ארכיון יומי: 3 ביולי 2015


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

 

ההנהגה הרוחנית

במקביל להנהגה הצבורית שעסקה בעניני חולין, היתה גם הנהגה דתית־רוחנית אשר בראשה עמדו חכמי ורבני הדור. לא לכולם היה מעמד סטטוטורי פורמלי. הם זכו להכרה בזכות סמכותם הרוחנית וההלכתית הודות לידיעותיהם המופלגות בתורה בש״ס ובפוסקים. רק לדיינים ולחברי בתי־הדין היה מעמד סטטוטורי. בערים קטנות כיהן דיין יחיד ואילו בקהילות גדולות ישבו על כס הרבנות שלושה דיינים ובראשם אב בית־דין. ציינו לעיל שבשטח השפוטי נהנו היהודים מאוטונומיה פנימית מלאה. הדיינים עסקו ופסקו בעניני אישות, דיני ממונות ובענינים פליליים. סמכותם לא הוגבלה רק לתחומים שפוטיים אלה. הם פעלו גם בתחומים הקשורים בחיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. הם חוקקו חיקוקים, תקנו תקנות, גדרו גדרים וסייגו סייגים. הם הטילו הגבלות ,על חיי מותרות. תיקנו תקנות עד סעודות ראותניות, הוצאות מופרזות על משקאות ועל אוכל בחתונות, בחגיגות בר־מצוה ובשמחות משפחתיות. הטילו סייגים על הנשים למעט בנשיאת עדיים עשוים מזהב וכסף לבל ימשכו תשומת לב, מפני ״שעיני הגויים רואות וכלות״, וגם כדי למנוע תחרות בין שכבות העם ובעיקר כדי שהמשפחות ״הלא משופעות״ לא יכנסו לחובות ״כדי שישוה עצמו (ראש המשפחה) במעשיו גם למשופעים״.

רגישותם לחינוך ילדי ישראל היתה גדולה. הם נדרשו לבעיות חינוך הדומות לאותן בעיות העומדות גם בימינו על סדר יומה של מדינת ישראל העצמאית, ותיקנו תקנות בהתאם, כגון בעית ״הנשירה״ מבתי־ספר. גם אז נמצאו הורים שהעדיפו לשלוח ילדיהם בני השש והשבע ללמוד מקצוע לפני שלמדו קרוא וכתוב ולפני שלמדו להתפלל. נביא כאן קטעים מאחת התקנות כדי להבין את רגישותם לנושא חינוך ילדי ישראל:

׳בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם בבית הספר כבר שית כבר שבע (כבני שש ובני שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת… ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל, ובמקום שיהיו מתגדלים בין ברכי חכמים… הם גדלים בשטות ופריצות, כשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליהם … לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו בגזרת עירין … ובמימר קדישין … שאין לשום אחר משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן בעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין.״ כלומר עד גיל 13. והתקנה מסתיימת בנקיטת אמצעים עד העברין וברכת עדוד למקיימי התקנה. ״וכל העובר על דברינו ילכד במצודת החרם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן בפחד רעה.״

הרגישות לבעיות החברתיות של התקופה לא היתה נחלתם של נושאי המשרות הרשמיות בלבד כגון הרבנים והדיינים, אלא גם של תלמידי חכמים ומשוררים שהגיעו לעמדות השפעה וסמכות הודות לחיי המופת שלהם וזכו לתהילה בזכות אישיותם וענותנותם. בזה היה ר׳ חיים אבן־עטר ״הזקן״(סבו של ״אור החיים״) שלא נשא במשרה רשמית וכזה היה המשורר ר׳ דוד חסין שעל שירתו התחנכו בני דורו. שירתו נתנה לא רק ביטוי לכסופים ולערגה של בני הדור לגאולה אלא גם היתה ספוגה אהבת ישראל.

כרועים רוחניים של הדור הם דאגו גם ללימוד וחינוך מבוגרים. לשם כך הם הנהיגו ״ימי הסגר״בהם היו מסתגרים למספר ימים ומקדישים זמנם לדברי מוסר וללימוד תורה למבוגרים. המשוררים שבהם חיפשו שיטות לימוד פדגוגיות ודידקטיות כדי להקל על ההמון המבוגר ללמוד ולקלוט ביתר קלות את המעוות, החוקים והמשפטים. לשם כך הם פיתחו את ״השירה הדידקטית״. צורת ביטוי זו המוגשת בחרוזים באה למסור את מכלול המצוות והמסורות שנתקדשו בעם במשך דורות, בצורה מושכת ופופולרית. הם השתמשו בחרוז כאמצעי עזר למסירת ידע במדעי דת ובמצוות עשה ואל תעשה.

הצטיינו במלאכה זו משוררים רבים מבני התקופה והצליחו לפשט את הדברים שנחשבו מסובכים ולהנחיל אותם לצבור הרחב.

ר׳ סעדיה אבךדנאן בתב את שירו המונומנטלי ״שיר גדול״ – מעין קודיפיקציה חרוזה של ששה סדרי משנה על ששים ואחת מסכתות, חמש מאות עשרים ושנים פרקים וארבעת אלפים ושלוש מאות הלבות – במטרה להקל את לימודם. ר׳ יהודה אבן־עטר (מוהריב״ע) שהזכרנו לעיל כתב את הלכות שחיטה ובדיקה בחרוזים תחת השם ״שיר מבתם״. ר׳ עובד אבן־עטר, בנו של מוהריב״ע חיבר הקדמה ודברי הסבר ל״שיר מכתם״. ר׳ דוד חסין בעל ״תהילה לדוד״ חיבר גם הוא שיר ארוך על ״הלכות שחיטה וטריפות … כאשר עיני הקורא מישרים תחזנה״ ושמו ״ספר מקומן של זבחים״. כן אנו מוצאים בספרו ״תהילה לדוד״ שיר בשם ״תפילה לדוד״ (שם, ע׳ ס״ב) אשר כותרת המשנה שלו היא ״אזהרות״, ״מיוסדים על הלכות ציצית ותפילין וברבות השחר … ועל שלוש עיקרי הדת.״

תולדות אנוסי סיאודד ריאל

 

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

בשלבו השני של מעשהו, שגם הוא נעשה לפי כל כללי הפעולה האינקויזיטורית, הביא לדין שורה של אנוסים. ושוב היו אלה: סנצ׳ו די סיאודד, מרי דיאס, סרירה, סנצ׳ו דיאס, צבע, שהיה אסור בבית־הסוהר של הארכיהגמון ונמצא ברשותו של התובע חואן די לה טורי. איש זה עונה בשעת מאסרו ומסר פרטים על אנוסים שונים שקיימו מצוות. בין האסירים היה גם חואן פאלקון, הזקן, שהיה אסור בביתו של הנוטריון אנטון פאלקון, וכן חואן גונסאליס פינטאדו, שבידו נמצא פסק־דינו של הארכיהגמון להחזרה לחיק הכנסיה. הוכחות אלה מעלות עמן שורה של בעיות, וראשונה בהן: מתי פעל אותו ליסנסיאדו תומס בסיאודד ריאל ? מתוך עיון בצירופי העדויות והמסיבות ברור שהגיע מיד לאחר פרעות 1474. ממשפט מריה גונסאליס, אשת פדרו די ויליארוביה, וממשפטו של הואן גונסאלים פינטאדו, מסתבר שפעולה זו נפסקה בגלל מרידת המרקיז די וילינה, שכן חואן גונסאליס פינטאדו (וגם סנצ׳ו די סיאודד) נמנה עט תומכי מחנה זה, והן אליו נשתייך גם ארכיהגמונה של טולידו דון אלונסו קאריליו. ואין מסתבר שתיעשה פעולת אינקויזיציה בתוך מחנה הנלחם בפרנאנדו ובאיזבל. מצב זה מחייב שהפעולה נעשתה תחילה בראשית 1475, אלא שבה ונתחדשה לאחר כיבוש סיאודד ריאל בידי פרנאנדו. מצויות בידינו עדויות על חקירה בשנת 1476, לאחר שנתפורר מחנה המורדים, ולאחר שהשלים דון אלונסו עם פרנאנדו ואיזבל. קביעת תאריך מעשה זה, שיש עליו גם כמה עדויות במשפטי האינקויזיציה, מסייעת להבנת מטרתו של המעשה באנוסים מטעם הכנסיה בטולידו. לאחר כשלון המדידה נראה שביקש דון אלונסו להצטרף אל סיעת הקיצונים במלכות, שתבעו קו פעולה תקיף נגד האנוסים, ודרכו בסוף ימיו מוכיחה שמצא את מקומו בחבורה זו. אלא שעם הוכחת הכפירה בין אנוסי סיאודד ריאל עלה בידו להוכיח בדיעבד שאכן צדקו הפורעים באנוסים בשנת 1474, ובכך הועלה הגורם הדתי בפרעות. ואם צדקו הפורעים, מן הדין שהכתר יימנע ממעשי־תגמול נגדם. דון אלונסו נעשה איפוא דברם של הפורעים מצד אחד ונושא דגלה של האמונה הקתולית מצד שני. ובתורת נושא דגל זה ערך באנוסים חקירה אינקויזיטורית־ כנסיתית והוציא עליהם פסקי־דין כחוקר־מינות בעל סמכות אפיפיורית. ונראים הדברים שהכתר קיבל את דעתו ואת גישתו, ולא פעל כנגד שני הצדדים המעורבים כאחד. למעשה לא נקט שום פעולה משפטית נגד הפורעים ואף ציוה על ביטולם של כל המשפטים שנערכו על־ידי הכנסיה נגד אנשים שונים-קרי אנוסים. גם בכך נראית תכניתו של הכתר כברורה, אלא שהוא עתיד היה להיפרע מהם במסגרת פתרון שאלת האנוסים במלכות. ברי, שהללו היו הקרבנות הראשונים של האיב־ קויזיציה בקומה בסיאודד ריאל לעקור מתוך עדת אנוסיה את הכפירה היהודית.

