יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים מאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז. ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג), שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז), ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'), וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'), בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב). וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג. בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה )סי' תקע"ה(, והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. )הפטרה בתעניות ראה תעניות(. מובא המנהג במסכת סופרים )פרק י"ז ה"ז(, וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. בהבדלה מנהגנו שהאבל מריח מהבשמים, והתקשתי מאי שנא מוצאי שבת שחל ליל תשעה באב, שאין מבדילים, לבין אבל שמנהגנו שאבלים מריחים על בשמים בהבדלה? וראיתי תירוץ נפלא להגאון הרב מאיר מאזוז בהערות לספר ברית כהונה (הערה 4), שאני ט"ב שהוא זכר לביטול הקטרת וכמו יסד המקונן בליל ט"ב וחלילה לעגומים אבלים השוממים וכו' להריח עצי בשמים עת קטרת הסמים בוססו יהירי לאומים וכו'. ועוי"ל דשאני ט"ב שכיון שחייב בחמשתעינוים לא כן באבל תוך ז' דמדינא מותר גם בבשר ויין כידוע.

כז. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.__

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך׳

מנהגים לימי העופות והתעניות בין המערים, ט׳ באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלג׳יר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דקת מלי אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהנות מחכמינו זיע״א בימים אלו

מאת

הע״י ברוך בן ר׳ שלמה סבאג ם״ט

פתח תקווה ת״ו

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon (Tlata Depuranuta 3)

מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו

ואחר שנה ראשונה תחל רוח לפעמו….וימלוך עליהם וילמדם תורה. ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה שלו.

חכמי דרעה הנזכרים וחכמים אחרים המצוינים במקומות נוספים ב " ספר החזיונות " קשורים כולם בחזיונותיו המשיחיים של רבי חיים ויטאל. בפראקטיות אוקולטיות שונות נוסח " שאלה שהקיץ " והגדת עתידות, ובהשגה מיסטית נוסח " גילוי אליהו " והשגת " רוח הקודש ".

חיד"א ציין, שב " ספר החזיונות " השלם שהיה לנגד עיניו נזכר, כי " חיים ממערב הפנימי מעיר דרעא כתב בספר החזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרבי חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו.

איפיון דומה של גילוי אליהו למקובל נוסף ממקובלי דרעה מצויין אצל החיד"א בערך מעיינות החכמה " חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ונגנז הספר.

לאורן של מבואות אלה, דבאי יוסף טולידאנו ב " נר המערב " על מקובלי דרעה עולים בקנה אחד עם מסורות בנות התקופה ומקבילותיהן בכתבי יד ובדפוס. אלא שיש להסתייג מקביעתו בדבר בואה של קבוצת מקובלים מדרעה לצפת. שכן חל ערבוב בדבריו בין המקובלים שנותרו בדרעה ובין אלה שהגיעו לצפת הנזכרים במקורות הצפתיים בני התקופה. ואלה דבריו.

בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו הנביא וכי ידעו לספר עתידות. מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה.

רבי מסעוד הכהן שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמייד חעם אחד באו בשנת של"ז 1577 לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום ברדעא. גם רבי חיים מדרעא ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למדיי עתידות ושנגלה להם אליהו.

וכל אלה יצאו כנראה בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר מעיינו חכמה ונגנז. שם בצפת התוודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע והוא סיפר בשבחם.

כאמור דברי טולידאנו על המצאותם של מקובלים בדרעה במאה ה-16 מאוששים ממקורות שונים, אלא שדבריו בדבר בואם של חלק מהמקובלים האלה במאה ה-16 לצפת, אותם שאינם נזכרים בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל, אינם עולים מן המקורות הידועים לנו.

שתי שאלות עולות מן העדויות המצויות בידינו : האחת היא מה היחס בין מקובלי דרעה במאה ה-16 – הן אלה שהגיעו לצפת והן אלה שנותרו במגרב – ובין אותן מסורות בדבר מציאות ספר הזוהר בדרעא הקדמונים, והשנייה היא איזו מידה של אישוש היסטורי בכתובים ניתן למצוא למסורות קבליות משמם ולפשרו של ייחודם כבעלי רוח הקודש. גילוי אליהו וכיוצא בזה.

דרעה, דרעא או דרע, הוא שמו של עמק פורה בדרום מרוקו, אחד מנאות המדבר שבאזורים הגובלים בצחרה מעבר להרי האנטי אטלס. באזור זה חיו יהודים במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. במחק יהדות המגרב מקובלת ההנחה, שהיישוב היהודי בדרעא הוא עתיק יומין ובאזורי תאפילאלת ואשדות הדרעא נמצאו יהודים משנים קדמוניות.

יש הגורים, שתהליך היווצרותה שח הקהילה היהודית הברברית התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי ובין הכיבוש הערבי, ויש מסורות המקדימות זאת עוד יותר, מכל מקום יהודי המגרב ראו בעמק הדרעא את " ערש הממלכה היהודית " בימי הביניים המוקדמים.

ומסורת זו זכתה לבירורים נרחבים בספרות המחקר. קהילות יהודיות קדומות בדרום המגרב בכלל ט

ובדרעא בפרט היו קיימו אפוא בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של יהודי מרוקו, וקרוב לוודאי שהצירוף " מקובלי דרעא הקדמונים " הרווח בכתבי היד, כנזכר לעיל, היה אפשרי מלכתחילה בשל מסורות אלה, שידעו על יישוב יהודי קדום בעמק הדרעא ועל רציפות קיומה של קהילה יהודית באזור זה במשך מאות שנים.

בתעודות מן הגניזה שנדונו בשנים האחרונות כלולות ידיעות רבות על סחר של היהודים בדרום המגרב בין המאה ה-9 וה-11. דרעא הייתה אחד ממרכזי הסחר הטראנס צחרי והייתה בה קהילה יהודית בתקופה זו. היהודים החזיקו בחלק ניכר מהסחר שבין נאות המדבר בצפון הצחרה ( דרעא ) ובין החוף הצפון אפריקאי ומצרים.

הגיאוגראף הערבי יאקוט 1179 – 1229 ציין, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעא בשנות 1200 – 1220 היו יהודים. ממקורות אחרים אנו יודעים על יישוב יהודי בדרעא במאה ה-11, שכן מר דונש ממדינת דרעא נזכר בשאלות ותשובות הרי"ף ובני דרעא נוספים נזכרים בתעודות מן המאה ה-11 בגניזה.

מן המאה ה-12 יש עדויות מגוונות המעידות על שגשוגו של היישוב היהודי בדרעא. המחבר האנונימי של כתאב אל איסתיחבאר כותב במאה ה-12 בשלון תלונה על מעמדם של היהודים : " אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".