הזיקה והעליות לארץ ישראל-ארזי הלבנון

הזיקה והעליות לארץ ישראל

מן התופעות הבולטות והמאפיינות את העם בגלותו ארוכת השנים, היא הגעגועים וחכמיה לציון ולארץ הקודש.

אולם ׳יהודי המזרח׳ (כפי שמכנים את יהודי ספרד, צפון אפריקה והמזרח) בלטו בבטאם רגש זה הרבה מעבר לאחיהם בארצות אשכנז. וכך כותב רבי משה דוד גאון:

״התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח, בכל מקומות תפוצותיהם, נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו… היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה… התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים… מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים… והכל במגמה להתיר מצואר העם את כבלי הגלות… לאלה המצויים אצל קורות הדורות, ידוע הדבר… כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמת למשיחים… רובם היו ילידי ארצות המזרח… מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי״ (יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה עמודים 2-1).

חבתם וכיסופם של יהודי המזרח והמערב (וכאן הכוונה במלה ׳מערב׳ ל׳מגרב׳, צפון אפריקה), באה לידי ביטוי באופנים שונים במשך כל תקופת הגלות. פעמים בפעולות מעשיות (כפי שעוד נראה בהמשך), ופעמים ביציקת רגשותיהם למלים וחרוזים.

להלן דוגמאות לביטוי רגשות התשוקה בפיוט ושירה:

רבי שמואל הלוי הנגיד (נולד ונפטר בקורדובה שבספרד במאה הי״א):

 בשורי בעין לבי דבירו…

אמרר בעין חרד ואהים בלב זעף…

אלהים, הלעד תעלה בת אדום… ובת ציון בלב ים משוקעת

רבי שלמה אבן גבירול (נולד ונפטר בספרד במאה הי״א):

עד אנה ה׳ תאריך קיצי, מתי קול התור ישמע בארצי…

 ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון…

ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפיץ כליל ואז יעלו פדים…

ציון למה תבכי, כי הנה בא מלכי מהר יאיר חשכי…

רבי יהודה הלוי (נולד בספרד ונפטר בירושלים במאה הי״א):

יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב,

לך נכספה נפשי מפאתי מערב…

ומי יתנני על כנפי נשרים,

עד אתה בדמעתי עפרך ויתערב…

יקל בעיני כל טוב ארץ ספרד,

כמו יקר בעיני ראֹת עפרות דביר נחרב

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך

רבי ישראל נג׳ארה (נולד בסוריה ונפטר בארץ ישראל במאה הט״ז):

בנה מקדש ואריאל ושלח מבשר ישראל,

יאמר: בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן

רבי שלמה הלוי אלקבץ (חי בצפת במאה הט״ז):

התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי

עורי עורי שיר דברי כבוד ה׳ עליך נגלה

רבי שלוט שבזי (גדול משוררי תימן):

נעלה לארצנו בשירה וזמרה וברון והדרה

 בזכות אשר נקרא שמה גבירה יסכה ושרה

 ובנה אשר שמע בקול גבורה נעקד כפרה…

שירה רווית רגש זו היתה ביטוי חרישי לתשוקת הגאולה. בכל עת רחשו שפתיים מילות שירים אלו כתפילה מלאת תקוה, בבחינת: ״אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי….״.

במשך מאות שנים התשוקה לציון באה לידי ביטוי בעליה אליה, על אף הקשיים הגדולים והסכנות הנוראות שאפפו את העולים. חז״ל קבעו שמתנת ארץ ישראל נתנה לעם ישראל על ידי יסורים (ברכות ה,א). ואמנם לא ניתן לזכות ולנחול את הארץ ללא מסכת היסורים המלווה את הבא לנחול בה. אלא שהתשוקה והחמדה אל הארץ מקטינים ומגמדים את הייסורים, וככל שהכיסופים גדולים יותר – כן קטנים היסורים, ועומד לכוסף הכיח לעמוד בהם. כשמרגישים ש״טובה הארץ מאד מאד״ (במדבר יד,ז), מוכשרת הדרך לנחלתה ביתר קלות ומתעלמים מקשיי הקליטה בה.

ואמנם, על אף קושי העליה לארץ באלפיים שנות גלות, רבים רבים היו שעלו אליה, ולא שתו לבם לקשיי העליה וההתיישבות בה. תופעה מופלאה זו נבעה אך ורק מגודל האהבה הבוערת בלבם לארץ חמדה, משוש תבל.

פני העולים לארץ ישראל היה בראש ובראשונה לירושלים. ירושלים היתה מוקד לעולים, אליה נכספו והשתוקקו ואת עפרה ואבניה חוננו בלהט ובדמע.

אולם עלו גם עלו לחברון, טבריה, צפת, לכפרי הגליל, ולכל ישוב – גם אם זעיר היה – במגמה לחונן עפרות ארץ ישראל ולזכות להטמן בארץ הקודש.

