תולדות היהודים בארצות האסלאם-מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

 

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

כאמור, במאות ה־16 וה־17 נרקמו קשרים כלכליים, ובהמשך הזמן גם מדיניים, בין ארצות אפריקה הצפונית לבין מעצמות אירופה. בתהליך זה החלו ספרד ופורטוגל, ובמרוצת השנים הצטרפו אליהן הולנד, איטליה, אנגליה, צרפת, הקיסרות ההאבסבורגית ומדינות גרמניות אחרות. קשרים אלה הלכו ונתהדקו במאות ה־18 וה־ 19.

מעצמות אירופה ניצלו את חולשתו של ״האיש החולה״ — כפי שנתכנתה האימפריה העות׳מאנית החל בתקופת הירידה במאה ה־17 — לביצור מעמדן בשטחי הקיסרות. תחילה נעשה הדבר באמצעות הקפיטולציות. הקפיטולציות היו הסכמים שהעניקו למעצמות האירופיות זכות שיפוט בלעדית על נתיניהן שישבו באימפריה, וכן זכויות מיסחריות בה. עוד במאה ה־16 קיבלה צרפת זכויות נרחבות על־פי הסכמים שנכרתו עם הסולטאן, וכן נקבע, שמעצמה זו תיחשב למגינה על כל נתיני ארצות הנוצרים ברחבי האימפריה. על־פי כללים אלה היו כפופים לצרפת כמעט כל היהודים ה״נוצרים״, או ה״אירופאים״, או ה״פרנקים״ (במקורות ״פרנקוס״ = חופשים, בגלל מעמדם), כלומר היהודים שמוצאם היה מארצות אירופה(או ארצות הנצרות).

החל במאה ה־17, וביתר שאת במאות ה־18 —19, ניתנה חסות דיפלומטית גם לנוצרים וליהודים תושבי מדינות המגרב, שהעניקו שירותים כלכליים או קונסולריים למעצמות אירופה, כגון סוחרים, ספקים, פקידים ומתורגמנים. רבים רכשו חסות זו מן הקונסולים הזרים תמורת כסף. התפתחות דומה חלה במארוקו בסוף המאה ה־18 והגיעה לשיאה בשלהי המאה ה־19.

החל בראשית המאה ה־19 נפלו ארצות אפריקה הצפונית בזו אחר זו קורבן

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

לשאיפות ההתפשטות הקולוניאלית של המעצמות, על כל האינטרסים הצבאיים, המדיניים והכלכליים הכרוכים בהן. אלג׳יריה נכבשה בידי צרפת עוד בשנת 1830, ואילו יתר ארצות המגרב נכבשו בתקופת השיא של התפשטות האימפריאליזם האירופי, החל ברבע האחרון של המאה ה־19.

לסיכום — במשך כל התקופה הנדונה, היו ארצות אפריקה הצפונית נתונות במאבק כפול: מחד גיסא, התנהלה מערכה פנימית בין השלטון המרכזי של כל אחת מן הארצות לבין כוחות מקומיים כמו ראשי שבטים, קורסארים וקציני צבא שכירסמו בסמכותו, מערכה שתוצאתה היתה רפיון מדיני, במיוחד במארוקו, באלג׳יריה ובמצריים; מאידך גיסא, הפך המגרב לזירת מאבק בין מעצמות אירופה, שהחל במאה ה־19, ובייחוד בסופה, ביקשו להשתלט כליל על כל האיזור. תהליכים אלה קבעו את גורלן המדיני של ארצות האיזור ונתנו אותותיהם בהתפתחות הקיבוצים היהודיים שבתוכן.

ב. דפוסיה הדמוגראפיים של יהדות אפריקה הצפונית מגירוש ספרד ועד המאה ה־19

התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית ראשיתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית בימים קדומים. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצריים בימי בית־ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים סמוך לתקופה זו. ישוב זה הלך וגדל בתקופת בית־שני, והתרחב במיוחד בימי הכיבוש הערבי במאה השביעית, להוציא היישוב במצריים, שהלך ונתמעט במרוצת הדורות, ובלוב (קיריני), שבה ירד מיספר היהודים לאחר תקופת הפריחה שבימי הרפובליקה הרומית וראשית הקיסרות.

החל במאה ה־15 כונו יושבי הקהילות היהודיות הוותיקות בשם מוסתערבים (המשוערבים — דוברי ערבית או מושפעים מן התרבות הערבית). ראשוני המשתמשים במושג זה היו יהודים שהגיעו מאירופה למצריים, ארץ־ישראל וסוריה. גם בתוניסיה כונו התושבים הוותיקים בשם זה. אך הם נודעו גם כ׳׳תושבים״ או ״מוריסקוס״ (כינוים של המוסלמים בספרד, ושל תושבי המגרב בפי הספרדים). בקרב ״התושבים״ שמרה קבוצת היהודים ה״ברברים״ (כך הם מכונים בספרות ההיסטורית, אך בלשון הדיבור נקראו בשמות שונים, כגון ״שלוח״ במארוקו) על סימני היכר חברתיים ותרבותיים. קבוצה זו היתה נתונה להשפעה מיוחדת של תרבות שכניהם הברברים, אלה תושביה הקדומים של אפריקה הצפונית, שקיבלו עליהם אומנם את האיסלאם, אך המשיכו לשמור על מסורותיהם הדתיות והחברתיות הקדומות עד ימינו.

בתקופת כיבושי האיסלאם הגיעו קהילות ישראל באפריקה הצפונית לפריחה גדולה. הן הקימו הנהגה משלהן, יצרו מוסדות־קהילה מפותחים והטביעו חותמן על כלל ישראל בתחום ההלכה, ההגות והמדע. רדיפות ה״מייחדים״ (אלמווחידון — תנועה דתית ושושלת שליטים מוסלמים, ששלטה באפריקה הצפונית ובספרד במאות ה־12 —13) פגעו קשות בקהילות אלו וניכרו בהן סימני ירידה. אולם החל במאה ה־14 ניתוסף לקהילות היהודיות באפריקה הצפונית יסוד שהביא להתפתחות מחודשת: בעוד שקודם לכן היתה התנועה בין המגרב ואירופה דו־סיטרית — יהודים עברו מאפריקה הצפונית לאירופה ולהיפך — הרי בעקבות הרדיפות הגוברות נגד היהודים באירופה, התחוללה התנועה בכיוון אחד: גלים של מהגרים הגיעו מאירופה והשתקעו במדינות המגרב.

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

כידוע, ירדה פורענות על יהודי ספרד בשנת 1391 (קנ׳׳א), כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. פליטים רבים הגיעו אז לאפריקה הצפונית. גל זה מצא מיפלט בעיקר בערי אלג׳יריה. הם הפכו את אלג׳יר למרכז רוחני ידוע בימים ההם, והטביעו שם את חותמם ברציפות על חיי הקהילות הגדולות, עד המאה ה־19.

לעומת זאת, התיישבו רוב מגורשי ספרד משנת 1492 ואילך במארוקו ובמצריים, ומעטים בלבד הגיעו לארצות אפריקה הצפונית האחרות, ארצות שהיו נתונות במאבק ממושך עם ספרד — אוייבת נפשם של היהודים. המגורשים לא זכו ליחס לבבי במיוחד בבואם למארוקו. גרמו לכך ההבדלים הרבים בין ה״תושבים״ לבין ה״מגורשים״ — הבדלים במסורת, בהליכות חיים, בשפה, בלבוש ועוד. ה״תושבים״ נהגו תחילה מתוך עליונות ב׳׳חדשים״, אך במשך דורות ספורים למדו הוותיקים להכיר בתרומתם הרבה של החדשים לתחיה הרוחנית ובערכם של דפוסי ההתארגנות החברתית שהביאו איתם. השפעתם במצריים ניכרה עוד יותר. שם עמדה הקהילה היהודית בסוף השלטון הממלוכי על סף כיליון ממש: מיספר היהודים הלך והידלדל והיישוב הצטמצם לעיר הבירה בלבד — קהיר. בואם של ה״ספרדים״ הפיח רוח חדשה בקהילות ישראל במצריים. גם אלה שהגיעו לטריפוליטניה אחרי הכיבוש העות׳מאני בשנת 1551 גרמו לתסיסה רוחנית, חברתית וכלכלית.

במאה ה־17 הגיע גל שלישי של מהגרים יהודים לאפריקה הצפונית. גל זה היה שונה באופיו משני הגלים הקודמים. עיקרו היו אלה שמלכתחילה התיישבו בליוורנו שבאיטליה, או כאלה שהיגרו לליוורנו במאה ה־16 מאפריקה הצפונית, ועם התמעטות האפשרויות הכלכליות בעיר זו בגלל המיספר הרב של מהגרים שנתקבצו בה, עברו בחלקם לאפריקה הצפונית ובמיוחד לתוניס, לאלג׳יר ולטריפולי. אלה שהיגרו לאלג׳יר ולטריפולי השתלבו בקרב הקהילה היהודית במקום, ובמיוחד בקרב חוג יוצאי ספרד ופורטוגל. לעומת זאת הקימו הליבורנים (שנתכנו ״ליבורנזים״, ״גורנים״, או ״גראנה״ — שמות שמקורם בשפות אירופיות או בערבית — וכן ״פורטוגלים״, כאות לשמירה על מוצאם) קהילה נפרדת מהקהילה המקומית — ה״תואנסה״ (התוניסאים), או מוסתערבים. הם גרו ברחוב משלהם ובמרוצת הזמן הקימו בתי־כנסת ומוסדות־קהילה נפרדים. פיצול זה המשיך להתקיים למעשה עד אמצע המאה ה־20. תופעה זו, שאין לה אח ורע ביתר הקהילות באפריקה הצפונית, ניתן לתלות אותה לא רק בתחושת העליונות שאיפיינה את היהודים ממוצא־ ספרדי בכל אתר ואתר — תחושה שניזונה מעברם המפואר, מהרגשת העוול שסבלו בשעת הגירוש, מחוכמת אבותיהם ומכשרונותיהם, במיוחד בתחום הכלכלי — אלא גם בשל המגע המתמיד שהיה לבני קהילה זו, שבתוניסיה היתה גדולה במיוחד, עם אחיהם בליוורנו. ואולי גם מעצם העובדה שהגיעו לתוניסיה לא כמגורשים וכפליטים המחפשים מיקלט, אלא כמהגרים וסוחרים המביאים עימם תנופה ושגשוג למקומות שאליהם באו.

במשך המאה ה־19 הגיעו מהגרים יהודים חדשים לאפריקה הצפונית ובמיוחד למצריים ולאלג׳יריה. מיספר היהודים במצריים הלך וגדל במאה ה־19 כתוצאה מהגירה מתמדת מאירופה. בראשית המאה היו אלה יוצאי איטליה. נראה, שכל היהודים שלא היו ילידי מצריים או מהגרים מסוריה ומארץ־ישראל, מעירק ומאפריקה הצפונית — נקראו ״איטלקים״, משום שיוצאי איטליה היוו רוב בקרב המהגרים שהגיעו מאירופה. רדיפות היהודים במאה ה־19 במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה וברומניה, הביאו למצריים גם עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות, והן הקימו להן בתי־כנסת משלהן בקהיר ובאלכסנדריה. לקהילה המוגרבית(יוצאימארוקו ויתר ארצות המגרב), שהיתה קיימת במצריים החל במאה ה־15 , התוספו אז משפחות רבות של יהודים ממארוקו, שהיגרו ממנה בעקבות מצבם שהידרדר בתקופה זו. לתשומת־ לב מיוחדת ראויה הקהילה הקראית, שהמשיכה להתקיים במצריים עד הדורות האחרונים. כיבוש אלג׳יריה בידי צרפת בשנת 1830 הביא עמו גם הוא מהגרים יהודים ממארוקו ומתוניסיה, וכן יהודים אירופיים, שבאו עם המתיישבים שהגיעו מצרפת לאלג׳יריה.

על אלה יש להוסיף הגירות פנימיות בתוך ארצות המגרב עצמן, הגירות שנבעו מסיבות כלכליות או מלחץ רדיפות. אם מצב היהודים היה רעוע באחת מארצות המגרב ויציב יותר באחרת, או אפילו בעטיים של הבדלים במצב הכלכלי במחוזות השונים באותה ארץ עצמה — אלה היו מניעים להגירה של יהודים ממקום למקום. שינויים אלה הביאו עימם תנודות במיספרי האוכלוסיה היהודית ובאופיה באפריקה הצפונית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר