מורשת יהדות מרוקו

 חיים זאב הירשברג בספרייתו של רבי יוסף בנאיים

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

                                                    מנהג מופלא.

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלם נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארך כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצד היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גוזמא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמן שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

מאשרים הצעה להעביר לריפוי בארץ, משפחות חולות גרענת וגזזת, אשר יש להן מפרנסים בריאים. מאשרים העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, מספר הנלווים למפרנס אחד, לא יעלה על חמש נפשות, במקרה של משפחה מרובת ילדים – יש לדאוג לכך שהילדים ייקלטו במגרת עליית הנוער.

אלמנה המתאימה לעלייה לפי הכללים הקיימים – תוכל לעלות לשיראל, אם יש ללה ילדים בגיל 11 ומעלה ולאחר שקליטתם הובטחה על ידי מחלקת עליית הנוער.

תקנות משפילות אלה, גם אם הן רוככו ביחס לעבר, עוררו תרעומת מובנת בקרב יהודי מרוקו. ואחד המועמדים לעלייה אף ביטא את תסכולו בכתב : " ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים :

הוצא נוציאכם אל אוניית הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסר אשר על פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה….". – יהודה ברגינסקי, גולה במצוקתה, הוצאה הקיבוץ המאוחד. 1978

" ההגמשה במדיניות הסלקציה, חייבה שינוי במערך הקליטה בישראל והוחלט לכוון מעתה את העולים היישר מהאונייה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך ולעיירות הפיתוח.  לשם כך, נשלחו לקזבלנקה שליחים מטעם תנועת המושבים, כדי למיין את העולים ולכוונם לאזורי ההתיישבות החדשים.

קדם להחלטה זו, דיון נוקב במסגרת " המוסד לתיאום ". גוף זה התכנס לישיבה מיוחדת ב-24 במאי 1954, כשעל סדר יומו – הצעתו של לוי אשכול בדבר הקמתן של חוות חקלאיות. שר האוצר אמר כי מאחר שהעולים מצפון אפריקה אינם נמשכים לקיבוץ, אזי יש לגשת להקמתן של חוות חקלאיות גדולות, כדוגמת אלה הקיימות בארצות הברית.

הסביר אשכול : " ניקח יהודי בעל ממון, נעמיד לרשותו שטחים נרחבים ומכסות גדולות של מים. נסייע לו ביבוא מכונות חקלאיות והוא יתחיל לעבוד עם כספו. לשם כך יהיה צורך בכוח אדם צעיר ".

גיורא יוספטל תמך בהצעה זו והמליץ על העלאת צעירים ממרוקו, ללא בני משפחותיהם. הוא אפילו הציע פיצול משפחות, כולל הפרדה בין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם. לשם ניסיון, הציע יוספטל להעלות 400 צעירים בתנאי שהג'וינט יקבל על עצמו את הטיפול במשפחותיהם.   

אך עד מהרה הוברר לו כי היה זה רעיון נפל. פרט ליוספטל, איש ב " מוסד לתיאום " לא היה מוכן לתמוך ביוזמתו זו של לוי אשכול. הכל טענו כי הצעירים לא יסכימו להיפרד מעל הוריהם. ואלה שיסכימו לכך – לא יהיו מוכנים לעבוד בחוות החקלאיות שעות ארוכות, בתמורה לשכר נמוך ולשיכון זמני.

יוספטל בא לקזבלנקה כדי להודיע באופן אישי על השינוי במדיניות העלייה, וכדי לבדוק את המצב במרוקו. במשך שבוע ימים, בקיץ 1954, גמע יוספטל אלפי קילומטרים, טיפס ברגל בהרים, רכב על גבי פרדות, צעד בשבילים עקלקלים וביקר בגטאות של קזבלנקה, פאס ומראכש.

בפגישותיו עם שליחי הסוכנות היהודית ועם רבנים ומשכילים מרוקניים, ביקש יוספטל להבין מה הוא רקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותה של העלייה המרוקנית בישראל, מה גורם לביטויים של אי שביעות רצון ומורת רוח וכן לגעגועים שהם מתגעגעים כעבור זמן למרוקו.

הוא רצה לדעת מה מיוחד במרוקו, שמושך אליה צעירים שעלו לישראל, גם אם קליטתם בה איטית וקשה. יוספטל לחץ בעיקר על הרבנים שיעלו לשיראל וינהיגו בה את בני עדתם.

הסיור המפרך במרוקו, חולל ביוספטל תמורה עמוקה. האיש שגילה, לכאורה, קשיחות ביחס לתנאי הקליטה של העולים מצפון אפריקה, חש עתה בסכנה המרחפת על ראשם של היודי מרוקו והוא התרגש במיוחד מעוצמת כמיהתם לציון.

הוא עמד על סף דמעות ממש, כאשר באחד בכפרים הנידחים בהרי האטלס, נכנס לבית הכנסת עלוב וראה שם קופסה כחולה של ה " קרן הקיימת לישראל " ובה פרוטות מעטות. " מה זה ", שאל יוספטל בתמהון, " גם פה מעבר להרי החושך, יש ציונות ?

על כך השיב לו אחד המתפללים בחרדת קודש " זאת קופסה של " קרן קיימת לישראל " ואנחנו תורמים…"מפי מלוויו, נודע ליוספטל כי בכל בית כנסת, בכל כפר נידח, מצויה קופסה כחולה של הקק"ל, במצד קופסאות אחרות של ישיבות ותלמודי תורה בישראל.

בשובו לירושלים, דיווח יוספטל " למוסד לתיאום ", ב-20 ביולי 1954, על תוצאות ביקורו במרוקו ועל המאמצים הנעשים לזירוז עלייתם של יהודים מערי השדה. יחד עם זאת, הוא נשאר נאמן לדעתו כי מדיניות הסלקציה חייבת להישאר בתוקפה, אף כי פעם בפעם ניתן לרכך את תקנותיה.