שנת 1477 היתה שנת הרגעת־רוחות בסיאודד ריאל כבכל מקום אחר במלכות קסטיליה. כמעט שנה שלמה, החל ב־2 בינואר וכלה ב־5 בדצמבר, נמשכה הפעולה. ונראה כאילו צו־הרגעה רודף צדהרגעה. אחד דן בהחזרת רכוש לאנוס שנשדד עוד בשנת 1474, אחר דן בפעולה קונסטרוקטיבית לשיקומם של אנוסי סיאודד ריאל, ושלישי דן בהחזרתם של משרות וכיבודים שהיו לאנוסים, והם נושלו מהם בשנת 1474 ולאחריה, וכיוצא בזה. כבר ב־2 בינואר 1477 התחילו מצווים על החזרת רכוש שהוחרם. ב־20 בפברואר יצא צו מלכותי מפורט בדבר החזרת נכסיהם של אנוסים שסבלו בפרעות 1474 והשבת כל אותם אנוסים ונוצרים שתמכו במרקיז די וילינה למשרותיהם ולתפקידיהם בעיר. בצו זה אף זכתה העיר לסליחה על מעשיה. אין ספק שהוא מן החשובים, המפורט בכולם, ושהוא קובע עקרון בהחזרת הרכוש על־פי דרישתו במישרין מאלה שבידיהם נמצא לאחר שנשדדו. כוונתו אינה אלא חיסול פרשת ימי 1475-1474. משום כך הדעת נותנת שלאחר תאריך זה החלו, כאמור, אותם אנוסים שברחו מסיאודד ריאל או שגורשו ממנה בנסיבות הפרעות, לחזור אליה. שורה ארוכה של רחידורים הוחזרו למשרותיהם, ביניהם ייזכרו סנצ׳ו די סיאודד וחואן גונסאליס (פינטאדו), אלונסו גוטיארס, ואחרים. כן נראה שנעשתה פעולה יסודית להחזרת הרכוש השדוד. ואלה שבידיהם היה הרכוש השדוד לא הזדרזו להחזירו, שכן מוצאים אנו צוים שוגים המדברים בהחזרת בתים וחנויות ושאר נכסים השייכים לאנוסים. וכן לומדים אנו גם מן הצו המיוחד שניתן בסוף ספטמבר לשופטי העיר שידאגו להחזרת הבתים, והרי כבד בפברואר יצא הצו להעמדת החיים על תיקנם כפי שהיו קודם לפרעות. מיוחד במינו במסכת צוים אלה הוא צו־בטחון שניתן לגארסיה די אלקלע, לפי בקשתו, נגד חואן מביאה וקרוביה שאיימו להרגן׳.

