ד"ר אלישבע שטרית – מראכש ואגפיה
ד"ר אלישבע שטרית
מראכש ואגפיה
קשרי מכתבים – שו"ת
אחת מדרכי הקשר בין רבני מראכש לחכמים המקומיים של המחוז נעשתה באמצעות שאלות ותשובות. השאלות שהופנו מיהודי דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, דמנאת ומקומות אחרים נגעו לתחומי החיים השונים: כלכלה, שותפות עם גויים, אישות, בירורי הלכה וכיו״ב.
מרבית השאלות מצביעות על שליטה מועטת במקורות ועל התלות המוחלטת שהייתה לחכם המקומי ברבני העיר. יחד עם זאת, כאשר הפנה החכם שאלות לדייני מראכש, כמו למשל , האם מותר לקחת ריבית מישמעאלים, או מה ייעשה בקצב שרימה ומכר בשר טרפה למטרות רווח, אין פרוש הדבר שהוא לא ידע את התשובה. לעתים הוא חשש מתגובת העשירים המקומיים או מסירובם לקבל את פסק דינו. לכן, הוא נזקק לתמיכה ולאישור של דיין שאין מערערים עליו. הדיין של מראכש נתפס כזה בעיני בני המחוז.
זאת ועוד, לא תמיד השיגה ידם של כפריים להעמיק בלימודם או להאריך את שהותם במראכש. לעתים קרובות גם לא עמדו לרשותם ספרים שמתוכם הם היו יכולים ללמוד. על כן הם נהגו לפנות אל הרבנים בבקשה להרחיב ידיעותיהם בדרך של התכתבות.
"ולכן אני מחלה את פני הרב" כותב חכם כפרי אחד לרב במראכש "שתרחיב דעתך עמי ותשיבני על כל פרט ופרט בראיות ובטעמים, מפני שאני ריקם מן הפוסקים הראשונים והאחרונים". במקום אחר מבקש החכם מהרב לכתוב לו את הדברים בצורה בהירה ותמציתית: "נדרשתי מתלמיד חכם אחד מגלילות מראכש, שהפציר בי לסדר לו עניין הנידה בקיצור מפי סופרים ועניתי לבקשתו… וחילקתי העניין לסעיפים כדי להקל עליו הלימוד". על שאלות שנשאלו לא הסתפקו רבני מראכש בתשובות לאקוניות, אלא הם ניצלו אותן כדי להרחיב את דעתו של החכם המקומי. יתרה מכך, סגנון הדברים מלמד, בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שרבני מראכש התייחסו אל החכמים הכפריים כאל תלמידיהם. להלן קטע קצר מתוך התכתבות בין חכם כפרי לרב מרדכי קורקוס היכולה להאיר את אופי היחסים בין השניים:
"הנה" עונה הרב על שאלה שנשאל "בלשון השאלה יש גמגומין וגם הלשון אינה מתוקנת היטב" ומוסיף : "תחילה וראש אומר לך כי כבר לשעבר הזהרתיך, שתלמד לשונך לדבר צחות. כי לא נאה לחכם שכמותך כך…גם אני מזהירך, שתלמד את כל התנ״ך בפירוש שיש בזה תועלת גדולה". דברי התוכחה נשאו פרי, כי בהמשך ההתכתבות מציין הרב בסיפוק: "קיבלתי מכתבך הנעים, מעשה אצבעותיך ושמחתי כי נתרגלת לדבר צחות …הגדלת לעשות".
תודעת אחריות של המרכז
המאפיין הבולט ביותר של יחס המרכז כלפי הפריפריה הוא בתחושת האחריות שהייתה לו על חיי היום יום במקומות הקטנים. הדבר בא לידי גילוי, כפי שראינו, בהכשרת בעלי תפקידים ובסיפוק צורכיהם החומריים של התלמידים הכפריים בשנות לימודיהם במראכש. היא באה לידי גילוי גם בהדרכתם באמצעות השו״ת והיא בולטת בכל הנוגע לפסיקת הדיינים המקומיים. הדיינים של מראכש היו ערים למיעוט ידיעותיו של החכם המקומי, במיוחד אם למד "מכלי שני" או"מכלי שלישי". כמו כן לא נעלמה מהם העובדה, שבשוגג או במזיד הוא לא תמיד הקפיד לדון את הנתבעים דין צדק. על כן הם לא הסתפקו בקביעת הדין אלא עשו שימוש במקרה שהובא לפניהם כדי להדריך את הדיין המקומי.
על דיין כפרי,שדן את הנתבעים בערב חג השבועות וחייב את הנתבע בשבועה "ואף שיסה בו את שר העיר לתופסו בבית הסוהר" כותב הרב בן מוחא, אחד מדייניה החשובים של מראכש (נפטר בשנת 1873) כך:
"ראוי להוכיחו על פניו, הן מפני שדן אותם בערב יום טוב והן מפני שנעלם ממנו דין פשוט בחומש…הדיין הפריז יתר על המידה ועוון גדול עשה בכל ששיסה על הנתבע את השר להוליכו לבית הסוהר בליל מתן תורה…גם מאחר שרואה עצמו לבדו יושב ודן ואין שום אחד עמו בעיר ומחשב עצמו שאין זולתו גבה לבו ורם לבבו…". הרב אינו מסתפק בדברי תוכחה, אלא גם מציע הצעות לתיקון המצב: "וגם צריך הדיין להיות נחתן(=שתהיה לו נחת רוח ,כלומר סבלנות) ומרוצה לקהל ויהיה לבו שלם עם קהל עדתו וידון דין אמת לאמתו …ומכאן ולהבא יזהר שלא לעשות כמעשה הרע הזה …ויהיה נמלך עם הת״ח (=תלמידי חכמים) שבעירו על כל מה שיעשה וידון וצריך להושיב עמו שני ת״ח (=תלמידי חכמים)".
לפני השינויים שעשו הצרפתים ברה- ארגון בתי הדין היהודיים במרוקו(בשנת 1918) , לפיהם הוקם במראכש בית דין מחוזי של שלושה (ראב״ד ושני חברים), שרק לפניו נידונו דיני גיטין של מחוז הדרום, לא היה לדייני מראכש מינוי רשמי או עליונות פורמלית על פני חכמי הפריפריה. כן לא הייתה קיימת היררכיה רבנית פורמלית ומחייבת, שבאמצעותה ניתן היה לכפות את דעת המרכז על בני המחוז. כלומר, מערכת היחסים בין מראכש לאגפיה התקיימה אך ורק על בסיס וולונטארי. אף על פי כן ראו עצמם דייני מראכש פטרונים ואחראים לנעשה במקומות הקטנים. ובדומה לסוגיית הסמכת השוחטים, הייתה לדייני מראכש אוטוריטה מוחלטת על בני המחוז בכל מה שנוגע לתחום ההלכתי והשיפוטי. זאת ועוד ,לפניהם נידונו נושאים קשים שהתעוררו בכפרים, כמו גיטין, צוואות, ירושות. הם גם היו היחידים המוסמכים להתיר עגונות ולשלוח מטעמם חוקרים להתחקות אחרי בעלים שנעלמו. לעתים, הם יצאו בעצמם אל הכפרים כדי להסדיר ענייני ייבום או חליצה.
חכמי המחוז, שברובם למדו במראכש והוכשרו בישיבותיה, קיבלו את מרותם ואת פסיקתם של דייני מראכש ללא עוררין. והוא הדין במתדיינים עצמם. אם הם החליטו לערער לפני דייני מראכש על פסיקתו של החכם המקומי, הם קיבלו את פסיקת מראכש כסופית. על פי רוב הם העדיפו להביא את מחלוקותיהם לפני דייני העיר ולא לפני הדיין הכפרי.
נסיס קריספיל ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן
וואזאן 1933- 1946
רפאל מספר שאת אליאנס וואזאן פתח מר נסים לוי – גם הוא יליד טורקיה ב- 1929 . "כשסיים את עבודתו ועבר לנהל את אליאנס קזבלנקה, נדרשתי להחליף אותו."
להערכתו, כיוון שבית הספר הראשון של רשת אליאנס בטורקיה נפתח בעיר אידרנה, זו הסיבה למספר הרב של מורים ומורות שהגיעו מטורקיה למרוקו. "היו לי 4 כיתות, בכל כיתה למדו כ- 50 תלמידים, לפעמים הגענו גם ל- 80 תלמידים בכיתה."
"בכיתה א' לימד מורה מקומי מוואזאן בשם שם-טוב לוי, בכיתה ב' לימדה רעייתי ברתה, בכיתה גי מדאם נהון ילידת תטוואן ובכיתה ד' לימדתי אני כשהייתי אמור ללמד וגם לנהל."
