בין המצרים 

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה),בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

262 – בוס פום, תנסא פום

נשק פה אחד, תשכח פה שני.

קל למצוא אהבה שאין לנו, מאשר להתפטר מזו שיש לנו

יש רק סוג אחד של אהבה, אבל יש העתקות שונות.

נאמנות נשיכות אשתך מנשיקות אשת חברן. (שלום עליכם, מנחם מנדל)

263            קדּ בני-יעזבני.

בגיל בני – ואני חושקת בו.

אוהבת אישה בחור מסכן, מזקן עשיר. רות רבה פרק ו'

264            בנת עמי כּחלי עיניך,

אידא מא ציבת־שי, נרג'ע ליךּ.

בת-דוד! שימי כחל לעיניך,

אם לא אמצא(אחרת), אשוב אליך.

265            זוואג׳ אל־עשק – נדאמא,

אוו יב׳ללי אולאדו יתאמא.

על נישואי חשק מתחרטים, או משאירים בנים יתומים.

הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי)

 הנישואין והחרטה באים בזה אחר זה (פניני ספרד סח')

המתחתנת ללא אהבה בוגדת על-ידי אהבה.(91

במקום בו נישואין ללא אהבה, שם אהבה ללא נישואין. (בנימין פרנקלין).

 266 תכּלמ־לי ב־כּלאם אל־מחבוב, וואב׳א יכון כּדוב.

דבר אלי דברי ידידות, גם אם שקר הם.

267 –  אל־פרקא תבררד אל־מחבא

הפרידה מקררת האהבה

פרידה ארוכה אויבת האהבה. (זה לעומת זה)

 האבל על אשה מתה, לא יותר מפתח ביתה..!.)

פרק

יופי, נדוניה ומוהר

268 – זינת אל־ב׳יאל, אחדי עליהא כּתר מן אל־מאל.

יפת-תואר, שמור עליה יותר מאוצר.

מי שיש לו אשה נאה, זקוק להרבה עינים. (זה לעומת זה 2342)

אשה יפה לך, השגח עליה בשבע עינים. (שם).

 מי שיש לו אשה יפעת-אפיים, צריך שתהיינה לו יותר משתי עינים. (וולך, משלי-עם).

אשה הגונה ־ מטמון נסתר; המוציא אותה יעשה טוב אם לא יתגאה בה. שם)

בבוקר אני שוקל אם צריך לצלצל ולהודות לז׳אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שיכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חוויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מילה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מיטתי, מגיע שאני אקח עכשיו את הסיכון. אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים את השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.

אני: (מכחכח) זה דודו.

 היא: מי?

אני: דודו. דודו…

היא: (באדישות) כן. מה נשמע?

אני: בסדר. בסדר גמור… אחרי לילה כזה?

היא: לא שומעת. אחרי מה?

אני: הלילה. היא: מה קרה?

אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת היתה הפתעה מתוקה.

היא: הפתעה?

אני: בחלום לא היתה לי חוויה כזאת. אני רוצה להודות לך…

היא: להודות לי? על מה?

אני: כל מה שקרה בינינו.

היא: בינינו?

אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה…

היא: התחלת לדבר, אז תגמור.

אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר.

היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.

אני: כרצונך.

היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.

אני: היה לי טוב איתך, ואני רוצה לומר תודה…

היא: היה טוב לך איתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?

אני: (נבוך) אז מי אני?

היא: זה לא אתה.

אני: זה אני.

היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?

אני: איתך!…

היא: החוצפה הזאת! תתבייש לך. אני סוגרת את הטלפון.

 טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד, ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה או אחרת:? היה לי טוב איתן… כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להיטפל. צלצלתי שוב.

זה אני שוב, אמרתי.

אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.

אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת.

היא: אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?

אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.

היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשיו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.

אני: זה גם מה שאני רוצה… זה מה ש­…

היא: אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אישה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק, שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כישלון! מה אפשר לעשות? דון ז׳ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב, ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סיבה למישהו לזלזל בו.

בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה. הרי לא ייתכן שאישה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחרת היא לא מכירה אותך. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החוויה המופלאה של אישה שפורצת ישר לתוך המיטה שלך אולי לא היתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: ״אלוהים איזה חלום נורא״, אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.

בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז׳אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע, להפתעתי, את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף על הבושה שלי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק.

תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת. בזמן אחר מי יודע, אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים. אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו… חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כישלון. היה לי על מה לבנות. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי איתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.

ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה עניין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי, לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה. לא חלמת?

ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד. אשתך?

היא שכבה לצדי, כששנינו את ואני עשינו אהבה. אשתך היתה שם?

היא קמה מהשינה והדליקה את האור. אלוהים! היא ראתה? במו עיניה. ומה היא אמרה?

״איזה חלום נורא״, היא צעקה וכיבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.

היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!

 היא אמרה וניתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה. אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר, סוקר את התמונות שלה, חוקר בעיקר את העיניים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר. אחר כך אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון עצום בגודלו ונדמה לי שאני רואה עליו את פניה המחייכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צווארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, ליקקתי וליקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עייף לתוך באר עמוקה של שינה מתוקה, כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשיו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז׳אנין איננה. ליד המיטה על הרצפה מצאתי את סיכת השיער שלה עם שושן אדום.

קט

ידידיי החה״ש, כהה״ר יעיס מלבא, ישצ"ו שלום שלום.

בזה השבוע התבוננתי בשאר החדושים, ואודיעך דעתי בהם. א' סו״ף מקץ ע״פ גם עתה כדבריכם וכו', כתב וז״ל: וקשה, והלא אינו כדבריהם, שהם אמרו ומת, והוא אמר יהיה לי עבד? ושמעתי, שר״ל גם עתה נגדיל עמכם חסד, וכדבריכם אשר אמרתם על עצמכם, וגם אנחנו נהיה לעבדים, כן נעשה לאשר נמצא הגביע בידו, ואתם תהיו נקיים, ונכון, עכ״ל. דע ידידי, כי פי׳ זה, פי׳ אותו רשב״ם ז״ל ע״ש, ולדעתי המעט נר׳ עוד לפרש בדרך חורפא ע״פ מה שספר לי החכם כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו, שיש משפט, באיזה ממלכות, שהמתחייב מיתה, והוא איש חשוב, מוסרים אותו להיות עבד לעבד אחר, וקלון זה במקום מיתה עומד אצלם, ע״כ.

וא״כ נוכל לומר, שהשבטים נסתפקו אם מנהג זה נוהג במצרים, ולכן דברו לצדדין עם עבד יוסף, ואמרו לו, אשר ימצא אתו, או יהיה מעבדיך, אם יש לכם מנהג זה, או ומת, .וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, דהיינו ליוסף, והשיב העבד, גם עתה נעשה עמכם חסד, וכדבריכם הראשונים כן הוא, דהיינו האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, דהיינו עבד לעבד, ואתם תהיו נקיים, וזהו החסד, ויוסף הוסיף עוד להתחסד, ואמר, האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, ולא לעבדי, ואתם עלו לשלום וכוי. ע״כ.

ב.         כתב וז״ל, ויגש אליו יהודה ויאמר ב״י אדוני, ב׳ במסרה, הכא, ואידך, כי בי ירבו ימיך, כי

יהודה אמר ליוסף, ישב נא עבדך תחת הנער עבד וכו', כי אנכי גבור, ואלחם מלחמותיו, ולא תפול ביד אויב, ורק ירבו ימיך, עכ״ל. והנה מעולם לא שמעתי ולא ראיתי מסורה כזו, כי אלף אלפי ב״י איכא בתנ״ך, ואי אפשר לאגדם כאחד, ומ״מ היא פרפרת, ואפשר עוד לפרש בה, ע״פ מ״ש במדרש, שאמר יהודה ליוסף, אם ירצה לחיות יקח אותו תחת הנער, ואם לאו ישלוף חרבו ויהרגהו, וזה שאמר בי אדוני תקיים העבדות, כי בי ירבו ימיך. ע״כ.

ג.          ע״פ העוד אבי חי, כתב וז״ל, וקשה והלא כבר שאלם השלום אביכם וכוי, והשיבו, עודנו חי?

ואפשר דתמוהי מתמה, העודנו חי ולא מת מצער פרידתי, עכ״ל. פי׳ זה נמצא בספורנו שם, ע״ש. ועוד אפשר לו׳ דפי׳ חי בריא, דהיינו העודנו בריא וחזק כמו שהנחתיו, כמו עד חיותם (יהושע ה'). !שוב ראיתי שכן פי׳ אבא מארי זיע״א בגליון החומש, ושמחתי].

ד. כי כמוך כפרעה, כתב וז״ל, אין כי נתינת טעם, אלא כמו אשר, כלו׳ אשר אתה חשוב בעיני כפרעה, עכ״ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל, ע״ש. ואפשר עוד שהוא נתינת טעם, כי אפשר שפרעה היה אוהב את העברים מימי אברהם, שראה שה׳ עמהם, ולכן אמר

יהודה, הטעם שנגשתי לדבר עמך בלי מורא, מפני שוודאי כמוך כפרעה אוהב את העברים.

ה. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, ויגשו, כתב וז"ל,  והלא לפניו היו עמלדים? ואפש־ שנסיגו אחור מפני הבושה, עכ־ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל ע״ ש. ואפשר עוד, כי יוסף אמר הוציאו כל איש מעלי, וחשבו עבדיו שגם על יהודה ואחיו אמר. והתחילו להוציאם, עד שאמר להם חוץ מאלו, ואז רפו מהם, ונשארו עומדים במקום שרפו מהם, והתחיל לדבר עמהם העוד אבי חי וכו', וכאשר רצה לדבר עמהם מענין המכירה, אמר גשו נא אלי, כי רצה לדבר בלחש, כדי שלא ישמע אדם, רק הם לבדם, ולא יודע הדבר כי בוגדים באחוה הם ח״ו, ע״כ.

ו.          וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, כתב וז״ל, לשום

לכם שארית בארץ, זכרון בארץ, שלא יכלה זרעם מהרעב, ולהחיות לכם בריוח, עכ״ל. ואפשר עוד, כי יוסף היה יודע שעתידים המצרים וגם יושבי כנען למכור אדמתם מפני הרעב, ולכן אמר לאחיו לשום לכם שארית בארץ ממש, שהבתים והאדמה שיש להם בארץ כנען ישארו שלהם, ולהחיות לכם, ותשארו אתם ואדמתכם וכספכם לפליטה גדולה.

ז.          ויקרבו ימי ישראל למות, כתב וז״ל, וכי הימים מתים? וכן גבי דוד? ואפשר ע״פ מ״ש רז״ל,

יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ישראל למות, ויקרב דוד למות, עכ״ל. והנה דבר זה ערוך מאתמול במדרש ריש פ׳ ויחי, ע״ש ובמתנות כהונה שם. והנה לדעתי המעט נר׳, דמ״ש רז״ל יעקב אבינו לא מת, הוא משל יעל זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדין חי, כמ״ש ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשד מספרים הבאים משם, ופי׳ ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, והרבה, ע״כ.

ח.         ועשית עמדי חסד ואמת, כתב וז׳׳ל, ב׳ במסורה, הכא, ואידך חסד ואמת מן ינצרוהו, לומר שאם

בניו לא יעשו חסד ביניהם, מי יעשה חסד עמהם, שחסד האומות חטאת הוא, כי תחתיו רמיה, עכ״ל. ואני העני, עשיתי זה ימים מסורה של ז׳ פסוקי׳ חסד ואמת, השנים הגז׳, ועוד, חסד ואמת יצרו מלך (משלי ך׳), חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג׳), חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פ״ט), שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת (ש״ב ט״ו), והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת (יהושע ב׳), ויתקשרו כלם, ע״פ מ״ש רש״י ז״ל, ויקרא לבנו ליוסף למי שהיה יכולת בידו לעשות, ע״ש. וזה שאמר יעקב, ועשית עמדי חסד ואמת, והטעם שאני מצוד. רק אותך, כי בלעדך, חסד ואמת מן עצרוהו ? כי אחיד אין בידם יכולת, ועוד כי אתה מלך וצריך שמירה, וחסד ואמת יצרו מלך, וגם בזכות זה, גם בניך יעשו עמך חסד ואמת, ואל יעזבוך במצרים. ועוד אמרו רז״ל, שיעקב רמז לו שגם הוא יצוד. בניו להעלות עצמותיו, ויצוה גם אחיו לצות בניהם להעלות עצמותם, וכן עשה, כמ״ש וישבע יוסף וכר, והעליתם את עצמותי מזה אתכם, אתכם דייקא, דהיינו עם עצמותיכם, כמ״ש במדרש סו״פ ויחי, וזה שאמר שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת, וישראל הבטיחוהו לקיים שבועתו, וזה שאמר והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת. וגם !ועולם הנשמות, הסד ואמת יקדמו פניך, דהיינו שהבטיחו על העוה״ז והעוה״ב, ועליית

עצמותיו, ע״כ. ט. לישועתך קויתי ה׳, כתב וז״ל, המקרא הזה קשה ההתקשרות, וגם לבדו קשה להבין מה מקום לתפלה זו רק בדן ? ושמעתי, כי לישועתך, היא לנוכח דן, שאמר לו, לישועתך אתה דן בני, קויתי ה׳ שיושיעך, עכ״ל. והנה פי׳ זה הוא פי׳ הראב״ע ז״ל, ע״ש. ולדעתי אפשר לומר, שיעקב באותה שעה, הרגיש בעצמו מרוב אפיסת כחתיו, שנשמתו קרבה לצאת מהר, לכן התפלל לה׳ שיושיעהו מן המות להמתין לו רגעים אחדים עד שיגמור לברך את כלם, ולצותם על מקום הקבורה, ע״ב." זהו הנר׳ לע״ד בכל החדושי׳ הנז', ושלום.

אני היו״ם ס״ט