מורשת יהדות מרוקו

משה עובדיה

לתולדות דמויות מערביות בירושלים: מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

מטנג'יר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז״ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל׳. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנג׳יר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ"י – המחבר מעיר שגם הוא לא הצליח לפענח את השם הזה –  והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.

מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתה ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מביך מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור(1948).

אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף׳ ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.

ויקטוריה ז״ל עקרת בית.

 שרה ז״ל עקרת בית.

משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב־1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי⁵. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005 .

יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית.

 מרים עקרת בית

שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.

 רחל עקרת בית.

חנה עקרת בית.

את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב­- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל', הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום).

מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה ׳חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״ל והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בכמה קהילות, ובמיוחד באיטליה ובצפון אפריקה, נהוג היה להזכיר בימי חג את נשמו­תיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרכם. באלג׳יר הזכירו בליל יום־כפור את נשמות שלוחי ירושלים ר׳ יעקב ן' נאיים שנפטר בשנת תקס״ד (1804) ור׳ יעקב פייתוסי שנפטר בשנת תקע״ב (1812).״״ באנקונא מזכירים בכל יום טוב ראשון את נשמת שליח א״י ר׳ יעקב צבע.

על שלוחים שונים מאו־ץ־ישראל נוצרו בקהילות הגולה, ביחוד באיטליה ובארצות המזרח, ספירי אגדות שבהן מסופר על כוחם לחולל נפלאות ולנבא עתידות. כך, למשל, סיפרו על רבי נסים רוזילייו שליה חברון בתורכיה בשנת תנ׳יג(1693) שנזדמן לקושטא בימי מאסרו של הגביר ר׳ אברהם שונצינו וניבא על פי פסוק שעתיד הלה לצאת לחרות ; לר׳ אברהם ישראל, שליח ירושלים באירופה בשנת תקיי׳ב (1752) ואחר־כך רב באנקונא, ייחסו נס של ברכת־גשמים וקראוהו! ראבינו דיל אקואה (הרב של המים)! נס דומה של הורדת גשמים בשנת בצורת יחסו בתוניס לר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל שליח ירושלים בשנת תרכ״ג(1863) ! במרוקו סיפרו מעשה־נסים על שליח א״י ר׳ יחייא לחלו שהביא עונש בידי שמים על בעל דין שלא ציית לפסק־דינו! על ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון שנהרג במרוקו בשנת תקמ״ב (1782) מספרים נפלאות שנעשו על קברו! על הרב חיד״א, שליח חברון שהתישב באי­טליה׳ סיפרו ״שהיה לו מלאך מגיד מן השמים רזי התורה וסודותיה׳׳.״ על ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה, סיפרו שנתרחש לו נס בחזרו משליחותו שניצל מידי שודדי־ים יוונים שניסו לשדוד את כסף השליחות. בסיינה סיפרו אגדה מופלאה על בתו של שליח א״י שהצליחה להציל את שרידי ספר־התורה שחיללוה פורעי־פרעות בשנת תקנ״ט (1799).

לירידת כבוד השליחות ברבות הימים הביאו שתי תופעות, האחת שלא באשמת א״י, ואחת באשמת א״י גופא, השולחים והשלוחים גם יחד.  

התופעה שפגעה בכבוד שלוחי א״י שלא באשמתם הייתה העובדה של מציאת רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י — ביחוד בארצות אשכנז שבהן לא ידעו במנהגי א״י ולא

הכירו את חתימותיהם המסולסלות של חכמי הספרדים שבא״י — וכשנתגלה קלונם של הרמאים, התחילו ראשי הקהילות חושדים גם בשלוחים כשרים שלא תמיד הצליחו להוכיח את זהותם. החיד״א מספר כמה סבל בגלל זה בעברו בקהילות אשכנז בשליחותו הראשונה מחברון באמצע המאה השמונה-עשרה.» עוד בראשית המאה השש־עשרה הסתובב באי­טליה איש אחד ושמו יוסף איש חלפו, שהצליח להוציא כסף מידי הקהילות בהיותו משים עצמו שליח ירושלים, וברשתו נלכד אפילו חכם גדול ותקיף כר׳ עזריאל דאיינה, עד שנתגלה קלונו ע״י ר׳ משה נוויירה בפירארה.

מחשש רמאים כאלה התקין ועד מדינת ליטא בשנת תכ״ד (1664) תקנה זו! ״המשולחים של א״י עם כתבים העברו וחלפו משך שני שנים, אשר המה מסבבים בחו״ל עם הכתבים ההם [ואריכות זמן פעולתם מעידה על אי־ישרם] מחויבים המנהיגים ההם בכל קהילה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם ע״פ כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א״י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתינו שנתן בפניהם התנצלות ואמתלא נכונה על זה ע״פ הכרח או אונם שהוכרח לעכב בחו״ל יותר משתי שנים״.