רפאל חידש לי חידוש גדול ביחס למקור ממנו הגיעו יהודיה הראשונים של העיר. הגרעין היהודי הראשון הגיע מהכפר אסעיאן השוכן מערבית לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן. כשרב־ עמרם בן דיוואן הסתובב כשד"ר ואסף תרומות, הוא חלה וטופל על ידי היהודים של הכפר אסע׳אן. הם אלה שקברו אותו. בבית הקברות של אסע'אן, במתחם שבו קברו את הצדיק. המעבר הגדול של יהודי אסע'אן לוואזאן היה בתחילת שנות המאה ה- 20.
עוני מחפיר, מחלות, מגפות וכמובן הפרוטקטורת הצרפתי שעודד יהודים לעבור למרכזים העירוניים החדשים, היו הסיבה למעבר של יהודים מהכפר אסע'אן לוואזאן. "כשהגענו לוואזאן ב- 1933", מספר רפאל, ״ לא היה כביש לצדיק. היציאה להילולה הייתה מכיכר השעון "פלאס דה שוק". הכיכר הייתה מתמלאת בחמורים, סוסים, פרדות ומשם רכבו לצדיק. ב- 1936 בתו של ראש העיר חלתה ובני הקהילה שראש העיר נועץ בהם כדי לרפאה אמרו לו שאם יסלול דרך לצדיק, הבת תקום מחוליה וכך היה. הוא זה שסלל את הדרך לצדיק הקיימת עד היום הזה." רפאל לא מאמין בנסים אבל ברתה אשתו מספרת שכשמרסל בכורם חלה מאוד, רב הקהילה אמר לה שאם היא תלך רגלית מוואזאן לצדיק כשהילד רכוב על חמור, הילד יבריא, וכך היה".
היה עוני גדול בוואזאן," מספר רפאל , "התלמידים הגיעו לבית הספר כשהם לבושי סחבות ובעיקר חולים. היינו גם מורים, גם רופאים וגם אחיות. את ההפסקות ניצלנו לבדיקת ידיים, ראש ועיניים. רוב התלמידים היו חולים אז בגזזת. נאלצנו קודם כל לשלוח אותם לרופא צרפתי בשם ד"ר שובה שיטפל בהם. הוא היה גוזז את שערם וחובש את ראשם בכובע מיוחד".
ברתה מספרת שהלימודים החלו ב 08:30 בבקר ונמשכו עד השעה 11:30. התלמידים חזרו לביתם ושבו לבית הספר ב- 14:00 למשמרת שנייה שהסתיימה ב- 17:00. משמע שלמדו 6 ־שעות ביום. כשלמדנו באליאנס פאס, היה שם חדר אוכל קטן שבו אכלו תלמידים מבתים עניים מאוד בוואזאן זה לא היה. בשנת הלימודים הראשונה שלי בוואזאן הבחנתי בתלמיד שישן במהלך השיעור בכיתה, כשראיתי שזה חוזר על עצמו יום-יום, בקשתי שיביא את האימא שלו לבית הספר. כשדברתי עם אימו וסיפרתי לה שבנה ישן בכיתה בכל השיעורים, היא סיפרה לי שאין לו נה לאכול בבית. כיוון שזה נגע מאוד לליבי, דברתי עם בעלי רפאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להזין את התלמידים העניים, והיו הרבה כאלה. ואז רפאל החליט לעשות מעשה ולהקים חווה חקלאית בשטח בית הספר".
לימים, בקשתי מבנו של רפאל, מרסל, לספר לי על החווה החקלאית ומרסל מספר ש ־ 10 דונמים מסביב לכיתות היו שייכים לבית הספר. אבא והשרת בנו גדר ותעלות השקיה. מים לא חסרו. פלגים רבים זרמו באזור.מסביב לחצר זרעו ירקות ושתלו עצי פרי.לא היה חדר אוכל. בימים יפים היו אוכלים בחוץ על "שולחן חמורים" ויושבים על ספסלים , בימים גשומים אכלו בכיתות.
ב- 1939פרצה מלחמת העולם השנייה. מחסור היה בכול מקום. גם התלמידים וגם המורים שמחו לקבל מרק חם הודות למשק הקטן של בית-ספר. תוכנית משרד החינוך של ממשל וישי של פטאן כללה צהריים של"אוויר צח" אבא הפך את זה לחקלאות. התלמידים עבדו בשדה. ברבות הימים, אבא קנה תרנגולות, ברווזים,שתי פרות ואפילו חמור קטן. כך היו גם ביצים וגם חלב.