נסיון לפעולת־שיקום יסודית כבר נעשה בראשית הצעדים להרגעת הרוחות. כנסיון הוא יחיד בסוגו ומלמד כמה נהרסה עדת האנוסים בסיאודד ריאל, עד שפרנאנדו ואיזבל ראו צורך לנקוט אמצעי זה. ב־28 בינואר 1477 נתמנו חואן גונסאליס [פינטאדו], הרחידור, וחואן פאלקון להתרים את תושבי סיאודד ריאל לשם יצירת קופה לשיקום האנוסים שנתדלדלו ורכושם אבד. הצו כאילו מלמד שפעולת ההתרמה קדמה כנראה לפרסום הצו על מינוים, שכן חלק מן האוכלוסיה כבר תרם לשיקומם של הנפגעים וחלק אחר ממנה התחמק מכל תשלום ותרומה. שנים אלה, ועמם הפרוקוראדור לופי גונסאליס, נצטוו לברר מי תרם לקופה זו וכמה נתן וכן לערוך רשימה של תושבים שלא שילמו לקופה. שני הממונים יחלקו את הכסף שיגבו לנצרכים בהתאם לרכושם שאבד. הכסף שייגבה יופקד בידי לופי גונסאליס, והוא שיתן אותו למי שראוי לקבלו. תושבי העיר שוב נדרשו לתרום כל אחד כפי מידת יכלתו ואפשרויותיו. את התשלומים ציוו להכניס ללא כל דיחוי, ומי שלא ישלם יימכר רכושו והכסף יימסר לפרוקוראדור! העובר על הצו ישלם קנס של 10,000 מרבדי.

פירוט זה של הצו מראה שנמצאה להם תכנית־שיקום כלשהי, והדעת נותנת שהיזמה לתכנית זו יצאה מאותה חבורה גדולה של אישים הרשומים בראש מסמכים רבים שניתנו על־פי בקשתם, והם: רחידורים, קבלירום, אסקודדוס, יוראדוס, ו״אנשים טובים״ מתושבי סיאודד ריאל, אנוסים שהיו ראשוני הנפגעים. היזמה היא איפוא מקומית, וההוראה למימושה-ממלכתית. ונראה לנו שלא רק ביזמתה נתיחדד. תכנית זו, אלא גם במגמתה, שכלל אזרחיו של אותו מקום – ועלינו להניח שלא כל האוכלוסיה שותפת היתה לפרעות-הוא התורם ונותן למען אזרחים שנפגעו, כאילו לא רצו להבדיל בין משתתף בפרעות למי שעמד מן הצד, למי שסייע לאנוסים. ואולי מותר לנו להצביע כאן על עקרון הערבות ההדדית, שהוא מיסודות קיומו של עם ישראל, וגם עצם שיטת הגביה והחלוקה יוצאת ללמד על שיטת־צדקה יהודית מקובלת.

על דרך הוצאתה לפועל של התכנית מלמד אותנו מסמך אחר שניתן ב־3 בספטמבר,1477 והוא ניתן כתשובה לתלונתם של כמה סוחרים תושבי סיאודד ריאל לפני המלך והמלכה, שבחלוקת הנכסים והתשלומים, שחואן גונסאליס וחואן פאלקון עשו, הם גרמו נזקים לכמה מהם, משום ששיחררו מן התשלומים רחידורים, נוטריונים ובעלי־משרות אחרים. היו מהם ששילמו מעט מאוד, ועיקר הנטל של שיקום הנפגעים נפל על שכמם של הסוחרים. תוצאת בקשתם של הסוחרים היתד, שפרנאנדו ואיזבל ביטלו את המינוי שניתן לחואן גונסאליס ולחואן פאלקון, והללו הפסיקו את הגביות מן האוכלוסין?. לא מצאנו שאחרים נתמנו במקומם, והדעת נותנת שבכך תמה פעולת שיקומם של נפגעי פרעות.1474

פעולת־שיקום זו נמשכה כ־9 חדשים, ואין אנו יודעים דברים של ממש על דרבי הגביה, שיטת חלוקת התרומות והתשלומים (להוציא את תלונת הסוחרים), וכן כיצד שוקמו אותם נפגעים שזכו לקבל את התמיכה. נציין כאן עובדה נוספת: בראש הפעולה עמדו שני אנוסים, חואן גונסאליס [פינטאדו] וחואן פאלקון, מחשובי אנוסיה של סיאודד ריאל, האחד רחידור, מזכירם לשעבד של שני מלכים, חואן השני ואנריקי הרביעי, והשני סוחר אמיד ובעל בעמיו. ואף הללו היו מנידוניה של סיאודד ריאל בימי־הזעם שפקדו את אוכלוסית אנוסיה בשנות 1485-1483.

נראים הדברים שבשנים שמלאחר נסיון שיקומה של עדת אנוסי סיאודד ריאל ועד לבואה של האינקויזיציה חזרו חיי האנוסים למסלולם התקין. נתקיימו אותם יחסי־ שכנים שאנו רגילים להם בעיירה שוקטת על שמריה! והאנוסים ששבו אליה חזרו אל דרך־חייהם היהודית, כפי שמרבים לספר עדיה של האינקויזיציה. רמזים ברודים לשינוי בחייהם נמצא בעדויות שונות המתארות את הימים משנת 1481, משפתחה האינקויזיציה בפעולתה נגד אנוסי סביליה. מעתה יש אנוסים המבקשים להיראות נוצרים, והמדובר הוא באותם אנוסים שכל השנים זיהו עצמם עם כל דבר שהוא יהודי. בשנת 1481 או ב־1482 הופיע בעיר פרנאנדו די טרוחיליו, מי שהיה רבם של אנוסי סיאודד ריאל הפליטים יפלמה, כשהוא עוטה איצטלה של מומר והתחיל מאיים על אנוסים שהיו בפלמה שיסגירם לאינקויזיציה. מוראות סביליה היו ידועות, כפי הנראה, בסיאודד ריאל כבכל ספרד כולה, ודבריו ודאי שלא נאמרו לריק. כבר באותם ימים נמצא אנוסים מזדרזים ויוצאים את עירם. אבל מצד אחר מסתבר שמומר זה, שפעל אחר־כך בשירותו של בית־הדין בסיאודד ריאל, מבשר היה לבאות, וייתכן שהיתר. יד מכוונת לכך. דבר בואה של האינקויזיציה נתפרסם ברבים בקיץ 1483, והדעת נותנת שעלו בזכרון תושביה־אנוסיה ימי פעולתו של תומס די קואנקה. כן מסתבר שכבר קודם לכן נפוצו שמועות על כוונות הכתר לימד דוקא בסיאודד ריאל את בית־דינה של הארכיהגמוניה טולידו, כנראה כדי להכשיר דעת קהל לעתיד לבוא. תגובת האנוסים שלומי אמוני ישראל לא איחרה לבוא, ורבים מהם נטלו את מקל־הנדודים בידיהם ויצאו שוב לדרך. כמה מהם נתפסו בדרכם והובאו לדין! אחדים, שנתפזרו לכל עבר ולא נתפסו, נידונו שלא בפניהם, אך גם להם ניתן חלק בדמות בתהלוכות האוטו־די־פי. פרשת משפטים אלה ודמותם של האנוסים הנידונים בבית־הדין ראויה שתהא נידונה לעצמה.

פרק ב גדולי אוצרות הרוח

 

פרק ב גדולי אוצרות הרוחארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

א. פרשנות התנ״ך. ב. פרשנות ספרות חז״ל. ג. ספרות השו״ת. ד. ספרות ההלכה. ה. קבלה. ו. פילוסופיה יהודית. ז. ספרות המוסר.

בבואנו לתאר את תרומתם של ׳ארזי הלבנון׳ – שאת תולדותיהם אנו קוראים באנציקלופדיה – לאוצרות הרוח של העם היהודי, יקל עלינו אם נמשיל את תרומתם לגזע העץ ולענפיו העיקריים. כל תפארת העץ – על ענפיו ועליו, פירותיו ופרחיו, תלויים הם בעובי גזעו ובשדרתו המורכבת בענפים בודדים. היסודות לאוצרות הרוח, בכל תחומי היצירה הרוחנית, הינם פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳: בפרשנות התנ״ך, בפסיקה ההלכתית, בקבלה, בפרשנות ספרות חז״ל, בפילוסופיה, בתורת המוסר, בדקדוק, בהיסטוריה, בשירה ובפיוט.

כפי שנראה בפרק זה, יסודות פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, היוו את הבסיס האיתן להתפתחות כל אחד מתחומי התורה הקדושה. כן ראוי לציין שחכמי ׳ארזי הלבנון׳ הצטיינו במעלה שהיתה רק בהם: ברובם היו גם ׳חכמים כוללים׳ שהיו בקיאים – מלבד בכל חלקי התורה וספרות חז״ל – גם בתחומים רבים: מדע, רפואה, אסטרונומיה, פילוסופיה, דקדוק, פיוט ועוד.

