הטרילוגיה התטואנית

מואיז בן הרוש…..

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

4

• אימא, איפה אבא,
• הוא עוד מעט יבוא,
• למה שמואל ישן, הוא מרגיש טוב,
• הוא קטן אז הוא ישן,
• והוא לא יודע שאנחנו נוסעים,
• הוא לא יודע.
• ולקחת את המפתח של הבית,
• אנחנו לא נחזור, אנחנו כבר בספרד ואנחנו לא נחזור,
• לא? אבל לקחת את המפתח? חשוב מאוד המפתח­

­            אתה יכול לנוח בני, אתה יכול לנוח, המפתח נמצא בלב.

• ומתי אבא יבוא?

            אל תדאג הוא יגיע בערב, הוא יביא את הכסף.

תֶּטוַּאן 1914

אה, כן… נרדמתי על הכורסה, אתה יודע, ככה זה הזקנים, נרדמים פתאום, אבל אני כמעט לא ישן עכשיו, כמה שעות מעטות, אה, איפה היינו, אולי אספר לך על האירוע החשוב כל-כך שבו הגיעו המלך והמלכה ב1914- או משהו כזה, אחרי שנכנסו הספרדים, אבל זה לא נראה לי כל-כך חשוב, אז זה נראה משהו מדהים, וצבעו את כל הבתים בעיר לכבוד האירוע, כאילו מדובר באיזו חתונה או משהו כזה, אבל היום, זה לא מה שחשוב, אספר לך על קוטי בן דהן, אף אחד לא יספר לך על זה, זו הייתה בושה גדולה כל העניין אתה, אתה יודע אחרי 1862 הספרדים יצאו אך השפעתם התרבותית והדתית הלכה וגדלה, הם גם הבינו שיש להם עם מי לדבר כאן, וניסו לעשות נפשות לדתם, ברוב המקרים הם כמובן לא הצליחו, הרי תחשוב היהודים שהיו כאן היו החזקים ביותר שנותרו אחרי גירוש ספרד, מדובר באנשים אמידים שעזבו את הכול ובאו למקום נידח, מדובר בצאצאים של גלדיאטורים רוחניים, היו כאלה שחזרו אתה יודע, את זה סיפרה לי האם של סבתי, ששמעה מסבתה שהיו כמה יהודים שהתנצרו וחזרו לסביליה, חזרו לבתיהם, אפילו ממשפחת בן זמרה, היו גם כאלה שאחרי שהתנצרו והיו למַרַנוֹס, קיימו את התורה בסתר, הם באו לתטואן, הרבנים לא כל-כך קיבלו אותם, הם רצו שכאן יהיו רק ספרדים שהיו מוכנים לעזוב את הכול על מנת להיות יהודים ולא כאלה שהתפשרו, בכל זאת, אני מניח שהיו כמה קרובי משפחה שכן התקבלו לתטואן בשנת 1600 בערך או לפניה, אז דמיין לך אחרי כל מה שסבלנו שיבואו לנצר אותנו, דווקא אותנו, והיו להם כמה הצלחות, הם כתבו על זה בעיתונים כאילו זה מה שיחזיר את כבודם האבוד של מלכי ספרד, אני במיוחד זוכר את קוטי, כי היא הייתה יפה, וכמו שאומרים, שמתי עליה עין, זה היה אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מברזיל, שם בניתי להם את מסילות הברזל של הגיונגל, כבר היה לי קצת כסף, והייתי נחשב לצעיר מבוקש, כי היה כאן עוני גדול, ואהבתי את קוטי, פניה היו לבנות מאוד ועיניה ירוקות, כמעט חיוורת אבל זה היה עור חלק כל-כך, חלק כל-כך… היא בטח כבר מתה היום, ונקברה על ידי כומר אי שם במלגה או בבֶנירוס או בוולנסיה, או בסאוטה, או במדריד, בארץ אבותיה, אבותיה שלא רצו להתנצר כדי שהיא תהיה יהודייה, או ממזרים, ממזרים הגויים האלה, ממזרים גדולים, תמיד מחפשים את החלשים שבנו לשכנעם, כמה יהודים היו יוצאים ממנה, מאות, אלפים, יהודים שכל-כך חסרים לנו עכשיו אחרי השואה, לא, הם הולכים לחלשים, לעניים, לחסרי הלחם ולחסרי הבגד והנעל, כי באמת, מימון, באמת נעליים לא היו לנו, אבל רבי יצחק בן ווליד בחכמתו ביקש שיבנו לו בית-ספר לפני שיתנו לו נעליים, וכך אתה היום איש עשיר, ומכובד, יודע קרוא וכתוב, יודע צרפתית וספרדית, נוסע לאוראן ולמדריד, איש גדול בעולם, בזכותו וחכמתו, דע לך, לולא כך, היו לך נעליים, אבל לא היית יודע ללכת אתם, לא היית יודע לאיזה כיוון ללכת אתם, קוטי קוטי היקרה, בסוף התחתנתי עם קוטי אחרת, יהודייה, שילדה לי את משה שהתחתן עם אסתריקה היפה שילדה אותך, אל תגיד את זה אף פעם לאביך, הוא אולי יחשוב שלא אהבתי את אמך והתחתנתי אתה בגלל מבטה של קוטי האחרת, אבל זה לא נכון, אהבתי את סבתך והיא הייתה אישה טובה עד מאוד, ואהבתי אותה מאוד והיא הייתה נאמנה…

אתה בטח שואל את עצמך אם אני הייתי נאמן, שם בברזיל, עובד שנה שנתיים וחוזר לכאן, ועושה ילד וחוזר לשם, זו שאלה טובה, אומר לך, שזה אפילו הפתיע אותי הנאמנות שלי, אבל היה אחד שניהל גם שם חיי נישואין, לא ממשפחתנו, ולא אומר מי זה, הוא נפטר לא מזמן, והיו לו כמה ילדים גויים שם, משפחה שלמה בג'ונגלים של ברזיל, פה משפחה ושם משפחה, לא איני שופט אותו, בגילי, ועם כל מה שראיתי, אני לא יכול לשפוט איש, גם לא את עצמי, ראיתי אותם לפעמים נופלים בשמש באמצע העבודה ולא קמים יותר, ואנשים מוזרים אלה, שאפילו את שמם איש לא ידע, יש להם בטח משפחה שעדיין מחכה לשובם, גם אני הייתי חולה כמה פעמים שם, כמובן שמחתי מאוד לחזור לכאן בתחילת המאה כשאביך הוכיח את עצמו כגאון במסחר ונהיה מיליונר בגיל שש- עשרה, גאוני, הוא היה הראשון שייבא סחורה לתטואן דרך הים, שמחתי לחזור לכאן להיות לו לעזר קטן, כן, זה היה קצת השפלה בשבילי, אבל עדיפה השפלה זו מאשר כל הנסיעות והימים הסוערים, עדיף, ואני שמח לראות שגם אתה הולך בדרכי אביך להיות עשיר מופלג ויהודי נאמן, יום אחד עוד תזכה לגור בירושלים­…..