אבא היה הראשון לעבד את האדמה עם המקוש. הוא אהב את זה וחזר לבית-ספר גם אחרי שעות הלימודים כחקלאי, ואפילו את ימי ראשון ימי החופשה שלו, הוא עבד בגינת בית הספר.
השרת מאד שמח והתגאה שה"מעלם" איש השכלה עובד איתו ומתייעץ עמו בענייני חקלאות. הוא נשאר נאמן לאבא וכיבד אותו כל השנים.
ב-1941 רצו לאכוף את החוקים האנטישמים על יהודי מרוקו. המלך מוחמד בן יוסוף שקראו לו אחר כך מוחמד החמישי סירב לאכוף את החוקים האלו על הנתינים שלו. לאימא היה דרכון טורקי ובשל כך היא פוטרה מעבודתה בבית הספר.
למזלנו האמריקאים נחתו במרוקו בספטמבר 1942, אימא חזרה לעבודה וניצלנו מהסכנה הנאצית.
מחלות כמו גזזת, גרדת, דלקת עניים (טראכומה) שחפת, דיזנטריה ועוד, היו שכיחות מאוד בין התלמידים. ההורים הקדישו הרבה מזמנם – בעזרת הרופא היחיד בעיירה – לטיפול בילדיב החולים.
בתקופה ההיא התלמידים היו מקבלים ספרים כפרס. יום אחד תלמיד לא בא לקבל את הפרס. אימא שאלה את אחיו למה. הוא התבייש ענה הילד. לא היו לו נעליים. עלו דמעות בעיני אימא. היא גייסה תרומות מפרנסי הקהילה ומאז כל פסח חולקו זוג נעליים וסינר לכול תלמיד נזקק.
המשפחות היהודיות העשירות שהיו בוואזאן סייעו לרפאל בתרומות לטובת התלמידים העניים. משפחת אלחדאד שאשתו נמנתה על משפחת קורקוס ממוגדור, היה בעל אזרחות מרוקאית. הוא מכר דלק ובזמן המלחמה הוא חילק מצרכים חיוניים כמו סוכר, קפה ותה לקהילה. משפחה נוספת עשירה הייתה משפחת עמרם שגרה לא רחוק מבית הקברות היהודי וגם הם תרמו את תרומתם.
ב־1946 משרת מנהל בת-ספר אליאנס ברבאט התפנתה. ובזכות דוחות המפקח המעולים שאבא קיבל, הוא זכה במשרה".
"כשהגענו לרבאט" מספרת ברתה "היה חסר לנו המרחב של וואזאן, והגינה הגדולה. ואז רפאל תיחם תחום במגרש וגידל בו פרחים".
נסים קריספיל
ברית 28-פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
פרופסור אליעזר בשן
מידע חדש על קהילת אלקסק – אלכביר
בראשית
העיר אלקצאר [או אלקסר], המכונה בדרך כלל אלקסר אלכביר שפירושו המבצר הגדול, על שם ארמון גדול המצוי שם, נמצאת כ-35 ק"מ מזרחית מעיר החוף לאראש לפי המסורת היא נוסדה במאה ה-12 על ידי אבו יוסוף יעקב אלמנצור משושלת המייחדים. תקופה מסוימת הייתה בידי פורטוגל.
קהילה יהודית הייתה בעיר כבר לפני גירוש ספרד. ב-1492 ניתנה הוראה על ידי הממשל להרוס את בתי הכנסת בערים פאס, אלקצר ותיטואן.
היו ממגורשי ספרד שהתיישבו במקום, ביניהם החכם ר' יהודה אבוהב, נכדו של ר' יצחק אבוהב. הוא הקים ישיבה בעיר.
התקנה של מגורשי קסטיליה בקשר לחלוקת הירושה משנת ש״ה(1545), נתקבלה בין שאר הקהילות גם בקהילת אלקצאר
גזירות במאה ה-17
לפי יומנו של ר' שאול בן דוד סירירו, לפני שנת ת"ג(1643), היו 'צרות רבות בכל סביבות פאס ואלקסאר ותיטואן מגודל המסים, ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו במניין עשרה ובטלו לימוד תינוקות׳.
