רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה
רות קרק
שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש
לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד
מבוא
בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.
חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.
במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.
העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית
כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.
טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854
שנה מספר מקור
|
א |
15-10 משפחות |
1854 |
|
ב |
1,000 נפשות |
1872 |
|
ג |
1,290 נפשות |
1881 |
|
ד |
1,100 נפשות |
1889 |
|
ה |
2,420 נפשות |
1896 |
|
א |
2,200 נפשות |
1908 |
|
ו |
1,987 נפשות |
1913 |
|
ז(נתון חלקי)
|
1,029 נפשות |
1916 |
עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.
ב. מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.
ג. מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."
רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
גם מדרך הפסק הנכון שלא לצאת מהנדון.
לפלפל בעניינים אחרים, שלא להאריך טרחא. ואם מתוך הענין יצא לפלפל בדבר אחר, אין לו אלא לייחד לו פס״ד אחר מיוחד לאותו ענין, וכך היתה דרך הא׳ זצ״ל לקצר דבריהם ולא לצאת מהנדון. ופתגם עממי אומר ״ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם״. לך נא ראה, תשו׳ הרשב״א והר״ן והרא״ש. וכך היו תשר אבו״ר נ״ן חכמי המערב. עי׳ משו״ץ ביעקב, משפטים ישרים, תורה אמת, נופת צופים, שופריה דיעקב, דברי יוסף, אבני שי״ש, מנחת העומר, נר מערבי, משפטים צדיקים ועוד.
ג״כ צריך להתלמד סידור הפסק. מה להקדים ומה לאחר,
שע״י הסידור הנכון יהיה מובן יותר. למדתי זה בהעתיקי ספר דברי שלום למו״ז זצ״ל לצורך הדפום, והיו רק עלים בודדים, שמהם ארגתי את הספר לעשות שם למ״ז שהיה גברא רבא. מצאתי ביניהם פסקים שיש בהם יו״ד טיותות כפולות. וההפרש שביניהם הוא בסידור הפסק, פעם מקדים דבר זה ופעם מאחרו. וזהו טבעו של אדם מסודר ודייקן, שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.
גם ראיתי לחכמים הפוסקים שאפי׳ דבר פשוט בש״ע וב״י עם טעמו ונימוקו, עכ״ז מתחילין הפסק בל׳ המשנה והגמ׳ שהביא הב״י, עם כל המשו״ט שבב״י, ופוסקים שדיברו בזה, ומפלפלים הרבה. ובסוף הדברים מסיימים וכ״כ ב״י והש״ע. וע״ז נאמרו להג הרבה יגיעת בשר, וגם לדעתי יש בזה משום גניבת דעת, כאלו הוא גאון יודע התלמוד בע״פ. ובאמת הוא שאב דבריו מהב״י והש״ע. שם באה הגמ׳ והמשנה וכל מה שצריך. ואיך יבואו דבריהם לבסוף, כאלו אחר שפלפל בחכמתו. אז מציאה מצא בש״ע שפסק כוותיה, ולא כך דרך רבותינו השלמים.
ע״פ רוב מתחילין בדברי הש״ע מורה לנו את הדרך ושלחנו ערוך לפנינו
ואם יש ספק בפירושו, או ספיקות אחרים, אז מגיעין למקורות בב״י ושאר מפרשים והש״ס להכריע מהם.
גם ראיתי לחכמי הזמן ובפרט תלמידי הישיבות שהם ממהרים להשיג על חבריהם או רבותיהם, או על פוסק א׳ מהפוס׳. וע״י החשק להשיג ובפרט אם הוא נגד גדול, לא נותנים לב להבין ולהעמיק בדבריהם, וסוגרים עיניהם מלרדת אל האמת. ובזה מטריחים המשיב להשיב תשובה ולבטל זמן. ולולא המהירות היו עומדים על האמת. וזאת היתה.
שיטת בית הלל שנקבעה הלכה כמותם, משום שהיו מקדימין דברי ב״ש לדבריהם.
לחקור בהם להבינם ואז יהיה מקום לחלוק.
גם ראיתי הרבה פעמים למסדרי הפסק, שאינם נותנים לב לכללי המשפט אשר קבעו לנו רז״ל, ומביאים שיטת האוסרים והמתירים. ופוסקים ההלכה ע״פ רוב הפוס׳, או ע״פ ספיקות וספיקי ספיקות, ואינם נותנים לב לעמוד על דעת מרץ ז״ל דקי״ל כוותיה. ולדייק בדבריו בכל מקום שמהם יוצא הדין בהינומא. היפך ממה שהכריעו מסברתם, שכפי האמת לא רוב הפוס׳ או רוב הספרים הוא הקובע, אלא קודם כל הכרעה צריך לחפש חיפוש מחיפוש למצוא דעת מר״ן בכל המקומות שאפשר לברר דעתו מהם. וע״פ כללי המפשט. דבזה נצא מכל ספק. וימעט הטורח לאפושי גברי מכל צד שאין יוצא מהם תועלת. אם מר״ן מכריע היפך.
ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת מר"ן. אז נעמוד על רוב הפוסקים.
כל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי. כי קשה לאדם להתגבר נגד נטיית החומריות. וצריך גבורה ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת, ולחפש אותו בחורין ובסדקין איפה שהוא נמצא.
ואחר כל זה אני מוסיף, ובזה אני מסיים. לפי הניסיון ולפי מה שראו עיני, שלזכות לעיון האמיתי. חד וקולע אל האמת הברור. זה דבר יקר מאד, ראיתי בני עליה והם מועטים. ומי שחננו ה׳ בזה. זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת הלידה נתברך בזה שיהיה מוחו זך ונקי וקולע אל השערה ומכוין אל האמת מתחילת העיון. ובפרט אם הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכה לזה, הרי זו ברכה גדולה מה״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל גורלם ברב ומורה כזה זך השכל. שילמדו ממנו להשיגה אמת הברור מפעם א׳. ולהרחיק כל סברא זרה. וזה ראיתי בחוש ברבינו הגדול
Brit-La vie Juive a Mogador
Plan de la ville
Le port est situé à la suite d'une double rangée de grands rochers qui constituaient une espèce de fortification naturelle. Entre les deux rangées de rochers, les pêcheurs dans leurs embarcations pouvaient naviguer el surveiller de loin les trois points cardinaux. C'est-à-dire Ouest, Nord el Est. I ,e port lui-même était surmonté d'un grand donjon. Cette construction se prolongeait par une grande jetée
La muraille fortifiée qui encerclait la ville était percée de deux portes dont l'une n'était pas fortifiée, car elle se trouvait face aux deux rangées de rochers dont nous avons parlé. Cette porte pouvait servir de porte de service à une tour large et spacieuse qui se trouvait à proximité, où une petite garnison pouvait loger
A une cinquantaine de mètres environ une autre tour se dressait, formant un coin enfoncé dans la ville qui était également le point de départ perpendiculaire vers le nord d'une muraille très fortifiée surmontée d'un chemin de ronde c!ui menait à une autre tour, où une nouvelle tourelle formai( un angle enfoncé dans la mer. Cette tourelle très haute à trois étages, avait aussi un accès a l'intérieur de la ville et était construite à même les rochers el la mer. A ce niveau se trouvait une rangée d'une vingtaine de logements ton( le long d'une allée pavée de pierres dures comme du granit, avec un grand portail, a droite
Appuyée à la muraille, s'ouvrait une grande porte blindée qui donnait accès au premier étage, formant lui aussi une grande allée pavée de grosses pierres, enduites d'une sorte de ciment brillant comme du silex. Cette allée était bordée du côté de la mer par les mêmes créneaux que sur le port où s'encastraient également des canons aux longs cours. Les plus vieux dataient de la Bataille de Marignan, car la date 1510 y était inscrite. Mais la plupart des autres canons ne dataient que du 18ème siècle. On dit que ces canons ont été offerts comme cadeaux au Sultan du Maroc par les derniers rois de France, et que ceux-ci se sont ainsi débarrassés de leurs plus vieux canons. Ils n'auraient donné que quelques-uns des derniers modèles de l'époque
L'allée basse, avait deux issues. L'une, l'entrée principale donnant sur la rue, l'autre, donnant accès à une cour formant le rez-de-chaussée central d'une grande bâtisse. Cette cour comprenait également plusieurs logements desservant des magasins et des bureaux, avec des portes secrètes allant au sous-sol, comme dans tous les châteaux forts, des oubliettes, des magasins d'armements etc. ainsi que des escaliers creusés dans l'épaisseur des murailles et donnant accès à l'étage supérieur que l'on pouvait atteindre également par une montée en pente douce, la Scala
Le premier étage était composé d'une grande esplanade formant l'angle de la bâtisse avec à gauche, une porte sur la grande allée (décrite plus haut) et à droite une autre allée plus petite, également garnie de canons dirigés vers l'horizon nord. D'ailleurs, toutes les tours de fortification en étaient flanquées… Le tout surmonté d'un donjon très haut (par rapport aux autres constructions de la ville) dominant l'horizon au nord, à l'ouest et au sud et d'où l'on surveillait toute la mer par des échauguettes
La muraille continuait toujours dans la même direction : ouest, nord et est, toujours posée à même les rochers abrupts et déchiquetés, difficiles à escalader et qui formaient un rempart naturel imprenable muni du même chemin de ronde, jusqu'à une porte surmontée d'un petit donjon contenant deux logements exigus, pour les veilleurs
Cette porte s'ouvrait également sur un petit tertre dominant une crique que l'on atteignait par un petit escalier creusé à même le rocher. Poursuivant son chemin, la muraille continuait à s'enfoncer de plus en plus profondément dans la mer (la ville était construite sur une presqu'île.) Arrivait encore une grande bâtisse ayant presque la forme de la Scala, mais en plus petite. Et là, s'arrêtait le front de mer. Tout le long de cette façade, les remparts étaient blindés de plaques de fer. Cela n’empêchait pas la mer de s'engouffrer lorsque les éléments se déchaînaient dans les fondations des maisons des quartiers accolées à la muraille. Les crêtes des vagues qui venaient battre cette muraille étaient hautes de plus de vingt mètres, car, en cet endroit la muraille atteignait huit à dix mètres. Les maisons qui la surplombaient recevaient de temps en temps des paquets d'eau de mer sur les terrasses. Par temps modéré, certaines personnes debout sur la muraille péchaient à la ligne de grands et coriaces poissons. D'autres péchaient même, à partir .des fenêtres des maisons qui avaient vue sur la mer
Quand la mer se retirait, apparaissaient plusieurs petites plages protégées des vents qui soufflaient presque toute l'année. Ces plages étaient les lieux d'ébats des enfants et même de grandes personnes, surtout de la population juive. (Je reviendrais sur cette distraction par la suite
Au niveau du premier étage de cette bâtisse, la muraille continuait jusqu'à la porte principale Bab Doukala formant encore une allée bordée du côté intérieur des garde-fous, et de l'autre côté de créneaux avec un chemin de ronde, garni de canons semblables aux autres situés sur la Scala. On descendait de cette nouvelleScala par une pente douce terminée par les bâtiments d'une petite garnison. L'entrée de la ville au-dessous de cette Scala formait une voûte ayant à gauche et à droite plusieurs pièces qui servaient de
Siège du Caïd de cette porte avec le pouvoir de
La fermer et de l'ouvrir à certaines heures selon ses instructions
La défendre en cas de guerre ou d'invasion par les tribus environnant la ville
Trancher les litiges commerciaux
Condamner les voleurs à la prison provisoire en cas de délits légers, voire leur appliquer la bastonnade
De prison provisoire
De bureaux des employés aux recettes de droits d'entrée etc
De logements pour la sentinelle et les veilleurs de nuit et les gardes de jour
Tout ceci dépendait du Grand Caïd, c'est à dire du Pacha gouverneur de la ville, qui était le maître absolu de la ville après le Sultan et Dieu. Depuis cette tour, la muraille continuait en direction de la Porte de Marrakech et de là jusqu'à la Porte de Bab Sbâa. Elle était flanquée de cinquante mètres en cinquante mètres de petites tours surmontées de petites tourelles. Ces deux portes quoique situées sur le front sud, n'étaient pas aussi bien fortifiées que les précédentes
Il est vrai que la ville était défendue par trois ou quatre contreforts, dont l'un sur le bord de la mer, défendait la ville du côté de la grande baie que formait la plage. L'autre, enfoui dans le sable, dont la construction semblait être plus récente, mais beaucoup plus luxueuse, était plutôt un palais qu'un contrefort
Au premier l'on donnait le nom de Bordj el Bermil, ce qui veut dire : le tonneau, car il avait la forme cylindrique de plusieurs tonneaux. De notre temps, il n'en restait que des moitiés de bloc arrondies par l'érosion. Le second, on l'appelait Dar Elsoultan (la maison du roi) ou Essaouira Elkdima, l'ancienne Mogador
Le troisième à droite de l'entrée de la ville, s'appelait Bordj el Baroud ; comme son nom l'indique, c'était le château de la poudre à canon ou à feu de guerre
Le terrain vague qui se trouvait entre ces trois forts et la route de Safi qui mène à la Porte Doukala, était impraticable. En effet, d'un côté, il y avait de l'eau de mer stagnante que l'on appelait Talbhert ce qui veut dire à peu près: "petite mer", et de l'autre côté, il y avait des fossés pour accueillir les égouts de la ville
Il était extrêmement dangereux de s'y aventurer car on ne savait où mettre le pied sans risquer d'être englouti. D'autre part, la croyance populaire, prêtait à l'air de cet endroit un pouvoir maléfique, et, qui s'y aventurait, risquait d'être frappé par les esprits. Il est possible que les émanations nauséabondes qui s'en dégageaient, agissent sur les personnes faibles de constitution et d'esprit. D'autant plus que le cimetière juif, lui-même voisinant avec les abattoirs, n'était pas loin. Ainsi toutes sortes de légendes fabriquées de toutes pièces par des conteurs publics couraient… Aussi estimait-on, que, de ce côté-là, aucun ennemi n'oserait attaquer la ville
A l'extérieur, entre la petite Scala et l'entrée de la ville Bob Doukala et sous l'allée portant les canons, il y avait une colonnade supportant le toit et formant une galerie couverte, ouverte au public. Elle servait d'une part, d'abri aux voyageurs qui se présentaient à la ville après la fermeture des portes, et, d'autre part, de dépôt pour les marchandises qui craignaient la pluie
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
סלוניקי
העיר סלוניקי, השוכנת לחוף מפרץ סלוניקה שבמקדוניה, הינה עיר יוונית קדומה. הרומאים שלטו בה, הביזנטים, ובעיקר האימפריה העותומאנית (1911-1430). לעניינינו חשובים תולדותיה של העיר סלוניקי בתקופה העותומאנית, בה היתה לעיר ואם בישראל.
עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), הגיעו המוני מגורשים לסלוניקי, שהיתה בעת ההיא עיר ייצור ומסחר. יהודי סלוניקי פיתחו את העיר והפכו אותה לצומת מסחרי חשוב ביותר בממלכה העותומאנית. במקביל היתה סלוניקי מרכז של תורה, ואליה נקבצו ובאו גדולי תורה שנהנו מתמיכתם של עשירי העיר. את העיר סלוניקי פקדו אסונות ופגעי טבע: שריפות, מגיפות, רעידות אדמה ועוד. החל מן המאה הי״ח, בזמן בו הממלכה העותומאנית היתה מצויה במלחמות ממזרח וממערב, החל גם מצבה של סלוניקי להדרדר והגיע לשפל.
לסלוניקי הגיעו יהודים מהונגריה, מבוואריה שבאשכנז, מספרד ופורטוגל, מאיטליה, ממרוקו, ממצרים, מארץ ישראל, ועוד. היהודים המהגרים קיימו קהילות נפרדות בסלוניקי – ״כל איש ואיש מדבר בלשון עמו… ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל, וכל קהל וקהל מפרנסים עניי לשונם… וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמה״ (שו״ת מהריב״ל).
בסלוניקי פעלו ישיבות רבות וחשובות. מראשי הישיבות המפורסמים הם: רבי יעקב בן חביב ממגורשי ספרד, ומחבר ספר ׳עין יעקב׳ על אגדות התלמוד; רבי דוד מסר ליאון שהגיע מאיטליה, ורבי יוסף טאיטאצק (עמד בראש ישיבתו כארבעים שנה). לסלוניקי נהרו תלמידים מקהילות רבות שברחבי התפוצה היהודית, ובוגרי ישיבותיה נודעו בכל העולם היהודי כגדולי תורה. נציין אחדים מהם: רבי שמואל די מדינה (מהרשד״ם); רבי שלמה אלקבץ ורבי יצחק אדרבי ועוד.
בסלוניקי פעלו דרשנים רבים שהשפיעו תורה ויראת שמים. פרי דרשותיהם יצא לאור בספרים רבים. מבין הדרשנים המפורסמים נודע רבי משה אלמושנינו, רבי משה אלבילדה, ורבי יצחק אדרבי. בסלוניקי היו מספר ספריות פרטיות חשובות (בעיקר של משפחת בנבנישתי), ששימשו את הרבנים ותלמידי החכמים גדולי העיר.
נזכיר עוד מחכמי העיר: רבי שלמה הכהן(מהרש״ך, מח״ס שו״ת מהרש״]־); רבי אברהם בן משה די בוטון (תלמיד המהרשד״ם ומח״ס ילחם משנה׳); רבי אהרן ששון; רבי חיים שבתי(המהרח״ש) – כיהן כרבה של סלוניקי כארבעים שנה; רבי שמואל חיון; רבי שבתי יונה ועוד.
י. סוריה
בתחילת הכיבוש הערבי את סוריה, בראשית המאה השביעית, הוטב מצבם של יהודי סוריה לעומת המאות הקודמות. אולם עם עליית העבאסים לשלטון, במאה השמינית, שוב סבלו יהודי סוריה מהתנכלויות וגזירות (מסים, אות קלון ודרישה להתאסלם).
במאה העשירית עלו רבים מיהודי בבל לסוריה, בה שמרו על ייחודם בקהילות נפרדות. הקהילות החשובות בסוריה היו אז: דמשק, חלב, צור, טריפולי, בעל-בק ועוד. יהודי סוריה עסקו בעיקר במלאכה, אך פעלו גם במסחר ובבנקאות.
הנהגת יהודי סוריה היתה על ידי ראשי הישיבה שבארץ ישראל. אולם במאה ה-11, בעקבות הכיבוש הסלג׳וקי, עברה הישיבה מארץ ישראל לצור, ולאחר מכן לדמשק. ראשי הישיבה כונו בשם ׳גאונים׳. נתונים על סוריה בעת ההיא מוסרים לנו הנוסעים: בנימין מטודלה ורבי יהודה אלחריזי. בתקופה הממלוכית גזרו גזירות על כל שאינם מוסלמים, עובדה שגרמה להתאסלמות (בעיקר בקרב השכבה המשכילה), ולהתפוררות הקהילות. הנותרים התרכזו מעתה בעיקר בדמשק ובחלב. בראש יהודי סוריה עמדו ׳ראשי הגולה׳, וסגן הנגיד בקהיר [על תפקיד ה׳נגיד׳ ראה עוד בסקירה על יהודי מצרים], שהוכר על ידי השלטון בסוריה.
במחלוקת הגדולה בין המקובלים בעכו לבין רבי דוד הנגיד(נכד הרמב״ם) – בסוף המאה השלוש עשרה – עמד רבי ישי, ׳ראש הגולה׳ בדמשק, בצד הסיעה המיימונית, והחרים את מתנגדי הרמב״ם. גזירות, מלחמות וגירושים תכפו על סוריה ויהודיה, עד שבסוף המאה ה- 15 חיו בה לא יותר מ- 500 משפחות.
עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), הגיעו מגורשים רבים לסוריה והקימו בה קהילות משלהם. בימי השלטון העותומאני, החלה כלכלתה של סוריה לפרוח, והעיר חלב היתה למרכז המסחר בין פרס לאירופה. בתהליך כלכלי זה היה ליהודי חלב חלק נכבד וחשוב [בראש קהילה זו עמדו לימים רבנים ממשפחת לניאדח.
רבני סוריה עמדו בקשר קבוע ורצוף עם חכמי ורבני ארץ ישראל, שהיו בעת ההיא – המאה ה-16 – מרכז התורה ליהודי העולם. הרבנים: רבי חיים ויטל ורבי משה אלשיך, חיו בסוריה שנים רבות לפני עלייתם לארץ ישראל. רבי מרדכי גלנטי ובנו רבי משה היו מרבניה הנודעים של קהילת דמשק. המשורר הגדול רבי ישראל נג׳ארה, חי אף הוא בסוריה.
במאה ה-18, שימשו בתפקיד שרי האוצר של נציב דמשק, רבי שאול פרחי ובנו רבי חיים. בסוף המאה ה-19, היגרו רבים מיהודי דמשק לביירות שבלבנון ואף לאמריקה. בתקופה זו ולאחריה פחתה הזיקה ליהדות בקרב תושביה היהודים של דמשק, בעוד שבחלב היו יהודיה חרדים לדבר ה׳. עובדה זו באה לידי ביטוי בריבוי החכמים שפעלו בעיר זו, עובדה המשתקפת היטב בערכים רבים של חכמים המופיעים באנציקלופדיה שלפניכם.
מחכמי ורבני סוריה המפורסמים: רבי שמואל לניאדו, שחי ופעל במחציתה השניה של המאה הט״ז, מפורסם פירושו לנ״ך בשם ׳כלי חמדה׳; רבי יעקב אבולעפיה – נכדו של רבי יעקב בירב; תלמידו של רבי יעקב, הוא רבי יאשיה פינטו – שכיהן כרבה של דמשק; רבי חיים הכהן – דרשן ומקובל; רבי רפאל שלמה לניאדו – נודע בספרו שו״ת ׳בית דינו של שלמה׳; רבי יצחק עטייה; רבי אברהם ענתבי; רבי אברהם דיין; רבי מרדכי עבאדי ועוד.