שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב- ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי  קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות  ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות  כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )

בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.

אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.

 המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית  שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.

הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג  נתעב ונאלח!׳ עניתי.

גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.