בספר גרמני שיצא לאור ב-1844 נאמר כי היו בעיר כ-5000 תושבים. כאן נערך הקרב באוגוסט 1578 הידוע בהיסטוריה בשם יקרב שלושת המלכים' בין סבסטיאן מלך פורטוגל לבין צבא מרוקו. צרפתי שנפל בשביים של הקורסארים המרוקאים בתחילת המאה ה-18 ושהה שם כשלושה חודשים כתב על החומות העתיקות המקיפות אותה. שמואל רומאנילי ממנטובה שבאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 מזכיר בספרו את היהודים בעיר אלקסר בין המקומות בצפונה של מרוקו בהם 'נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרדי.
בתחילת המאה ה-19 חיו בה 1360 יהודים. עיסוקם: בעלי מלאכה וחנוונים זעירים.
בספרות הרבנית:
קהילת אלקצאר נזכרת בהקשר לשאלת חיובה להשתתף בתשורה למלך לאחר כיבושה של טנגייר מידי בריטניה.
ר' יעקב אבן צור (1753-1673) נשאל שאלה זו תחת הכותרת 'מציל עצמו בממון חבירו׳. הנושא דן בשאלה זו: היהודים נהגו לתת למלך מתנות בחגי היהודים והמוסלמים, וכן כאשר צבאו מנצח במלחמה או כובש עיר. אחרי שהמלך [אסמעיל הראשון 1672- 1727] כבש את טנגייר מידי הבריטים שהחזיקו בה בין השנים 1684-1662, הביאו מספר קהילות מתנות, ואחרות לא השתתפו.
"כשכבש המלך ירום הודו עיר טאנגיאר והיו קצת קהילות מובילות לו שי ותשורה דהיינו אנשי תיטואן ואנשי טאנגייר" ואילו יהודי שתי הקהילות שישוואן ואלקצאר 'העלימו עין ולא הובילו כלום׳. השאלה האם ניתן לחייבם להשתתף בהוצאות הקשורות במתנה שהקהילות נתנו למלך. והאם לחייב כל אדם באופן שווה או לפי הכנסותיו. החכם פסק כי כל אחד ישתתף לפי יכולתו, כלומר לפי ממונו כמו במקרים של עלילה על הקהל. בספרו של ר׳ יעקב בן מלכא, שפעל בערים פאס ותיטואן (נפטר אחרי 1771) נדון משפט בקשר לתביעה של יורשים לסחורה שהייתה בידי יאשר סיקסו בעיר לקצאר' ותפסם יהודי.
הסכמה על תשלום מם המוטל על סחר בשעווה
בשנת תקל״ז (1777) ענה ר' יוסף בן עיוש אלמאליח בנושא לקמן:
צעקת ונאקת שלמון אסאייג מתושבי אלקסר יע״א באה אלינו וגם ראינו את הלחץ שלחצו אותו בני קהלו שמסרו אותו ביד השר החדש המושל עליהם, כדי לענשו עונש הגוף ועונש ממון שהעלילו עליו בעדות שוא ודבר כזב בפני השר והערכאות שקילל במשיח ה', בנביא האמת והצדק משה רבנו עליו השלום. עד שתפסו השר במצור והוצרך לרצותו ברצי כסף בסך גדול כדי להתיר מאסרו… והייתה טענתם שעבר שלמון הנזכר על תקנתם והסכמתם, שהסכימו במעמד החכם הממונה שלהם שלא יקנה יהודי מאנשי עירם שעוה מהשווקים הסמוכים עד שיקנה בדמים העזר של השעוה מק״ק ומי שיעבור על הסכמתם, עליהם לקנסו ולענשו בגופו ובממונו, וחתמו על ההסכמה הזאת רוב בני עירם שהיו בעיר עם החכם שלהם…. ועל זה בא לפנינו הר׳ שלמון הנזכר ומתרעם למה יומת מה עשה שנשתנה ונתענה דינו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה… סוף דבר הר״ש הנזכר פטור ומותר מכל אותם העונשים האמורים ואין לו דין מוסר כלל, ומה שהפסיד במסירתם אותו ביד השררה חייבים המוסרים לשלם לו מהיפה שבנכסיהם כל מה שהפסיד מחמת מסירתם עד סוף פרוטה אחרונה ביען שהם מוסרים גמורים, שנת תקל״ז יוסף אלמאליח.
ה. ספרות הקבלה – ו. פילוסופיה יהודית – ספרות המוסר
ה. ספרות הקבלה
ספרות הקבלה, היא ספרות הסוד בישראל, נעלמה מעיני רבים. יחידי סגולה עסקו בה וחידשו בה. בכל דור ודור עמדו לישראל מקובלים, ׳ארזי לבנון׳, שהסתגרו בד׳ אמותם, וגילו בכתביהם מן הטמיר והנסתר שבתורתנו הקדושה.