מן הראוי לסכם את תרומתם בכל חלקי פרד״ס התורה באופן כללי ביותר, כאשר סביב כל נושא (פרשנות ספרות חז״ל, קבלה וכדומה), יצוינו הגדולים והחשובים שבאותו תחום, הנמנים על חכמי ׳ארזי הלבנון׳. תמונה כללית זו תבהיר למעיין באנציקלופדיה את מקומם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ בהתפתחות והשתלשלות התורה הקדושה באלף השנים האחרונות.

בגלל ריבוי החכמים נציין רק את מיעוטם המפורסמים, והחפץ לחקור את גודל תרומתם והשפעתם של האחרים – עליו נאמר: ׳ואידך זיל גמור׳.

א. פרשנות התנ״ך

רב סעדיה גאון, בפרשנותו למקרא, הוכיח שאי אפשר לפרש את המקרא ללא הפרשנות של חז״ל, דהיינו על פי התורה שבעל פה. אופי זה של פירוש נועד להוכיח לקראים שהם תועים בהבנת המקרא. הוא תרגם את המקרא לערבית וכתב פירוש מקיף למקרא.

פריחה גדולה בפרשנות המקרא, באה בעקבות יצירתם של חכמי ספרד. פרשנותם התבססה על מחקריהם הלשוניים של מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ ויונה אבן ג׳נאח.

מפורסמים הם מפרשי המקרא שבפירושיהם כללו היבטים דקדוקיים, פילוסופיים, פשט ודרש: רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קמחי ורבינו משה בן נחמן – שלשתם מגדולי מפרשי המקרא בכל הדורות. כן ראויים לציון – בתקופה זו – רבי תנחום ירושלמי ורבי אברהם בן הרמב״ם. הראשון פירש את כל ספרי המקרא לערבית (פירוש כעין פירוש הראב״ע), והשני נודע בפירושו לתורה, שממנו נתפרסם לעת עתה רק הפירוש לחומשים בראשית ושמות.

מגדולי מפרשי המקרא הוא רבי יצחק אברבנאל, ששילב בפירושיו גם ביאורים פילוסופיים ומדיניים, ורבי יצחק עראמה (בעל ׳עקדת יצחק׳) שנטה מן הפרשנות הרציונאליסטית.

מן האחרונים שעסקו בפרשנות המקרא ראוי לציין את רבי משה אלשיך ואת רבי חיים אבן עטר. פרשנותם לתורה נלמדת עד היום בשקיקה ובהתלהבות של קדושה.

ב. פרשנות ספרות חז״ל

בעולם לימוד התורה, ובעיקר לימוד התלמוד הבבלי, שהוא המאפיין הבולט והמשמעותי ביותר בתולדות הרוח של העם היהודי למאז נחתם התלמוד, תופשים מקום נכבד במזרח – גדולי מפרשי התלמוד מחכמי ׳ארזי הלבנון׳. די אם נזכיר את שמותם כדי להמחיש את מעמדם: רבנו חננאל, רב נסים, רבי יוסף אבן מיגש, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הרשב״ץ ועוד. בסקירה קצרה זו נתמקד במספר חכמים ואף זאת בקצרה.

רבנו חננאל – מגדולי חכמי צפון אפריקה. פירושו לתלמוד הבבלי הוא הפירוש השיטתי הראשון לרוב התלמוד. פירושו של הר״ח – פירוש שוטף ורצוף, ולעתים מתרכז בגורמים למהלך הסוגיה ובנקודות הנראים כבעייתיים. פירושו יכול לשמש סיכום על עיקרי הסוגיה ולקבל מושג כללי עליה.

רבי יוסף אבן מיגאש (הר״י מיגאש), היה תלמידו המובהק של הרי״ף. מחידושיו על התלמוד שנותרו בידינו, מצויים חידושיו למסכת בבא בתרא ומסכת שבועות. עליו מעיד הרמב״ם: ״וחי ה׳ כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה, כל מי שיתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו: לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו״.

רבי מאיר אבולעפיה (הרמ״ה) – עמד בראש ישיבה גדולה בטולידו, מחידושיו הגיעו לידינו על מסכתות בבא בתרא וסנהדרין, הידועים בשם ׳יד רמ״ה׳.

רבי משה בן נחמן (הרמב״ן). חידושיו מצויים כמעט על כל מסכתות הש״ס. שיטתו משלבת בין דרכם של בעלי התוספות, ובין דרכם של הפשטנים מחכמי ספרד שקדמו לו.

רבי שלמה בן אדרת (הרשב״א) – תלמידם של רבינו יונה ושל הרמב״ן. חידושיו על רוב מסכתות התלמוד מצטיינים בבהירות ובעמקות.

רבי יום טוב ן׳ אשבילי (הריטב״א) – תלמידו המובהק של הרשב״א. מצויים בידינו פירושיו וחידושיו על רוב מסכתות התלמוד. חידושיו מצטיינים בניסוח בהיר ומעמיק.

רבי נסים גירונדי (הר״ן) – מראשי יהדות ספרד במאה הי״ד. שימש גם כראש ישיבה ומורה הוראה בברצלונה. מחידושיו ידועים על מספר מסכתות. המפורסם הוא פירושו למסכת נדרים ( ראוי לציון גם פירושו לרי״ף למסכתות רבות!].

מן האחרונים שכתבו וחידשו על התלמוד הבבלי, נציין אחדים בלבד: רבי אברהם די בוטון (מח״ס ׳לחם משנה׳); רבי יוסף ב״ר משה דיטראני (מהרי״ט); רבי חיים בן עטר (בספריו ׳ראשון לציון׳ ו׳חפץ ה״); רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א); רבי חיים פלאג׳י (בספרים רבים). מלבד ספרים אלו, הידועים לרוב חכמי התורה, מצויים עוד אלפי ספרים שנתחברו על ידי חכמי מרוקו, תוניסיה, אלג׳יר, מצרים, בבל, סוריה, תורכיה ועוד. ואם באנו לציינם תקצר היריעה מהכיל.

על אף ריבוי ספרות הפרשנות והחידושים שעל התלמוד, יש לציין נקודה חשובה ועקרונית: חכמי ׳ארזי הלבנון׳ עסקו בלימוד התלמוד בעיקר כדי להגיע למסקנת ההלכה, ועל כן לימודם היה לימוד בבירור הסברות וההגיון של התלמוד, ולא לפלפל בדבריו שלא למטרות בירורה של הלכה, ועל כן היקף יצירתם בתחום חידושי התלמוד, הוא קטן יחסית ליצירתם בתחומי ההלכה. ולכן כאשר הגיע החיד״א לתוניס, שהיה מקום יוצא דופן בלימוד התלמוד, התמרמר כאשר ראה: ״נערים בני י״ד שנה מעיינים וחריפים קולעים אל השערה. אך כל עסקם הוא בש״ס ומהרש״א… אבל אינם בקיאים כל כך בפוסקים ובעלי תשובה…״.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

מקורות המים

מקורות המים היו הדבר החשוב ביותר לקיומו, לרווחתו ולהתפתחותו של הבדואי במדבר. המקורות החשובים ביותר נמצאו בשטח המורשת של הבארות שנחפרו על-ידי האבות אברהם ויצחק, ואבימלך מלך גרר במדבר באר-שבע, עליהן נלחמו, נשבעו וכרתו בריתות בימים ההם אברהם אבינו ואבימלך. בארות אלו ועוד, אף שבחלקן נסתמו, בחלקן המשיכו לספק מעט מים מאז ועד לראשית המאה העשרים, והן היוו גם מקור למאבקים ולמלחמות בין השבטים, ללא הפסק. כל שבט שהתחזק, כבש את מקורות המים ודחק מהם את מישנהו.

מגורים משפחתיים במדבר

הבדואי, כאמור, גר באוהל עם גג משיער עזים, שהוא כמעט בלתי-חדיר למי- הגשמים. דפנות האוהל עשויים צמר כבשים. באוהל אין כל רהיט פרט למזרנים, שמיכות וכרים, וארגז אחד לבגדים47.

כאשר צריך לנדוד למקום אחר מעמיס הבדואי את האוהל ואת תכולתו על גמל ועל חמור אחד או שניים, ויוצא לדרך. אוהלו של הבדואי מחולק בדרך-כלל לשניים: חלק לאירוח הגברים, וחלק לנשים. אוהלים גדולים נחלקים ליותר משני חלקים. באלה יש גם חדר אורחים מיוחד (בערבית"שיק"), המשמש את האורחים. המרחק בין אוהל לאוהל אינו קבוע ולעיתים יגיע עד 500 מטרים.