בשנת תקס״ח (1808) נתפסו בקארלסרוה ״שנים אנשים מרגלים רשעים יתהלכון בדמות משולחין מעה״ק ירושלים תוב׳׳ב הולכין הלוך ממקום למקום בכל תפוצות ישראל לקבץ על ידם מחצית השקל מקופת א״י ונדרים ונדבות מאת כל איש אשר ידבנו לבו לתת לעה״ק ירושלם תוב״ב ועשו להם פנקס מזוייף וכתבים… וקבצו על ידם סכום ממון רב״. לבסוף נתפסו שם ע״י הפרנס ר׳ זליקמן שהוציא מידם את הפנקס והכתבים המזויפים, ואף סכום כסף.

מעשים כאלה הורידו כמובן את כבוד השלוחים בעיני הקהילות שלא ידעו להבחין בין שלוחים כשרים ופסולים, ובבוא ד״ר דוד הוניגמן, משכיל מברעסלוי במאה התשע־עשרה, לכתוב סיפור היסטורי מחיי קהילת ברעסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, הוא משים בפי גבאי צדקה את הדברים האלה שאמר בבוא שליח ספרדי מדומה ו ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה מפולין, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמת הקודש… ״

תופעה אחרת שגרמה לירידת כבודם של השלוחים היתה ההתחרות בין שלוחי ערים שונות בא״י שנזדמנו למקום אחד, התחרות שהביאה לעתים לידי חיכוכים גלויים ביניהם. הרב חיד״א נפגש בדרך שליחותו מטעם הברון בכמה שלוחי ירושלים וצפת שהפריעו לעבודתו, כגון ר׳מסעוד בונאן, ר׳ יקר ב״ר גרשון, ר׳ יעקב בורלה, ר׳ אפרים ב״ר יונה נבון ור׳ בכור אלמוסנינו, מהם שתבעוהו לדין על חוב שחייבת להם קהילת חברון ורצו לעקל בחובם את הכספים שאסף חיד״א למען חברון, ומהם שהתנצחו עמו בהלכה. הוא גם מספר על חיכוכים בין שלוחים אחרים ש״היו מבזים זה את זה בפני הגבירים״. דברים כאלה גרמו, לדברי חיד״א, במקומות רבים לכך, ״כי בעוונותינו הרבים חרפת אדם לוקח אשר בשם שליח יכונה״.  מקרים כאלה לא היו שכיחים ביותר, ויחס הזלזול הזה לשלוחים ודאי שלא היה כללי, כפי שמעיד יחס־הכבוד לחיד״א עצמו ולכמה שלוחים אחרים בימיו, אבל גם המקרים המעטים, ואף אם נסתיימו בפשר ובפיוס, היה בהם כדי לחתור תחת כבוד שלוחי ארץ ישראל.

מספר היהודים, פיזורם הגיאוגרפי וריכוזיהם

חלקו המכריע של היישוב היהודי באלג׳יריה התרכז לאורך חופי הים־התיכון או בסמוך להם. בספר הצחרה התקיימו קהילות ספורות בלבד — נקוואץ, תוקורת וארגלאן וקהילות חבל המזאב. הקהילות הגדולות היו אלג׳יר, והראן (אוראן) וקונסטנטין. ואולם, אף הקהילה הגדולה ביותר — אלג׳יר — לא מנתה יותר מאשר 5000 יהודים בראשית המאה ה־19. קהילות אחרות היו בתלמסאן, במאדיה, במוסתגנים, בבון, בקלעת אלעבאס, במליאנה ובבג׳איה (בודי). אף־על־פי־כן היה חלקם של היהודים במרכזים העירוניים גדול באופן יחסי. באלג׳יר הם היוו סמוך לכיבוש הצרפתי כ־20% מכלל האוכלוסיה. כמנהגן של קבוצות דתיות ואתניות בימי־ הביניים דרו היהודים בשכונה — חארה — המיוחדת רק להם. הצפיפות בחארה היתה גדולה והתנאים הסאניטריים וההיגייניים היו גרועים ביותר. עד־ראיה מספר, שבמגיפת דבר שפקדה את העיר בשנת 1787 מתו 1771 יהודים. עם כיבושה מחדש של והראן בידי המוסלמים בשנת 1792, הוקמה גם בעיר זו שכונה יהודית — ז׳ודריה, (שכונת היהודים, כפי שכינוה בספרדית), אך גם בה לא היו תנאי החיים יותר טובים. מגיפת דבר שפרצה בעיר בשנת 1834 הפילה 125 חללים, מתוכם 44 יהודים.

כאמור, אין בידינו מיספרים מדוייקים על האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה בתקופה זו. אך רשאים אנו לקבוע, שמיספרם ירד באופן ניכר במאה ה־18. קהילת אלג׳יר, למשל, מנתה בסוף המאה ה־17 כרבבת יהודים, ואילו בראשית המאה ה־19 לא הגיע בה, כאמור, מיספר האוכלוסין ליותר מ־5000 נפש — כתוצאה מן המגיפות, השפל הכלכלי והמלחמות עם ספרד. סמוך לכיבוש הצרפתי לא עלה מיספר היהודים על רבבה ומחצה, אך הוא שב ועלה בדור הראשון שלאחר הכיבוש, עם יציאת חלק מן היהודים מן החארה, ולאחר שתנאי החיים בכלל נשתפרו ויהודים ממארוקו ומתוניסיה ואף מצרפת היגרו אל העיר.

יהודי תוניסיה ישבו לאורך החוף הצפוני בעמק ה״מג׳רדה״ בצפון הארץ וב׳׳סהל״(המישור) המזרחי. היישוב היה בעיקרו עירוני ומנה כמה עשרות ישובים, שהתרכזו בשני גושים עיקרים, צפוני ודרומי: בחלק הצפוני של המישור התפתחה במאות ה־18 וה־19 קהילת סוסה שבמיפרץ חממת, לא הרחק מקירואן — המרכז היהודי החשוב בתקופת הגאונים — וקהילת צפאקס: במרכז הגוש הצפוני העיר תוניס ועיירות אחדות בקירבתה. גם בגוש השני, בדרום הארץ, למרות שהיה באוכלוסיה הכללית חלק בלתי מבוטל של נוודים — היוו היהודים יסוד עירוני ויציב. רוב האוכלוסיה היהודית התרכזה באי ג׳רבה ובגאבס. כאמור, מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס כמחצית האוכלוסיה היהודית בכל הארץ. במאה ה־18, עם ריבוי האוכלוסיה היהודית בעיר, כתוצאה מהגירת היהודים מאיטליה וממקורות אחרים, רבתה הצפיפות בשכונה היהודית — החארה של העיר — ומחירי הבתים ושכר־ הדירות עלו. נתקנו כמה ״הסכמות״(תקנות) שבאו להקל על מצב זה, ובמיוחד לא להעלות את שכר הבתים, כדי להפקיע את חזקתם של הדיירים הראשונים. אך לא היה די בכך, והתושבים החלו ״לפרוץ״ אל מעבר לתחומי החארה.

יהדות לוב עמדה על סף כיליון חברתי באמצע המאה ה־16, כאשר גברו התקפותיה של ספרד על ארץ זו. הכיבוש העות׳מאני ובואם של כמה מגורשים מספרד, ובראשם הרב שמעון לביא, הביאו לתמורה חשובה. מרבית יהודי לוב ישבו בחלק המערבי של הארץ — בטריפוליטניה — בעיר טריפולי עצמה ובכפרים שבקירבתה. תופעה שאין דומה לה בכל רחבי המגרב היא מה שכונה בספרות ההיסטורית בשם ״יהודי המערות״: היו אלה יהודים ששכנו בבתים חצובים בסלע, באיזור הג׳בל (ההר) דרומה לטריפולי. הם ישבו בכפרים גריאן ותיגרינה. בחלק המזרחי של הארץ, בקירינייקה — מקום שבו היה ישוב יהודי חשוב בתקופת בית־ שני, אשר עלה עליו הכורת בימי מרד טריינוס (116 —118 לספירה) — התחדש היישוב היהודי רק במאה ה־16 . רובו התרכז בעיר בנגאזי. הנוסע בנימין השני, שביקר בלוב באמצע המאה ה־19, מצא בטריפולי כ־1000 משפחות יהודיות ובבנגאזי כ־400 משפחות.

חרף המגיפות הרבות שפקדו את מצריים במאות ה־17 וה־18, גדלה האוכלוסיה היהודית בהשוואה לסוף התקופה הממלוכית. אך מיספרם של היהודים לא עלה במחצית הראשונה של המאה ה־19 על 7000 נפש. הרוב המכריע ישבו, כאמור, בקהיר ובאלכסנדריה, וחלקם הקטן ביתר הערים ובכפרים (בעיקר בדמיאט, במחלה ובטנטה).

סיכומו של דבר: בקרב יהדות אפריקה הצפונית התרחשו בפרק הזמן הנדון שני תהליכים מרכזיים, שהיתה להם השפעה מרחיקת־לכת בעיצוב דפוסיה החברתיים ובתמורות הדמוגראפיות שהתחוללו בה. במאות ה־16—17 הגיעו לקהילות הוותיקות, ובמיוחד למארוקו ולמצריים, קבוצות חשובות של יהודים, שנמלטו מספרד ומפורטוגל בעקבות הגירושים. אליהם הצטרפו אנוסים שביקשו לחזור ליהדותם וכן סוחרים מערי איטליה ובעיקר מליוורנו, שחיפשו במאות ה־17 — 18 נתיבים חדשים לפעילותם הכלכלית. אלה הגיעו במיוחד לערי אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. האוכלוסיה היהודית על כל רבדיה התרכזה בתקופה הנדונה בעיקר ביישובים עירוניים גדולים, רובם לאורך חופי הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, או בסמוך להם. אך מיספר ניכר של יהודים היו מפוזרים במאות ישובים קטנים, תופעה שאיפיינה במיוחד את מארוקו. בסופה של התקופה, דהיינו באמצע המאה ה־19, מסתמנת ראשיתה של תמורה: מרבית האוכלוסיה מתחילה לנטוש את היישובים הקטנים ולעבור במיספרים גדולים למרכזים העירוניים, ובמיוחד לנמלי־החוף. תופעה זו לא פסחה גם על מארוקו, שבה חלק ניכר מן האוכלוסיה היה מרוכז בכל התקופות בפנים הארץ.