תחילת הפצת תורת הקבלה באופן עממי יותר, ולא רק מפה לאוזן, היתה עם גילוי הזוהר הקדוש בספרד. ספר הזוהר התפשט ברחבי העולם היהודי, ופרשנותו ועיקרי יסודותיו נלמדו בבתי המדרש ונכנסו לספרות פרשנות התורה והדרוש.
שלב נוסף ומרכזי ביותר הוא הקמתו של מרכז הקבלה בצפת על ידי המקובלים הגדולים: הרב משה קורדובירו (הרמ״ק) ורבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י). הם ותלמידיהם השפיעו השפעה מכרעת על כל התפתחות תורת הסוד עד ימינו. השפעת הקבלה, מכאן ואילך, באה לידי ביטוי באופן מעשי בתחומי ההלכה, הלכות שבכל יום. ובכל מעשה ומעשה שבחיי האדם, יש היבט נסתר, קבלי, שפירשו לנו המקובלים וחכמי ההלכה ההולכים בדרכם, את מהותו.
שלב שלישי הוא שלב המכוונים שמרכזו היה בירושלים בישיבת ׳בית אל׳, בה פעלו גדולי המכוונים בדורות האחרונים – כולם מ׳ארזי הלבנון׳.
מעבר לנקודות מרכזיות אלו, פעלו מקובלים ומכוונים לאלפים ולרבבות בכל תפוצות ישראל: בצפון אפריקה, בתורכיה, באיטליה, בסוריה, בבבל ובתימן. בסקירה זו נציין אחדים מגדולי המקובלים מ׳ארזי הלבנון׳:
על גדולי המקובלים בספרד בימי הביניים נמנים: רבי יוסף ג׳יקטיליה (שנודע בספריו החשובים ׳שערי אורה׳ ו׳גנת אגוז׳); הרמב״ן – שהרבה חידושים על פי הסוד מצויים בפירושו לתורה; רבנו בחיי בן אשר, שאף הוא שילב בפירושו לתורה חידושים רבים על פי הקבלה; רבי שם טוב בן אברהם גאון; רבי אברהם זכות (מח״ס ׳יוחסין׳); רבי שמעון לביא(מחבר הפירוש ׳כתם פז׳ לזוהר) ועוד.
בתקופת צפת יש לציין את המקובלים הבאים: רבי שלמה אלקבץ; רבי משה אלשיך; הרמ״ק – שסיכם את תורת הקבלה בספריו המקיפים והגדולים, כ׳פרדס דמונים׳ ועוד; האר״י – שתורת הקבלה אותה גילה השפיעה השפעה מכרעת על העם היהודי מאז ועד היום בתחומים רבים; רבי אליהו די וידש(מח״ס ׳ראשית חכמה׳); רבי חיים ויטאל – שקיבל מהאר״י את סודות הקבלה וניסחם בכתב בסדרת ספרי ׳עץ חיים׳; רבי יוסף בן טבול; רבי ישראל סרוג; רבי אברהם אזולאי(מח״ס ׳חסד לאברהם׳); רבי מנחם עזריה מפאנו – ממפיצי תורת הרמ״ק והאר״י.
ובירושלים: רבי גדליה חיון – מקים ישיבת ׳בית אל׳; רבי חיים בן עטר; רבי שלום מזרחי שרעבי(הרש״ש) – שהשכיל ללמד כיצד מכוונים בתפילות על פי כוונות האר״י; החיד״א – ממקובלי ׳בית אל׳ ועוד. מקובלים נוספים בתוך ׳ארזי הלבנון׳: הרמח״ל – שכתב וחידש בקבלה בכמות ובאיכות מדהימים; רבי יעקב אביחצירא – מגדולי המקובלים במרוקו; רבי שלום בוזגלו – ממקובלי מרוקו ומח״ס ׳מקדש מלך׳ על הזוהר; רבי עובדיה הדאיה (מח״ס שו״ת ׳ישכיל עבדי׳); רבי יוסף חיים מבגדאד – שרובי תורתו מושפעים מתורת הקבלה ורוויים בחידושים בה.
ו. פילוסופיה יהודית
באוצרות הרוח של העם היהודי תופסת מקום נכבד – הפילוסופיה היהודית, ההגות היהודית. מבין החשובים והגדולים שבחכמי ישראל עסקו בפיתוח מחשבת היהדות והותירו לנו מפרי יצירתם. ספרי המחשבה היהודית הם ספרי יסוד בארון הספרים היהודי. על ברכם גדלו דורות רבים שעיצבו את הגותם ואת הלך רוחם על פיהם.
גדולי ישראל בכול הדורות שקדו על לימדם של ספרי היסוד במחשבת ישראל והעמיקו בהם חקר. הרעיונות הבסיסיים המצויים בספרות המחשבה היהודית, חדרו לפרשנות המקרא ואף לספרי המוסר, וכך הגיעו לכלל ישראל, ולא נותרו נחלתם של ההוגים בלבד.
עובדה מדהימה היא שגדולי המחשבה הישראלית כולם מ׳ארזי הלבנון: רב סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי, רבינו משה בן מיימון, רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש, רבי יצחק ערמא, ורבי יצחק אברבגאל.
רבנו סעדיה גאון הוא הפילוסוף היהודי הראשון. ספרו ׳אמונות ודעות׳ הוא הספר השיטתי הראשון שהקיף את כל היסודות העיוניים של היהדות. בספרו בירר רס״ג את עיקרי היהדות, והתאים בינם לבין התבונה, הדעת והפילוסופיה הכללית. הגותו משמשת לבוש הגיוני לתורת ישראל.
אחריו קם רבנו בחיי אבן פקודה – הוגה הדעות הראשון של יהדות ספרד. על אף שאין לנו פרטים ביוגרפיים רבים על אישיותו, הרי שספרו ׳חובת הלבבות׳ זכה להמנות כאחד מספרי היסוד בכל ארון ספרים יהודי. ספר זה – שנחשב כספר מוסר לא פחות מהיותו ספר הגות – הוא מן הספרים המקוריים במחשבת ישראל. העיר עליו סובב הספר הוא הבורא. רבנו בחיי מדריך את הקורא ומובילו אל בוראו, שלב אחר שלב, עד הדבקות בו באמונה ובלהט. ׳חובת הלבבות׳ הוא הספר השיטתי הראשון המדריך לעבודת ה׳, באופן הגיוני ושכלי. ההוגה השני בספרד לאחר רבנו בחיי הוא רבי יהודה הלוי – גדול המשוררים היהודים לאחר תקופת התנ״ך, נעים זמירות ישראל, אך לא פחות – מן הפילוסופים המקוריים בישראל. בספרו ׳הכוזרי׳ עמד ריה״ל על מהות הלאומיות היהודית. הוא זה שהסביר שמקומו של עם ישראל בין האומות – הרי הוא כלב בין האיברים. הוא זה שקבע שמעמדו של עם ישראל שונה ממעמד כל הגויים, כהבדל שבין דומם לצומח, חי למדבר. עם ישראל וארץ ישראל – הם מרכז הגותו. ריה״ל הסיט את מרכז ההגות מנושאים מופשטים לנושאים לאומיים. השפעתו גדולה היתה על הוגים יהודיים רבים במשך כל הדורות ועד לימינו.
ההוגה הגדול והמפורסם בין כל ההוגים היהודים הוא רביגו משה בן מיימון. ספרו ׳מורה גבוכים׳ הוא פסגת היצירה המחשבתית בישראל. ספר זה הורה את האמת לנבוכים בדורו ובדורות הבאים. בספרו זה מיזג הרמב״ם בין התורה והחכמה, בין האמונה והפילוסופיה, בין הנבואה והדעת.
בספר זה עסק הרמב״ם בהוכחה למציאות האל, בהבנת התארים בהם מתואר הקב״ה במקרא, בביאור השגחת ה׳ על עולמו, בפירוט הסבר טעמי המצוות ועוד.
כל ההגות היהודית שלאחר ׳מורה נבוכים׳ שאבה ממנו והתבססה עליו. ספרו נלמד על ידי גדולי ישראל, ששאבו ממנו יראת שמים לא פחות מהבנת פעולות מערכות שמים.
המעמיק ביותר מבין כל ההוגים היהודיים הוא רבי חסדאי קרשקש. ספרו ׳אור ה״ הוא בעצם מחאה כנגד השכלתנות שאיפיינה את ההגות היהודית שלפניו. רח״ק מדגיש בספרו את האופי העל-הגיוני ומובן של האמונה היהודית. תוך שהוא קוטל בביקורתו את תורת אריסטו, עליה סמכו ההוגים היהודים שלפניו. רבי יצחק עראמה, שנולד לאחר פטירת רח״ק, שאב מזה האחרון את רובי תורתו ההגותית. הוא נודע בעולם היהודי בספרו הדרשני והמעמיק על התורה – ׳עקידת יצחק׳. כרח״ק אף רבי יצחק עראמה התנגד לפילוסופיה, ותלה בתורה את המקור לדעת ולחיים הדתיים. ספרו ׳עקידת יצחק׳ התפרסם מאוד בעולם התורני, ונודע כאחד מספרי הדרשנות החשובים ביותר.
אחרון הפילוסופים בספרד – שלפני הגירוש – הוא רבי יוסף אלבו. ספרו ׳העיקרים׳ הוא מספרי המופת של מחשבת ישראל. הנושא המרכזי של הספר הוא הדיון המעמיק בעיקרי הדת ובשרשי האמונה. רבי יוסף אלבו הוא הראשון בישראל שהקדיש ספר שלם לנושא חשוב זה. הוא זה שקבע קנה מידה, קריטריונים, להגדרת עיקרי האמונה.
כל ההגות היהודית שבאה לאחר גירוש ספרד ועד ימינו, שאבה בעצם מהגותם הנזכרת של הגדולים הללו. יש שמיקדו את הגותם בצד השכלי, בהשפעת הרמב״ם ואחרים, ויש שמיקדו את הגותם בפן הלאומי כריה״ל ואחרים. מאז ועד היום, כל הגות יהודית בונה את בנינה על בסיס הלבנים מתורתם של ׳ארזי הלבנון׳ הללו.
ספרות המוסר
ספרות המוסר נוערה על מנת להראות לנו את הדרך בה נלך בחיי הדת והחברה. דרך בה נגיע למדרגה דתית גבוהה, כפי הראוי לכל יהודי בחייו עלי אדמות.
ואף על פי שבספרות חז״ל ובשאר ספרי פרשנות לתורה ולמקורות יהודיים אחרים, מוצאים אנו קטעי מוסר רבים, טרחו חכמי ישראל להקדיש מזמנם ולהתמקד בכתיבת ספרות מוסר ממש, כלומר ספרים המתארים פרקים פרקים את דרכי הנהגת האדם בחייו הדתיים והחברתיים, או תחת נושאים מסוימים ובעיות מרכזיות בתורת המוסר.
להלן נסקור את תרומתם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ לתורת המוסר היהודית.
ראשיתה של ספרות המוסר בימי הביניים נמצאת – לדעת החוקרים – בפרק האחרון של הספר ׳אמונות ודעות׳ לרב סעדיה גאון. בפרק זה הוראות התנהגות מוסרית על בסיס פילוסופי. אולם הספר החשוב ביותר והבולט ביותר בעת ההיא, הוא הספר ׳חובת הלבבות׳ לרבי בחיי אבן פקודה, ספר זה מלא וגדוש במוסר נוקב, המסביר לכל לומד בו את משמעות החיים הדתיים. ספר ׳חובת הלבבות׳ מדגיש את הכוונה הדתית והריגשית המתלווה לקיום המצוות. הספר עוסק ביראת ה׳ ואהבתו, במצוות התשובה ועוד.
מגמת ספר ׳חובת הלבבות׳ קיימת גם בספר ׳הגיון הנפש׳ לרבי אברהם בר חיא, ובספר ׳יסוד מורא׳ לרבי אברהם אבן עזרא. בתקופה זו ראוי להזכיר את ׳ספר המספיק׳ לרבי אברהם בן הרמב׳׳ם, ספר מוסר מעורר ומחזק.
חשוב ביותר הוא ספר ׳כד הקמח׳ לרבי בחיי בן אשר, וכן פירושו למסכת אבות.
מפורסמים הספרים העוסקים במוסר תחת נושאים מוגדרים: ׳מעלות המידות׳ לרבי יחיאל בן יקותיאל מרומי; ׳מנורת המאור׳ לרבי יצחק אבוהב; ׳תומר דבורה׳ להרמ״ק; ׳שערי קדושה׳ לרבי חיים ויטאל; ׳ראשית חכמה׳ לרבי אליהו די וידאש – ספר מוסר המשולב ביסודות מתורת הקבלה, ומבהיר עד כמה מעשה האדם משפיעים מעבר למה שנראה לעינינו; ׳שבט מוסר׳ לרבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן; ו׳מסילת ישרים׳ לרמח״ל – ספר המוסר הנפוץ ביותר בישראל.