצב שונה: קבוצה של כחמישה מיליון מלאיים, הגרים בטריטוריה תאית ומחזיקים באזרחות תאית, דרים בקרבה וברציפות מסוכנת עם השטח המלזי הסמוך ובהמשך לו, דבר שעושה את השליטה והפיקוח עליהם קשים שבעתיים. על אחת כמה וכמה שהם נמצאים במרידה נגד מדינתם ושואפים להיספח לעמם, תוך שימוש באלימות ובטרור, הנזונים מן התנועה הלוך-ושוב בין שתי המדינות שאין שליטה גמורה עליה, ובעיקר מקבוצות של סטודנטים ומהפכנים למיניהם, הסופגים רעיונות אלה בקואלה-לומפור וחוזרים להורותם בעריהם ובכפריהם. גם נסיונות הממשלה התאית להגביל את תנועתם על-ידי ייסוד אוניברסיטה באזורם, לא הועילו יותר מאשר הקמת האוניברסיטאות על-ידי ישראל בשטחים, בתקווה למתן את המיליטנטיות של ארגוני הטרור הפלשתיניים.

הנה כי כן, עולם האסלאם בכללותו הוא כיורה רותחת, מסוכסך בתוך עצמו ועם אחרים. כל עוד סיכסוך כלשהו הנו כמותי, כלומר על שטחים ונכסים, תמיד ישנו מקום למשא ומתן, בו תהליך הלקיחה והנתינה ניתן להתרגם לפשרה ולהסכם, ואז בא השלום. אולם, כאשר הסיכסוך מיוסד על אידאולוגיה ועל דת, בחינת ״כולה שלי״, ואין עליה דיון, משא ומתן ופשרה, אזי אלימות, שפיכות דמים, שנאה ומלחמה נותרות אופציות יחידות. משום כך, בעידנים אופטימיים יותר דובר על ״פתרון סיכסוכים״ ואפילו פותחו תורות ״מדעיות״ שלמות שלפיהן אם אדם ינהג כך וכך מידות חיוביות בתחום הלוגי הנתפס, הרי לא יעמוד עוד מכשול בפני יישוב כל סיכסוך. ואילו המציאות הקשה הטופחת על פנינו יום יום מלמדת אותנו כי בהיעדר יישוב סיכסוכים, מהיות אלה יותר ויותר אידאיים, כוללניים ותובעניים, די לנו אם נצליח ״לנהל את הסיכסוך״, לשמור מפני התפשטותו, לשמרו על אש קטנה ולהמתין לימים טובים יותר. זהו סוג הסיכסוך שיש לעולם המערבי עם האסלאם היסודני, הנוקט דרך אלימות וטרור לא כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר, אלא כדי לנצח ולהכחיד את אויביו. אשר על כן, בפרקים הבאים נלמד כיצד צמחו רעיונות אלה בלב האסלאם, כיצד הצלחותיו והתפשטותו ונצחונותיו האדירים נטעו בו את הביטחון בנצחון הסופי, כיצד התהפך גורלו והוא היה למשיסה בידי המערב החזק והכובש, וכיצד הוא מנסה כיום להפוך שוב את הקערה על פיה ולהחזיר ליושנה את העטרה האבודה. עם זאת, יש לזכור כי האסלאם היסודני איננו אסלאם חדש או שונה, אלא הוא מיוסד על אותם מרכיבים שהצעידו את ראשוניו אל ההצלחה, והוא רק מתלבט בדרכים הבדוקות שיש ללכת בהן על מנת להגיע ליעדו כאן ועכשיו.

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית

יעקב גלר

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך יר"ה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא, קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה_׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

מתוך ויקיפדיה

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים,( יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיותוהאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה ״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

למרות מסירותם הנפשית של שני הרבנים הכוללים הרומאניוטים למען קליטתם של המגורשים בקושטא, התנשאו אלה על הוותיקים, ופעלו להשתלט עליהם ולבוללם בתוך קהליהם.

בשלב ראשון של היקלטם בקיסרות, היו נסיונות של שיתוף פעולה בין שתי העדות, ואפילו של התקרבות למנהגם של הרומאניוטים. אולם תוך תהליך ההתקרבות נתגלו הבקיעים הראשונים והחל פירוד על רקע מנהגיהם השונים.

שלמה בן ואליד

שלמה בן ואליד היה מאנשי חצרו ומזכירו של הסולטאן, לצד שמואל סומבל. ידוע עליו מחיבורו של ג׳ הוסט (Host) — הוא כותב, כי בשנת 1766 קיבל בן ואליד את תפקיד HofjudeTt', ״יהודי החצר״, עם שמואל סומבל — וכן מארבע תעודות שטרם פורסמו. בדיווחו של מסעוד מגוארס, סגן הקונסול היהודי של בריטניה בטע׳יר (1771-1770), לקונסול הכללי סמפסון מ־8 באוגוסט 1770 על המצב בטע׳יר ציין הכותב, כי המקום אינו מושן סוחרים ואין מצפים לבואם, וכי הדבר היחיד הראוי להודעה הוא, כי בן ואליד עומד לבנות באן בית.

סמפסון מתאר אותו ואת שמואל סומבל ב״שני המזכירים היהודים של הסולטאן״ אשר מצפים ל״מתנה מכובדת״. כמקובל היו הדיפלומטים הזרים מעניקים לאנשי החצר והממשל מתנות בהזדמנויות שונות, כמו בחגים, וכן בביקורים, וכשהגישו בקשות, ובאמצעותן היה סיכוי למילוי הבקשות.

הערכה על מהימנותו מסר לויטננט הוטו (Houghton) על פי ההיכרות אתו בחצר המלכות, וזו העדות האישית המשכנעת ביותר עליו. הוא פגש שם שלושה יהודים: את בן ואליד, את יעקב בנידאר ואת שמואל סומבל; והראשון הוא הטוב והישר שבהם. הדבר נמסר בדיווח מפורט למושל גיברלטר ב־6 באפריל 1772. הוטון גילה בקיאות במתרחש בחצר המלכות, ובין השאר ציין את היחס המשפיל כלפי יהודים הממלאים תפקידים בחצר.

לבן ואליד היה חלק בשחרורם של רב־חובל ושני ספנים של אנייה בריטית שעלתה על שרטון ושהיו אתו במכנאס. הוא הביא אתו את השבויים לתטואן, כפי שמסר להוטון יהודי שבן ואליד כתב לו על כך. הכותב הניח, שהסולטאן שלח את בן ואליד לתטואן גם כדי להיפגש עם הוטון.

העדות האחרונה עליו היא מה־18 באוגוסט 1773. ממנה מתברר, שהוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.

ישעיה בן עמור

ידוע בתור השליח היהודי הראשון של הסולטאן ללונדון. הוא הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־31 במרס 1772, ובו הוא מציג עצמו במשרת נאמן של הסולטאן וכסוכנו לעניינים שונים בממלכתו. לדבריו הוא יליד גיברלטר, וקשור בעבותות של נאמנות למלכות בריטניה ולעמה. הודות לעובדה שאביו נולד במרוקו וחי שנים רבות בפאס הוא מכיר היטב את השפה והמנהגים של תושבי מרוקו ובקי בעניינים הקשורים בממשל. בהתחשב בקשרי הידידות בין מרוקו לבריטניה ובהעדפות המוענקות לאזרחים בריטים במרוקו מעוניין הפונה לחזק את האינטרסים המסחריים של בריטניה.

בן עמור קיבל ייפוי כוח להשיג בבריטניה מהנדס וצוות מקצועי שיעבוד תחת פיקוחו, שיבוא לטנג׳יר ויעסוק בתיקון הרציף של הנמל; הדבר מחייב את הסכמת מלך בריטניה וממשלתו, בתיאום עם הסולטאן. הקולונל בויד, שאליו כתב הסולטאן בקשר לשליחותו של בן עמור, נמצא עתה בלונדון, ויוכל לאשר את הדברים. בידו העתקים מאושרים מהמכתב שהוא מגיש. בסיום הוא מבקש להתקבל לריאיון כדי למסור פרטים נוספים. זה המידע היחיד על בן עמור שפורסם בספרו של הירשברג על יהודי צפון־אפריקה.

מ־16 תעודות נוספות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי מה־30 ביוני 1769 עד ה-5 באוקטובר 1775, וכן ממקורות אחרים, ניתן לשחזר את חייו ואת פועלו מתחילת 1768 עד 1791.

ישעיהו בן עמור היה מזכיר ותורגמן לאנגלית בשירותו של הסולטאן, ומילא שליחויות שונות למענו. בתחילת שנת 1768 שלחו הסולטאן לגנואה לשם קשירת קשרים דיפלומטיים. בעקבות ביקור זה יצאה ביוני 1769 משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי, ואתה חזר בן עמור.

אותה שנה ביקר בן עמור בגיברלטר בקשר להשגת תחמושת לצבא הסולטאן. רוברט בויד הבטיח לו שיתמוך בבקשה לשם ״קיום ההרמוניה בין שתי המלכויות״ ויפנה לשר החוץ בנדון, אבל הזכיר נושא המעיב על יחסים אלה — האיסור שהוציא הסולטאן על אספקה לאניות מלחמה בריטיות בלא תשלום מכס(2 באוקטובר 1769). בעיית האספקה לצי הבריטי בנמלי מארוקו בלא מכס הייתה נושא להתכתבות בין נציגי הממשל הבריטי בגיברלטר ובמרוקו ובין הסולטאן ומזכירו היהודי בן עמור גם בשנים העוקבות. הבריטים טענו שמכירת אספקה בלא מכם תואמת את ההסכמים בין שתי המדינות.

המכתב הראשון שמצאנו שבן עמור כתב בנידון בשם הסולטאן הוא מה־8 במאי 1770, והוא מופנה לקונסול הבריטי הכללי סמפסון, כתשובה לבקשתו מ־14 באפריל, שהסולטאן יורה למושלים של ערי הנמל למכור אספקה לצי המלחמה הבריטי בלא מכם. הסולטאן השיב, כי הוא ייענה לכל בקשותיו של הקונסול לאחר בואו לסלא בחודש הבא. ואמנם נענה הסולטאן לבקשה, כפי שדיווח ב־15 ביוני 1770 סגן הקונסול היהודי מסעוד מגוארס .

באוגוסט 1770 נשלח בן עמור מאת הסולטאן לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל וללוות את סמפסון בביקורו אצל הסולטאן ולשמש לו תורגמן. הוא בא לשם בלוויית שלושה יהודים ממשרתיו. הוא עמד על כך שבהיותו בשליחות ממלכתית, מצויד במכתב מהסולטאן, תועמד לרשותו אנייה בריטית.

בויד והקונסול הכללי סמפסון היו חלוקים בהערכותיהם לבן עמור: בויד התייחס אליו בחיוב והעסיקו, מכיוון שמסר מידע מועיל על מרוקו; סמפסון התייחס אליו בעוינות. התברר שהסולטאן ראה בעין יפה את העסקתו של בן עמור בתפקיד קונסולרי בידי הבריטים, כנראה משום שראה בו מקור מודיעיני.

האמון הרב שהסולטאן רחש כלפי בן עמור הוא הסיבה לדחיית העסקתו, כפי שטען סמפסון. אין הוא מתנגד לו בגלל זהותו היהודית, ״הגם שכיהודי ברברי הוא נחות, אבל הסולטאן ראה בו לא רק משרת שלו, אלא הפגין הערצתו כלפיו ונכונותו להאזין לעצותיו, ומצאו טוב יותר ממשרתיו האחרים. ואין זה מתאים להעסיק אדם בשירותם של שני מלכים שהאינטרסים שלהם מנוגדים״.

סמפסון יודע על תקדימים של שני יהודים(בנידאר ומגוארס) שמונו לייצג את בריטניה בתור סגני קונסולים. הוא מכיר בכך, שלא ניתן עתה לבצע שירותים עבור מלך בריטניה במרוקו בלא היהודים, כי הם מנהלים את הסחר העיקרי בארץ זו. אבל הוא מעדיף לבחור יהודי באופן חופשי, ומציע מועמד אחר, כי דעתו על בן עמור מסויגת — אם כי ניתן לנצלו למטרות משניות, ולשם כך רצוי לשמור אתו על קשר. אגב כך הוא מציע לעודד בריטים צעירים שיתיישבו במרוקו וילמדו את השפה והמנהגים המקומיים, ואלה יעשו את השירותים שיהודים עושים עתה.

סמפסון הגיע מגיברלטר לתטואן בלוויית בן עמור, אבל כאן נפרדו דרכיהם. כבר באוקטובר 1770 נודע לסמפסון על תכניתו של בן עמור להגיע ללונדון בשליחות הסולטאן (דבר שביצע במרס 1772 כאמור), וקיווה שייכשל.

המידע האחרון על בן עמור הוא משנת 1791 : אז הוא היה ממונה על בניית מעגן חדש בטנג׳יר, לאחר שהעיר הופגזה בידי הספרדים."

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

83 ـ تاج المره التوضع

תאג' אלמרא, אלתאוצ'אע

כתר האישה, הצניעות

84 ـ جهل الجتيار مالوش دبار

ג'אהל ולח'יתיאר, מאלוש דֻבאר

טפשות הזקן אין לה טיפול

נאמר על זקן מאוהב שמחפש אישה צעירה

85 ـ شعرالنسوان طويل وعقلهن قصير

שער אלניסואן תאוויל, ועקלהן קציר

שער הנשים ארוך ושכלן קצר

86 ـ طاعة النسوان ندامه

טאעת אלניסואן נדאמה

הציות לנשים חרטה

87 ـ طلقها ورجع يتطلع على سيقانها

טלקהא אורג'אע יתטלט עלא סיקאניהא

גרש אותה וחזר להביט על יריכה

נאמר על אדם המתגעגע לגרושתו, אך על מי שנוטש דבר

שעסר בו תקופה, והתחיל להתגעגע אליו מחדש

88 ـ حلا الرجال الادب وحلا النسوان الذهب

חלא אלראג'ל אלאדב, ולא אלניסואן אלדהב

יופי הגברים הנימוס ויופי הנשים, הזהב

89 ـ السرفي الخمر مش في العنب

אלסר פי אלח'אמר, מש פי אלענב

הסוד ביין ולא בענבים

האישה המבוגרת דומה ליין והצעירה חסרת הניסיון לענבים