מבנה המשטר והסמכות הפטריארכלית

בדרך-כלל נהוג בין הבדואים משטר פטריארכלי, כלומר, אבי המשפחה שולט במשפחתו שלטון ללא-מיצרים. האב קובע את כל מהלך חיי המשפחה לכל פרטיו, הוא אדון ובעל לכל בניו; מוסר כיבוד-אב הוא חזק ותובע משמעת מוחלטת. ראש החמולה או ראש השבט אינו נבחר. הוא תופס מקומו בזכות אבות, או בזכות עושרו ותכונות המנהיגות שלו. בראש כל שבט עומד שייח', שהוא ראשון בין שווים ויש לו זכויות-יתר, כגון: חלק גדול יותר בשלל, או מן הרווחים.

חוק ומשפט

אחת התופעות החשובות המייחדות את חיי לבדואים מבחינה חברתית ומדינית, היא שמינהגים ונימוסים רבים התגבשו אצלם למערכת משפט קבועה, המכתיבה את רוב הענינים שבין אדם לחברו. לבדואים מערכת משפט ענפה ומסובכת, עם כללים וסעיפים רבים. היא אינה רשומה על נייר אלא מתקיימת בזכות מסורת שבעל-פה, והיא מבוססת על כללים של אחריות קולקטיבית. כלומר, לפשע אחראי לא רק הפושע הפוגע בלבד, אלא הכלל שאליו הוא משתייך. הפושע האחראי חייב בפיצויים, או חייב לתת את הדין. עקרון נקמת הדם אינו נוגע במישרין לניזוק בלבד. משפחת הנרצח חייבת לנקום דם בנה הנרצח על-ידי הריגת הרוצח או אחד מקרוביו. יש גם בתי-דין שבטיים.

מעמדות בשבט

המעמד בשבט מתחלק כפי שנהג להסביר בהומור שייח' חסן אל- עטוונה, לאוכלים ראשונים עם האורחים בסעודות השבט. לאוכלים שניים ושלישיים. מגש האוכל מוגש ראשונה לנכבדי השבט, שאוכלים ראשונים מן התבשיל, תוך ידיעה שהם חייבים להשאיר לשניים לאכול אחריהם; והשניים צריכים להשאיר לשלישים. סולם הכבוד, שגם האורחים מודעים לו, מחייב שכל דרג אינו אוכל את כל האוכל שבמגש,אלא משאיר לבאים אחריו.

לכל דרג במשפחה מעמד ומקום שהכל מכירים בו לפי סדר זה; האב, הבנים הגדולים, האשה, הבנות, הסבא והסבתא. בקצה השורה נמצאים הילדים.

בכל מחנה יש גם אנשים שאינם שייכים לשום דרג. אלה הם העבדים. חלק מהם העם כושים קנויים, חלק פלחים נספחים, שחיפשו חסות לחיות בשבט זה במעמד של עובדים מרצון. הנספחים האלה חיו מהלקט ומהשאריות שהקצה להם ראש השבט. הם היו רועי-צאן, רועי-גמלים, מקוששי עצי הסקה, ושואבי מים ממרחקים.

החברה והמשפחה הבדואית הן נחלת הגברים. האשה היא מקנת-כסף, מחוץ לתחום; היא נמכרת תקנית. יעודה העיקרי לשמש את הגבר, לשרתו וללדת לו ילדים. היא מעין חפץ בידיו של הגבר. כאשד ישתפר מצבו הכלכלי, אם אינו אוהב את אשתו או אם ילדה לו רק בנות, או היתה עקרה, הוא קונה במקומה עוד אשה ועוד אשה.

כל גבר רשאי לשאת ארבע נשים. אם חשקה נפשו בחמישית, עליו לגרש אחת מהארבע, כדי לקנות אחרת, חוקית, במקומה. כפי שהיה ידוע (במאה ה-19), לבדואי במדבר לא היתה מחוייבות כלפי אשתו. אם חלתה, זה מן אללה. ואם מתה זה מן אללה. הריפוי היה פרימיטיווי ונעזר ברופאי אליל, מושתת על עשבי מרפא.

רשמים מואזאן 1953-1952 אסתר עטר-בוטבול

 

רשמים מואזאן 1953-1952ברית מספר 23

אסתר עטר-בוטבול

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם.

  E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.

מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.

לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.

בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל  O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר