מורשת יהדות מרוקו

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך״

מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דעת

הצב״י אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהגות מחכמינו זיע״א בימים אלו מאת

הצב״י ברוך בן רי שלמה סבאג ס״ט

פתח תקווה ת״ו

כתובת להערות והארות: הרב אברהם אסולין שליט״א רח׳ בעלי התוס׳ 9/9 אלעד

מייל: a0527145147@gmail.com טלפון : 145147־0527

ניתן לצפות ולהוריד את החוברת וכן לשאר שיעורים ומנהגים

בתורת חכמי מרוקו באתר ״אור חדש״ בכתובת:

WWW.ORHADASH.NET

ניתן להשיג קונטרסים ״תורת אמך״ על מנהגי מרוקו לברית, בר־מצווה, חתונה, ברכות הנהנין, ואבילות

בטלפון : 145147־0527

גרפיקה עימוד ועריכה: ברוך סבאג נ״י

אבילות

המנהג מהפטירה עד הקבורה        

מה הנהגות בבית האבל    

נז אבילות בשבת השבעה  

סה מנהגי החודש והשנה  

עב הנהגות בבית העלמין   

ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי״ר.

איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש״י (בראשית א, טז₎, ואע״פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.

מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע״ה שאמר בתהלים ״ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו״ לזי, יי). להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.

בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות ״תורת אמך״ על המועדים ופעמים רבות נאלצנו

לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס״ד זוכים

להוציא קונטרס ״תורת אמך השלם״ לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.

ואע״פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים (סימן רס״א), אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכוי אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב״ה שלא יארע דבר רע עכ״ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע״ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט״א.

וזאת למודעי שלא באנו ח״ו לחלוק על שום פוסק או ת״ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות (בפתח דבר עמי ט״ז) בשם הגר״ח קנייבסקי שליט״א שכתב (בספר שרשי מנהגי אשכנז ח״א דף 18) וז״ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי״ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר״מ אליהו זצ״ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר״ח אע״פ שמנהג א״י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים (סיי קי״ד) שכתב וז״ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכוי עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ״ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן (ח״ב ריש סיי ל״ד) ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם (ח״ג סיי פי) בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא״י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע״כ.

ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור ״קינות אבותינו״ לר׳ מאיר אלעזר עטיה הי״ו (עמוד 20 אם למסורת הערה 4) בשם רבינו הגדול כמוהר״ר ר׳ אליעזר די אבילה זצוק״ל בשו״ת באר מים חיים (דף ע״ט סוף עמודה די): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע״ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכוי, דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה ״ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה״ וכוי עיי״ש.

ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם

לומדי כולל ערב לבעלי בתים ״תפארת מיכאל אלעד״ וכן השעורים שאנו מוסרים בס״ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת״ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.

ההנהגה של הקהילה

הנגידים

לקהילות היהודיות במרוקו היתה הנהגה בהתאם לכללי האוטונומיה הפנימית שנתנו לה. בראש כל קהילה עמד נגיד (כעין יו״ר ועד הקהילה בתקופה מאוחרת יותר). ליד הנגיד פעלה הנהגה מורכבת ״מזקני העדה״ ו״מטובי העיר״. הנגיד היה מורם מעם וזכה למעמדו בזכות כשרונותיו ושרותיו הצבוריים והכלכליים לחצר המלכות או למושל המקומי. תפקידיו וסמכויותיו היו מגוונים. הוא היה אחראי לפני השלטונות לגבית מסים ממשלתיים, וכן להטלת מסים לצרכיה הפנימיים של הקהילה, כגון מסים של בשר ויין כשרים ועוד. בדעה אחת עם חברי ההנהגה בחרו וקבעו את המועמדים למשרת הרבנים והדיינים. הנגיד היה אחראי על נהולם ותפקודם התקין של עניני הקהילה. סמכותו של הנגיד היתה מוגבלת לתחומי השיפוט של עירו בלבד.

