הטרילוגיה התטואנית
לאן אנחנו הולכים אימא?
לארץ.
לישראל.
שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,
למה אימא?
כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.
ומתי ניסע?
עוד מעט,
עוד חודש?
עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.
אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.
מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.
תֶטוַּאן 1868
תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.
תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…
קישור לרכישת הספר
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר
בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה
ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה
כל הזכויות שמורות למשפחה……..
מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי
הדורות שקדמו לאבי
כדי לתהות על קנקנו של אבא, לעמוד על אופיו ואישיותו, חובה עלי להתייחס לרקע המשפחתי שבו גדל, ולא ייפלא הדבר, אם אפליג בדברי אל הדורות שקדמו לאבי.
אבא היה נצר למשפחה ענפה של חכמים ומקובלים, שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מופת הדור, רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שהתפרסם במרוקו בתור גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות. משפחת אזולאי ישבה בעיר פאס שבמרוקו, ומשם התפצלה, וחלק ממנה עבר למרקאש.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שנשאר בפאס בגלל התנאים הקשים ששררו בעת ההיא, החיש החלטתו ועלה לארץ ישראל. תחילה עלה לירושלים, ואחרי כן לחברון. נינו של רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, רבי יצחק זרחיה אזולאי, הוא אביו של רבי יוסף דוד אזולאי, החיד״א. השניים שעברו למרקאש היו: רבי אברהם בן ישראל ורבי אברהם בן מוסא, שניהם ילידי 1660.
רבי אברהם בן ישראל, הוא רבי אברהם השלישי, וכן רבי אברהם בן מוסא היו גדולים בתורת הנסתר והנגלה, כתבו פירושים לתורה, לתלמוד ולספרי הקבלה. שמם נודע בשערים, כפי שמעיד עליהם החיד״א, מפי רבי חיים אבן עטאר, זצ״ל.
הקצר היריעה למנות את המקובלים האלה ולספר עליהם, אומר הסופר, רבי משה בן בנו של רבי אברהם בן מוסא. יש לציין, כי רבי יעקב אבן צור יעב׳׳ץ היה גם הוא בין הרבנים שפעלו באותה תקופה. אבא נשא כמה שמות: משה, אבנר, עקיבא. היו אף שכינוהו אבו־דאוד ומוגרבי.
כל השמות הללו, על שום מה?
מוגרבי משמעו"מגרב״, שם כולל לארצות אפריקה הצפונית – תוניס, אלג׳יר, טריפולי, מרוקו ומצרים. הריכוז הגדול של היהודים המוגרבים היה במרוקו; הלקם התרכז במרכז המדינה, וחלקם בדרום המדינה, על שתי שלוחות: המערבית ובה מרקאש, והמזרחית – היא מחוז תאפילאלת. באזור זה יש מאות כפרים ועיירות, שהיו מאוכלסים ביהודים. דרום המדינה, ובעיקר מרקאש, שימש מרכז כלכלי ומדיני חשוב מאוד; חלק מהמתיישבים עסקו במסחר ובמלאכה, וחלק הגו בתורה ובקבלה. התפשטות הקבלה נעשתה לחלק חשוב בחוכמתם של רבני מרוקו.
אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באזור זה היה מרקאש, בדרום מערב מרוקו, שכן, גדולי ההלכה התיישבו בעיר זו.
בקהילה במרקאש חי רבי אברהם אזולאי השלישי, שנודע כמקובל. הרב אברהם אזולאי ורבנים אחרים אתו עסקו בתורה, בפרשנות המקרא וגם בדרך הסוד. היו רבנים שחיברו פירושים גם בדרך הגימטרית. במאות ה־19-17 הייתה פעילות רוחנית ותרבותית, שהצטמצמה רק לחוגים של חכמים ומשכילים. יחסם של יהודי המגרב לארץ ישראל היה מיוחד, כי חלק מיהודי מגרב היו בארץ ישראל וחזרו למגרב. העלייה של המוגרבים החלה עוד בשנת 1740.
בראשה עמד רבי חיים אבן עטאר, רב גדול ובעל השפעה רבה. נלוו אליו עשרות משפחות; מאז היו מספר עליות נוספות אך בודדות. בשנת 1906 הגיעה עלייה ממגרב, ובה חבורה גדולה של רבנים ותלמידים. הם יישבו את ערי החוף, אך נמנע מהם להגיע לירושלים, בשל העדה הספרדית ששלטה בעיר העתיקה. זו נתמכה בכספי החלוקה ולא רצתה לשתף בהם עדות נוספות. עם עלייה זו, של שנת 1906, נמנה סבי, הרב דוד אזולאי בן משה, נצר לרב חיד״א, וכן סבתי, אם אבי, סוליקה אזולאי לבית חיים אמזלג, מהעיר מרקאש. הם התיישבו בעיר יפו, שהייתה אז ריקה מיישוב יהודי. הרב דוד אזולאי הוא לא הראשון במשפחתו שזכה במצווה של יישוב הארץ; גם זרחיה אזולאי זכה במצווה זו – הוא עלה ארצה לקיים בה את מצוות יישוב הארץ. זרחיה, מתושבי מרקאש, עלה לעיר הקודש והתיישב בירושלים; הוא החל בדין ודברים בקשר לעדת המערבים בצפת.
״אזולאים״ –
ספרדים ואשכנזים
את ראשיתה של המשפחה לא נדע. יש גרסאות שונות המתייחסות למקור השם ״אזולאי״. החיד״א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כותב בספרו ״שם הגדולים״, כי ״מגידי אמת״ אומרים שראשי התיבות של השם אזולאי הם: ״אישה זונה וחללה לא יקחו״, משמע: חוטר מגזע הכוהנים הם. לפני כ־400 שנה עלה הרב אברהם אזולאי לירושלים; למרות שרוב בני דורו עלו בדרך היבשה, הוא, שהיה בעל אמונה ואומץ לב, וכנראה גם בעל יכולת כספית, עלה בדרך הים.
החיד״א, שהיה מיוצאי חלציו, נולד בשנת תפ״ד (1724), ולא זו בלבד שהיה ״צבר״, אלא שזכה להיוולד בירושלים, ואף להביא דבר עיר הקודש אל קהילות ישראל בגולה. במהירה נפוץ שמע חוכמתו וידיעותיו בתורה ובקבלה בכל קהילות ישראל. כאשר השתקע בליוורנו שבאיטליה, בין היתר גם כדי להסתייע בבתי הדפוס שבהם נשתבחה עיר זו, לצורך הדפסת ספריו, שלחו אליו קהילות רבות, ובהן גם קהילת צפת, שליחים, ואלה ביקשוהו שיכהן כרב בקהילתם, אלא שהחיד״א צנוע היה. הוא ברח מן הכבוד וסירב לכולם. בליוורנו, בשנת תקס״ו(1806), נפטר. החיד״א נערץ היה על קהילות ישראל באשר הן, ובתולדות משפחתו אפשר לראות סמל לאחדותו של העם היהודי.
בת נצר לרב חיד״א התחתנה עם בן למשפחת מנדלבאום; ובן זה, מתוך הערצה ודבקות בחמיו, שינה את שמו לאזולאי; ומאז יש אזולאים אשכנזים. עם צאצאי ״החיד״א״ נמנים רבים ששילבו במסורת המשפחה את מצוות יישוב ארץ ישראל עם לימוד התורה והפצתה. בהם היה ר׳ משה אזולאי, שנסע לצפון אפריקה להיות שליח, ולאחר שנשא אישה נולד בנו דוד אזולאי, הלוא הוא אביו של עקיבא אזולאי.
המניע לשוב לציון
המניע לעלייתו של סבי לארץ ישראל, מלבד מצוות העלייה לארץ ישראל והרצון לחונן עפרה, היה גם תחושת הגאולה.
את הזיקה לארץ ישראל ינק סבי, הרב דוד אזולאי, מאותם שורשים שינקו אבותיו: מהתורה, מהפיוטים, מההלכה, מהתפילות, מהמנהגים ומאורח החיים היהודי, שהזכירו לסבי ולכל יהודי את הקשר עם מולדתו, והגבירו את התקווה לשוב אליה. השאיפה לשוב לציון ולחזות בבניין ירושלים התחזקה עם העמקת הדת. היהודים בני מגרב ראו ביישוב בציון יישוב השומר על הגחלת עד בוא הגאולה.
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה
באדיבותו של מר נהוראי מאיר שטרית
הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.
אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת ק־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.
הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!
מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.
״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.
״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.
באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.
״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:
״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.
כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שתייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.
״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.
״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־ עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כסי שנהוג אצלכם היהודים״.
וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.
״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.
בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.
מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל ירע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.
מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.