דוגמה לעליות יהודים לארץ ישראל, על אף הקשיים הרבים, נתן רבי יהודה הלוי – גדול משוררי האומה – שהיה סמל ומופת לכל הבאים אחריו. לפי המסורה נרמס ריה״ל תחת רגלי סוסו של פרש ערבי, בעודו מתפלל לפני הכותל המערבי. וכך מובא ב׳שלשלת הקבלה׳ לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא:

״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.

מאז ריה"ל, הלכו בדרכו רבבות רבבות יהודים, תוך חירוף נפש בלתי מתפשד, כדי לזכות ולראות, לצעוד ולהלך על אדמת הקודש.

נציין מספר עליות לארץ ישראל של אישים וקבוצות מחכמי ׳ארזי הלבנון"  באלף השנים האחרונות. במאה השישית עלה לארץ ישראל מר זוטרא – בנו של ראש הגולה בבבל, ובהגיעו לארץ ישראל נתמנה ראש הישיבה בטבריה.

רב אחא משבחא, מגדולי ישראל בתקופת הגאונים, עלה לארץ ישראל במאה השמינית. דור לאחר עלייתו ישנם פרטים על מציאותן של קהילות יהודיות מעולי בבל בארץ ישראל. ככל הנראה גם רבי אברהם אבן עזרא הגיע לארץ ישראל, הרמב״ם שהה בארץ ישראל כחצי שנה. במאה הי״ג עלה הרמב״ן לארץ ישראל ובה נטמן (מקום קבורתו לא נודע). הרמב״ן נחשב, ובצדק, למחדש הייש־ב היהודי בירושלים.

במאה הי״ד עלה גדול וראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי, מחבר ספר ׳כפתור ופרח׳. באותה מאה עלה גם המקובל רבי שם טוב גאון.

לאחר גירוש ספרד עלו רבים לארץ ישראל, במיוחד לאחר כיבושה על ידי התורכים.

 מנהיגי העולים התיישבו בירושלים: המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, רבי לוי אבן חביב, רבי יצחק הכהן שולאל ועוד. אולם רוב החכמים התיישבו בצפת, שהיתה למרכז התורה החשוב ביותר בעת ההיא: רבי דוד אבן זמרא, רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי משה אלשיך, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.

במחציתה השניה של המאה הט״ז קיבל דון יוסף נשיא את זכות החכירה ליישב יהודים בטבריה מהשולטאן סלימאן.

במאה הי״ז עלה לארץ ישראל המקובל רבי אברהם אזולאי, ומאוחר יותר רבי יעקב חגיז, שעמד בראש ישיבה בירושלים. מבין חכמי ירושלים בעת ההיא נמנה רבי רפאל מרדכי מלכי, שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה הי״ז.

במאה הי"ח שב לארץ ישראל מאיזמיר רבי חיים אבולעפיה, בעקבות הזמנתו של שליט הגליל ד׳אהר אל-עמר ליישב את טבריה ולהקים את הריסותיה. באותה מאה עלה אף המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, שנפטר זמן קצר לאחר בואו. כן עלו בעת ההיא המקובלים רבי גדליה חיון, שייסד את בית המדרש למקובלים " בית אל "  בירושלים, ורבי שלום שרעבי שנודע כחשוב שבין מקובלי תימן.

מפורסמת עלייתו של רבי חיים בן עטר עם חבורה של שלושים נפש, ואף הוא ייסד ישיבה בירושלים.

במאה הי"ט היו עליות מקיפות מארצות המזרח (בבל, פרס, אלג׳יריה, בוכארה, כורדיסטאן, תורכיה), מצפון אפריקה מתימן. במאה זו חידשו עולי מרוקו ואלג׳יריה את היישוב היהודי בחיפה.

במחציתה של מאה זו עלה רבי דוד בן שמעון (דב״ש) ממרוקו, והקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים,  שכונת ׳מחנה ישראל׳ (־ממילא).

אף קהילות תימן הצטיינו בכמיהתם לציון. במאה הט״ז עלה רבי ישועה עדני, אביו של רבי שלמה עדני, עם כל בני ביתי והתיישב בצפת. ובמאה הי״ט באו שיירות של עולים.

מן הראוי לציין שגדול המעוררים לעליה לציון בדורות האחרונים היה רבי יהודה אלקלעי. הר״י נולד בשנת תקנ"ח ( 1798) בסאראיבו שביגוסאלביה ונפטר בשנת תרל״ט (1878) בירושלים, אליה עלה בסוף ימיו. נודע בעיקר כאחד מן הרבנים החשובים שבין מבשרי התנועה הלאומית בישראל, ומראשוני העסקנים למען ישוב ארץ ישראל במאה הי״ט.

הוא הוכיח בכתביו ומאמריו שהגאולה הטבעית הינה תנאי ראשון לגאולה בדרך נס, ועל כן יש לעשות ככל שביכולתנו למען יישוב ארץ ישראל.

בהחלט ניתן לומר, שהרב יהודה אלקלעי, כינס בהגותו ובמעשיו את מאוויי יהדות ספרד והמזרח להתגשמות חזון שיבת ציון. הוא הדוגמה הבולטת הגדולה ביותר בדורות האחרונים.

סוף המבוא בכרך א' עמוד לב