שבתאי צבי

לעומת נגידים מקומיים, היו נגידים שהצליחו לפרוץ את הגבולות המצומצמים של עירם הודות לכשרונותיהם ולשרותים שהעניקו לקהילות אחרות, סמכותם הוכרה בכל רחבי הממלכה. כאלה היו הנגידים ממשפחות אבן־עטר, טולידאנו, מאימראן, בן־יולי ועוד. נביא מספר דוגמאות: ר׳ משה אבן־עטר, חותנו של ר׳ חיים אבן־עטר (״אור החיים״), היה נגיד בסאלי אן נחשב לאיש ״נגיד בעמו, נדיב ושוע, והוא ואחיו אימתם היתה מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת, כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו.״ במסגרת המדיניות של מולאי איסמעיל להרחיב את קשריו עם מלכי אירופה שיגר לאנגליה את השר משה אבן־עטר שחתם בשמו עם חמלך ג׳ורג׳ הראשון על חוזה שלום וכן על הסכמי סחר בין בריטניה למרוקו.

ר׳ דניאל טולידאנו היה נגיד במקנס ונחשב ליועצו ואיש סודו של מולאי איסמעיל עוד לפני עלותו לשלטון. ר׳ יוסף מאימראן היה נגיד העדה במקנס ובד בבד מילא תפקיד של יועץ המלך. אחרי מותו נתמנה בנו מימון לנגיד וגם הוא מילא תפקידים בחצר המלך. בנו אברהם (בן־יוםף) מאימראן הצטיין במיוחד. הוא זכה להכרה של נגיד ראשי ומפקד על כל היהודים והיה יועץ המלך ואיש סודו. אנשי דורו קשרו לראשו כתרים רבים. הוא זכה לכינוים כגון: ״גדול ליהודים ודורש טוב לעמו,״ ״נגיד ומצווה לאומים״, ״שר צבא ישראל״. כך תיארו יהודי מרוקו את העיד המהולל הזה.

שרים ואנשי חצר

מלבד הנגידים שהגיעו לעמדת הנהגה מוכרת בקהילותיהם היו גם אחרים שהגיעו לעמדות השפעה בזכות כישוריהם הפיננסיים והדיפלומטיים ובזכות השרותים שהגישו למושלי המחוזות ולאנשי חצר המלך והצליחו לחדור לפני ולפנים. המעמד של אנשי החצר התפתח בעיקר מקרב הסוחרים שתפקידם היה לספק לחצר המלכות ולמושלי המחוזות מוצרים שונים, ואט אט הצליחו לבסס את מעמדם בבית המלוכה ולהגיע לעמדות השפעה. ביניהם היו יועצי המלך ורואי פניו. כישוריהם משכו את תשומת לבו של המלך והוא קרב אותם והפקיד בידיהם תפקידים כלכליים והטיל עליהם משרות דיפלומטיות וקונסולריות.

בין אנשי החצר שזבו להשפעה היו גם בניהם של נגידים שהמלך חפץ ביקרם, כגון ר׳ יוסף טולידאנו, בנו של ר׳ דניאל טולידאנו שהזכרנו לעיל. הוא היה אדם מוכשר ותשומת לבו של המלך מולאי איסמעיל הופנתה אליו, לבן נשאהו על יועצים רבים והפקיד בידיו תפקידי חוץ ופנים. מעמדו היה למעשה מעמד של שר. הוא היה יועץ ומשנה למלך. אחר־כך נתמנה לקונסול ברפובליקה ההולנדית ובשם המלך חתם וכרת ברית שלום בין הולנד ובין מרוקו. הוא נשלח על־ידי המלך לתפקידים דיפלומטיים נכבדים אחרים, ביניהם אצל מלך אעליה. בזמן מילוי שליחויותיו בחו״ל הופקדו תפקידיו בידי אחיו חיים טולידאנו.

יחם ההמונים המוסלמים אל אנשי החצר והשרים היהודים לא תמיד היה אוהד. היות ועסקו בעיקר בבעיות פיננסיות הם גם הופקדו על גבית המסים. ההמונים ראו בהם את באי כוחו של השלטון הנוגש מחד, ומאידך הם עוררו גם את קנאתם וזעמם של כוהני הדת המוסלמים שלא יכלו לסבול את ״החרפה״ שהיהודים שנואי האל ינהלו את עניני הממלכה ויעשו בה כבתוך שלהם, בניגוד לצוויי האיסלם.

במקרים מסוימים, כאשר סאת זעם ההמון וכהני הדת נתמלאה וכאשר המלך לא יכול לעמוד בפני לחציהם, היה המלך זורק את השר היהודי קרבן לעזאזל. כך נהג לדוגמא, מולאי איסמעיל עם השר־הנגיד ר׳ משה אבן־עטר שהזכרנו לעיל. למרות שרותיו הרבים לממלכה הוכרז כאישיות בלתי רצויה, כנראה בגלל קנאה, אינטריגות ולחצים שהופעלו על המלך ובגלל סכסוכים בין בעלי השררה, ביניהם גם יהודים. שנה לאחר־מכן (1724 – תפ״ד), היא שנת הרעב הגדול, החזיר את נשמתו לבוראו.

הוא הדין באיש החצר ר׳ שמואל בן־יולי שהיה ״איש עשיר ונכבד ועם זה עושה חסד ומיטיב ובמידותיו אלה רכש לו חיבת כל יהודי מרוקו.״ הנגיד המהולל הזה נידון למיתה על שהעז ליַסר מלשין ומוסר יהודי. ברגע האחרון נמלט וניצל ממות.

היו מקרים שהמוסלמים הקנאים עשו דין לעצמם וחיסלו את מתחריהם ולא חיכו למלך עד שיתעשת. הנגיד אברהם בן־יוסף מאימראן ״שר צבא ישראל״ שהזכרנו לעיל, הורעל על־ידי רופא ישמעאלי שמזג לו רעל בתוך סם מרפא, בשנת תפ״ג(23 17 )

ר׳ אברהם אבן עזרא(ספרד, המאה ה-י״ב):

א.         ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

ב.         שפה ברורה: ״קמו פייטנים… ולא ידעו לדבר נכונה… ואומרים מגזרת תחילה- אתחיל, והם בורחים מדברי תורה״.

ג.          פירושו לשיה״ש ח, א: ״והעומד על זה החיבור אולי יתמה למה אומר כאן בלשון ישמעאל, בעבור קוצר דעתנו כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקודש כי בנייניו ואותיות יהוא והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן וכן בחשבון. ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקודש, על כן מילה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה לה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירוש כן, אע״פ שהדבר בספק״.

ר׳ משה אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

שירת ישראל: ״ולא נשאר לנו מן השפה העברית שום שריד ופליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים שאינם כוללים מן הלשון אלא אותן המלים הדרושות לעניינים שהספרים האלו דנים בהם… מן הספרים האלה לקחה אומתנו את היסודות לחבר תפלות ובקשות… ואם נסתייע לפעמים בשפת המשנה יפה, משום שמלותיה עברית טהורה. אע״פ שלפעמים נמצאים שם מבטאים נגד חוקי הדקדוק. בכל זאת צריך לשים לב למסורת של חכמי המשנה, משום שהיו בזמן שהוא קרוב מאוד לתקופה שבה היתה עוד הלשון במלואה. ומאד יהיה רצוי להתאים בין חוקי הדקדוק ובין דברי המשנה היוצאים מן הכלל כמו שעשה אבו אלוליד בן גינאה ואחרים הבקיאים בחכמה זו, כל אחד כפי כשרונותיו״(מהדורת ב״צ הלפר, עמי 59).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה־י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון״(מסכת תרומות א, א).

הקדמת הרמב״ם לספר המצוות: ״וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים״.

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

במסמך אחר כתוב בפירוש ש:
" החניכים לא הוחזרו כנגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל ( נמסרה הודעה לנערים בני 13-15 אשר בקושי היו כמה חודשים בארץ, לעג לרש…הערה פרטית שלי…אלי פילו )

הם גם לא נשלחו סתם, אלא בליווי מדריך שטפל בהם כל הזמן. ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים.

ירושלים, כ"ח באדר תשי"ג

15 במרץ 1953

גירוש ילדים מישראל למרוקו.
פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.
כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :
כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.
בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.
מהדים וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "
בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;
בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.
גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?
בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :
" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".
הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !