ארכיון יומי: 25 ביולי 2015


הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

 

לאומיות

בתחילת המאה ה־20 באה התחרות בין התנועות לשוויון מדיני של היהודים מזה ושל הנוצרים דוברי־הערבית מזה והרעילה עוד יותר יחסים שממילא היו מורכבים מאד. תנועות אלו, שאחת מהן התבטאה בציונות וצרתה בפן ערבאות, נתונות היו שתיהן בסכנה מצד הפן־אסלאם.

הזרם הנוצרי בלאומנות הערבית, שפעל למן המחצית השניה למאה הי״ט, נזון משני מקורות: האימפריאליזם הצרפתי, ושאיפתם של הד׳ימים הנוצרים לשיווי־זכויות. בהתייצבה כנושאת־דגלה של הערבאוּת חתרה צרפת להקים קיסרות קולוניאלית על הריסותיה של תורכיה כמו גם להחליש את עצמתה הכלכלית של בריטניה־הגדולה. בתמיכה הרעיונית והאסטרטגית שנתנה לאוטונומיה של הפרובינציות העות׳מאניות הערביות לא נבדלה כמעט כלל במניעיה ובדרכיה משאר מעצמות אימפריאליסטיות של אותה תקופה. היא הסתייעה בשאיפת האמאנציפאציה של הנוצרים דוברי־הערבית על־מנת להבאיש את ריחם של העות׳מאנים ולהחלישם — ממש כמו שהצדיקה רוסיה את השתלטותה על חבלים מחבלי תורכיה ופרס ברדיפות על היוונים־האורתודוקסים, וממש כמו שתמכה אנגליה בציונות כדי לשלוט בארץ־ישראל.

מצד שני, נבטה והתפתחה תנועת־האמאנציפאציה של הנוצרים, הדתית בעיקרה, בחוגים קלריקאליים ובמוסדות של מיסיון. לאחר השחיטות בנוצרים של סוריה, ארץ־ישראל ולבנון ב־1856-60 חתרה תנועה זו להמיר את המושג הדתי של האומה במושג של אומה ערבית חילונית בעלת תרבות משותפת. תפיסה זו לא היה בה שמץ של מקוריות. היא היתה שווה־הערך הערבי לתנועה העות׳מאנית, שקמה במאה ה־19 וביקשה לבלום את התפוררותה של הממלכה התורכית על־ידי שילובם של הקיבוצים האתניים השונים המשועבדים לתורכיה במסגרת של לאומיות עות׳מאנית. לשון אחר: האימפריאליזם הדתי של הג׳ראד השתדל לקיים בידו את הישגיו על־ידי שיסתגל לתקופה החדשה וילבש צורה חילונית של לאומנות עות׳מאנית. אולם האידיאולוגיה של התנועה העות׳מאנית, ששאבה השראתה ממושגים חילוניים של המערב והטיפה לשוויונם של כל הנתינים העות׳מאניים, ניצבה אפוא בהכרח כנגד ערכי האומה שהצדיקו את הפלייתם של עמי־הכופרים הכבושים. אך העות׳מאניות התעלמה מנקודה אחת יסודית במרידותיהם של הרעאיא: התנועות לאמנציפציה דתית היו בעיקרן מאבקים לשיחרור לאומי. היווני, הארמני, הסרבי, הרומני, הבולגרי והיהודי נלחמו לאדמתם, ללשונם, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם יותר משלחמו לדתם, שממילא היתה נסבלת באופן רשמי.

הערבאות אף היא נאחזה(ומאותם טעמים) באותו אימפריאליזם טריטוריאלי ותרבותי כעות׳מאניות, שהרי ממלכת הערבים קמה מתוך כיבוש שטחים לא־ערביים ודיכוי התרבויות והקיבוצים האתניים המקומיים.

הד׳ימים הנוצרים, שביקשו להשתחרר בעזרתה של צרפת ובאמצעות הלאומנות הערבית, נקלעו אפוא לדילמה: הערכים הערביים הקשורים לאסלאם מצדיקים היו אותם כללים של הד׳ימה שמהם ביקשו להשתחרר על־ידי הערבאות, ותנועת התחייה הערבית שבה פעלו הנוצרים הבשילה גם את התחייה המוסלמית וגם את התנערות הד׳ימים מן המערב — הוא דאר־אל־חרב על ערכיו ועל חילוניותו — והסתמן חידוש מעמדם של ד׳ימים לגבי יהודים ונוצרים כאחד.

ההתפוצצות בלבנון של ימינו היא פרי אותה סתירה שבמהותה של הלאומנות הערבית: שיחרור הנוצרים, או מצב ד׳ימי בכבשונה של הערכאות. המארונים ושאר הכנסיות המזרחיות, הואיל ומעולם לא רצו או לא יכלו להצהיר בבירור על התנאים לעצמאותם, נקלעו למאבק תרבותי עם האומה, המופיעה בלבוש מחודש של ערבאות. דומה כאילו מאבקם של הנוצרים המזרחיים לשיחרורם סוגר מעגל טראגי המקיף כמה וכמה דורות של תלאות ושחיטות, וחוזר אל נקודת־המוצא שלו: חידושה של הד׳ימה במושגים מודרניים. כך אפוא האנטי־ציונות הארסית של האגף הנוצרי בלאומנות הערבית, ובפרט של אי־אלה יוונים־אורתודוקסים, מסתברת מתוך מקורותיה הדתיים לא פחות מאשר מתוך היסטוריה המצטיינת בחולשה וטיכסוס הנובעים ממעמדו של הד׳ימי.

בטרם נסיים סקירה חטופה זו על היחסים בין העדות במאה הי״ט והכי ראוי לעמוד על שלוש נקודות מעניינות. הראשונה נוגעת במצבם של היהודים כלאום בלי ארץ, גולה ומפוזר כתוצאה מכיבוש אדמתו, שממילא נדון להיות קרבן למאבקים שבין האסלאם לנצרות. הנקודה השניה היא התהליך שבו השיג העם היהודי את עצמאותו הלאומית, בהשוואה לזוועות הקנאות שנתלוו למלחמות־העצמאות של הספרדים, היוונים ועמי הבלקאנים, ובזמן האחרון—של הערבים. הנקודה השלישית קשורה בהקבלה היסטורית: האפשרות שרצח־העם שנעשה בארמנים בראשית המאה הנוכחית שימש דגם לזה שנעשה כעבור כשלושים שנה ביהודים. הגרמנים, בעלי־ברית לתורכים, חזו בנסיון חיסולו של עם שלם השואף לחירותו. הם ראו איך פורקו אזרחים מנשקם, נכלאו בכנסיות והועלו באש, או קובצו במחנות, עונו עד מוות ונשרפו לאפר, או שהובלו בשיירות אין־קץ למקום המתתם, אולצו לחפור להם קברים במו־ידיהם, או הושלכו במדבר, או נמכרו לעבדות לשבטים ערביים ונאנסו להמיר את דתם. משעה שהושמעה ב-1בנובמבר 1914 הקריאה לג׳האד, ראו גרמניה ואוסטרו־הונגריה איך לקחו התושבים באנאטוליה, בארמניה, בעיראק ובסוריה חלק פעיל בהגשמת ״פתרון סופי״ לעם הארמני. הן ראו את השיתוק שתקף את ממשלות אירופה נוכח טבח שעליו סופר בעתוני העולם כולו וידוע היה לכּל. לקח זה של ההיסטוריה נשמר בזכרון כעבור ימי דור אחד, כאשר תיכנן היטלר רצח־עם שהסתייע בשיכלולי הקידמה וביעילותה הטכנולוגית. יכולים אנו גם לחשוף לא מעט צדדים של דמיון בין התנהגותם של הקרבנות, של התליינים, ושל העמים הצופים בחיבוק־ידיים. כדאי להזכיר את שיירות הארמנים הצייתנים — שהוליכום שולל וסיפרו להם שמעבירים אותם זמנית ליישוב אחר שעה שלמעשה לקחום למקום מיתתם, למקום ניפוים וסיווגם של הקרבנות לצרכים שונים — ואת ההרג בילדים שנעשו כמין מטרות במיטווחים. כל זה מעיד, אם עדיין יש צורך בדבר, על הדמיון בהתנהגותם הקיבוצית של עמים שעה שמאורעות היסטוריים חוזרים־ונשנים.

Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-AMAR

  1. une-histoire-fe-famillesAHARON AMAR 

 Riche et pieux notable de Meknes, fondateur d'une dynastie de rabbins qui se poursuit jusqu'à nos jours. Ses 5 fils Itshak, Abraham, Yehouda, Shmouel et Mimoun, allierent l'erudition talmudique a la richesse

  1. ABRAHAM AMAR (1811-1871

 President du Tribunal rabbinique de Meknes, il conduisit la grande controverse avec les rabbins de Tiberiade au sujet du transfert des dons. A cette epoque en effet, un grand nombre d'originaires du Maroc setaient installes dans la ville de Galilee, mais leur situation économique etait precaire et ils accusaient la communaute de Tiberiade de ne pas leur apporter tout le soutien possible, alors que la majorite de ses dons provenaient justement du Maroc. La communaute de Meknes décida alors, en represailles, de ne plus transférer de dons jusqu'a ce que Tiberiade mette fin à cette discrimination ־ totalement niee par les rabbins de Terre Sainte. Gace a l'inter­vention du grand rabbin de Fes, rabbi Yedidia Monsonego, une solution fut finalement trouvee en 1867

 Son arriere petit-fils, Abraham, directeur pedagogique de la Yechiva Or Barukh de Jerusalem, a publie, avec l'aide de sa famille, son livre de Responsa: "Ma'ane Abraham" (Jerusalem, 1991)

  1. SHMOUEL AMAR (1830-1888)

Fils de Aaron. Grand commercant comme son pere, il refusa de succeder à son frere aine Abraham, a sa mort en 1871, comme president du tribunal rabbinique de Meknes, fuyant comme le recommande le Talmud la rabbanout et les honneurs. Il finit par accepter sur les remontrances du grand rabbin de Fes, rabbi Vidal Sarfaty qui lui fit valoir dans une missive "que ce poste n'etait pas un honneur mais un esclavage"

 Comme son frere Abraham, il mit comme condition de ne pas emarger a la caisse publique, sa fortune personnelle lui suffisant amplement. Tres lettre, ouvert à toutes les disciplines, il fut poete, kabbaliste (rabbi Yossef Benaim écrit que ses dons dans la Kabbale pratique depassaient l'entendement), et grand collectionneur de livres et de manuscrits, encore conserves par ses descendants. Auteur d'un livre de commentaires, "Debar Shmouel", publie en 1940 par son petit- fils, rabbi Mordekhay Amar

  1. SHALOM AMAR (1863-1900)

 Fils de rabbi Shemouel. Il doit son nom, qui signifie paix en hebreu, a l'issue heureuse de l'amere controverse que nous avons evoquee entre les rabbins de Meknes et ceux de Tibériade. Sa nomination, a l'age de 25 ans, pour succeder à son pere a la tete du Tribunal rabbinique souleva une vive controverse qui finit par etre portee devant le sultan Moulay Hassan qui designa une commission de rabbins de Fes pour venir enqueter sur place

 Confirme à son poste, il souleva encore plus d'oppo­sition en décidant d'augmenter en 1894 la "Gabela", la taxe sur la viande cacher pour financer la caisse des pauvres. Ses oppo­sants, diriges par le grand notable ami du sultan Moulay Hassan, Yaacob Ohana, déclencherent une veritable revolte allant jusqu'a la scission, portant meme l'affaire devant le sultan

 La controverse, comme l'ecrit rabbi Hayim Messas, "monta jusqu'au ciel et nous ne savons comment en eteindre le feu." Elle fut portee devant les rabbins de Fes, Sale et jusqu'a Jerusalem, sans esultat. L'amere controverse dura cinq ans et ne prit fin qu'avec la mort de ses deux intransigeants heros, Yaacob Ohana en 1899 et rabbi Shalom Amar. l'annee suivante, en 1900, a l'age de 33 ans seulement. Comme son pere, il avait un grand amour pour les livres et les manus­crits et il enrichit grandement la biblio­theque familiale. Son fils, rabbi Mordekhay Amar, sans jamais occuper de poste officiel de rabbin, fut considere a Meknes comme l'un des hommes les plus erudits de sa generation

 MEYER AMAR

 Fils de rabbi Mordekhay, hebraisant et fervent militant sioniste à Meknes dans les annees vingt et trente. President de la Commission de la Alya. H donna a ses enfants une education hebraique approfondie, ne parlant avec eux qu'en hebreu. Apres la guerre, il s'installa à Casablanca, ou il fut directeur de l'ecole religieuse Talmud Torah. Decu par le sort reserve aux originaires du Maroc en IsraeL il s'etablit a Paris apres avoir quitte le Maroc

MAURY AMAR :

 Fils de Meyer. Gynecologue à Paris, ancien president de l'UEJF, l'Union des Etudiants Juifs de France, passionne comme son frere Gad pour les recherches sur le patrimoine juif marocain. Il prepare la publication des oeuvres de son arriere grand-pere Shalom. en particulier sa riche correspondance. Il a publie en 1996, apres plus de dix ans de recherches, le receuil des Takanot de la communaute de Meknes – en hebreu – Jerusalem 1996

DAVID AMAR 

 Homme d'affaires international, ancien president de l'ORT-Maroc, secre­taire général du Conseil des Communautés Israelites du Maroc après l'independance du Maroc, en 1956. Apres le permier age d'or qui suivit l'independance, les retom­bees du conflit israélo-arabe placerent la communautejuive marocaine dans une situation impossible

Les activites du Conseil des Communautés furent suspendiues et David Amar dut meme quitter en panique le Maroc. Lave des accusations de corruption, il put revenir au Maroc et, après l'affaire du Sahara, il sut redonner un nouveau souffle au judaïsme marocain désormais courtisé par les autorités. Il obtint en 1979 le retour du Maroc au Congres Juif Mondial et l'invitation pour la première fois d'hotes officiels d'Israel au Congres des Communautés juives du Maroc a Rabat en 1984

 Avec la bene­diction du roi du Maroc, Hassan II, il fonda a Montreal, en 1985, le Rassemb­lement Mondial du Judaisme Marocain, ayant pour ambition de regrouper les originaires du Maroc a travers le monde pour la preservation de leur patrimoine historique et culturel et pour peser en faveur de la reconciliation et de la paix entre Juifs et Musulmans, Israeliens et palestiniens

 Ne a Settat, ou son pere Abraham etait le cheikh de la communaute, fit fortune, parti de rien, dans le commerce de cereales, en acquerant dans d'exellentes conditions – a la faveur de la marocanisation des interets etrangers l'affaire americaine de negoce de cereales, Continental. President du premier groupe prive marocain, l'Ominium Nord-Africain prit sous sa direction une grande extension en diversifiant ses activités: mines, immobilier, imprimerie et surtout, alimentaire, jusqu'a son depart definitif du Maroc pour la France a la fin des annees 1980

JO AMAR

 Chanteur populaire israelien ne a Oujda et eleve a Meknes. Il fut le premier chanteur a introduire la tradition musicale juive marocaine dans le repertoire israelien. Dans les annees quatre-vingt, il fut chantre dans une synagogue de New York et edita une anthologie de la musique liturgique marocaine, avant de revenir, au debut des annees 90, en Israel où il pour­suit sa carriere de chanteur oriental populaire

  1. MOCHE AMAR

Chercheur et universitaire, maitre de conferences à l'Universite Bar- Ilan, ne à Outat El Haj dans l'est du Maroc. Fondateur d'une association pour l'edition des chefs-d'oeuvre de la littérature rabbinique marocaine "Orot Hammarav", qui a deja edite de nombreux ouvrages dont le chef-d'oeuvre de rabbi Hayim Gaguin, "Etz Hayim", et des livres des rabbins Yossef Benaim, Raphael Berdugo, et des oeuvres des rabbins de la famille Serfaty de Fes

PAUL AMAR

 Fils de Charles. Journaliste, ne à Constantine en 1950. Diplome du Centre de formation de journalistes. Il commenca sa carriere comme reporter de politique etrangere à France Inter, avant de faire carriere comme presentateur et producteur à la RTF, produisant notamment l'émission tres populaire des "Dossiers de l'ecran". Auteur de deux livres, "Freud à l'Elysee (Paris, 1983) et "Scenes de la vie de province" (Paris, 1989), qui lui valut le prix du meilleur livre politique de l'annee

 HAIM AMAR

Administrateur, ne au Maroc en 1959, il monta avec ses parents a Jerusalem en 1961. Malgre leur situation precaire, il réussit a fane des etudes de judaisme et de philosophie à l'Universite Hebraique. Il fonda en 1981 un groupe de jeunes intellectuels de son quartier de Ir Ganim a Jerusalem, qui arriva, aux elections de 1982, a prendre la tete du comite de ce quartier desherite. Entre en 1985 au ministere des Affaires sociales, il fut appele, en 1987, par le chef du gouver­nement, Itshak Shamir, pour lui servir de conseiller pour les affaires sociales

 DAVID AMAR

 Administrateur et homme poli­tique israelien, ne a Meknes, maire de la petite ville de Nesher, pres de Haïfa. Mem­bre du Likoud, proche de David Levy

Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale Denise Gabriel

ALLIANCE

Denise Gabriel

Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale

A notre age il est bien doux de se rememorer de souvenirs de jeunesse. Et voila qu'en decembre 2010 on a celebre 150 ans de la fondation de l'Union Israelite Universelle (1860) et, a cette occasion, revocation, entre autres reminiscences, de mon sejour de trois annees a l'Ecole Normale ENIO, et qui fut pour moi, d'un certain point de vue, un genre de reve. Moi qui jusqu'a l'age de 17 ans n'avait jamais quitte toute seule le kilometre carre autour de ma maison d'enfance, je me retrouvais a l'Ecole Normale sise a Auteuil, l'un des plus beaux quartiers de Paris, et transitant a Versailles ou se trouvait le dortoir des filles.

L'ecole.

D'abord la maison ou logeait l'ecole — un hotel particulier du XVIII erne siecle de trois etages, entoure d'un pare merveilleux ou tronait une replique de la statue "Moi'se", (voir photo) oeuvre de Michel Ange. La, Mme Delvisius avait accueilli chez elle tout le siecle des Lumieres : Diderot, d'Alembert, et Thomas Jefferson. Pendant la deuxieme guerre mondiale cette maison fut un lieu terrifiant ou la milice francaise pronazie avait etabli son quartier general. Mais apres la guerre elle fut restituee a l'UIU pour reprendre son role d'institution de formation de jeunes instituteurs israelites qui devaient retourner dans leurs pays servir dans les ecoles franco- hebrai'ques fondees par l'UIU.

Au sous-sol – la cuisine et les dependances. Quelques marches menaient a une belle entree. A droite de l'entree un escalier aux marches de bois poli qui menait aux etages, dortoir des garcons et appartement du Directeur. En face le bureau du Directeur et a gauche un beau salon par lequel on accedait aux classes.

Papa Levinas.

Le Directeur, Monsieur Emmanuel Levinas, etait pour nous un bon papa respecte mais qui menait l'ecole de facon ferme et efficace (je ne l'ai jamais entendu elever la voix). II faut reconnaitre que nous n'etions pas conscients de sa valeur intellectuelle.

Nous savions seulement qu'il enseignait la philosophie. II est vrai qu'a cette spoque il en etait seulement a ses debuts. A sa premiere visite en Israel en  1955 il avait tenu a rencontrer ses anciens eleves qui avaient fait Alyah. C'est bien curieux, mais je n'ai qu'une vague memoire de cette rencontre. C'est bien plus tard que nous avons suivi, non sans fierte puisque nous avions ete proches d'un personnage exceptionnel, sa lente et tardive accession a la celebrite et reconnaissance de sa juste valeur.

En verite, tout avait commence a l'ENIO dont il avait fait une sorte de maison d'etudes talmudiques (avec la presence du tres mysterieux monsieur Chouchani) en meme temps qu'un lieu de convergence de la pensee juive et de colloques avec les jeunes philosophes  de l'epoque

Malheureusement je ne m'en rendais pas compte en 1948, par manque d'experience, pour profiter de cette ambiance intellectuelle, mais je suis bien emue d'y avoir trempe quand meme.

Les Copains

J'ai ete selectionnee parmi les eleves de mon ecole a Marrakech pour poursuivre_mes etudes a l'ENIO, et fut recue apres avoir passe les examens a Casablanca. De la le bateau pour Marseille et la grande aventure. Sur le bateau j'ai rencontre ma premiere amie, Jeannine. Nous avons ete revues a Marseille par ses proches parents. Ensuite le train pour Paris ou nous attendait un eleve de l'ecole qui nous annonce que la valise de Jeannine s'etait egaree. Imaginez notre consternation, cela debutait bien ! Mais bien vite quelqu'un mit fin a la plaisanterie : c'etait une facon des garcons de 'feter" l'arrivee des filles.

En 1948 nous etions sept filles : trois marocaines, trois israeliennes et une iranienne. Plus tard sont arrivees deux libanaises et une tunisienne. Nous etions logees dans une maison d'enfants de l'OSE a Versailles, par manque de place a Auteuil. Retrospectivement je crois que c'etait surtout pour nous separer des garcons, suivant la plus pure tradition de morale juive. A part les lecons en classe et les repas en commun nous n'avions pas beaucoup de contacts sociaux avec les garcons. Nous prenions le train de sept heures de Versailles et de retour a 16 heures, tout de suite apres la fin des classes. Entre filles qui partageaient le meme dortoir, nous nous entendions tres bien, avec des discussions qui n'en finissaient pas les fourires, les disputes et parfois des pleurs, bref toute l'ambiance collegiale d'une bande de filles qui au fond s'aimaient bien. A tour de role les filles passaient un Chabbat a Auteuil, et prenaient part aux prieres (la synagogue se trouvait au fond duparc) avec separation entre garcons et filles.

Dans ces cas on nous hebergeait dans un pavilion separe du batiment central.

Dans cette ambiance un peu austere de discipline, etudes et surveillance serree, ne pouvait se developper une activite sociale intense, comme on pourrait s'y attendre parmi un groupe de jeunes. Malgre cela j'ai de bons souvenirs de certaines "surprises-parties" que nous organisions avec musique et danses, sous l'oeil vigilant et indulgent du Directeur, ainsi que plusieurs excursions et, dans la limite de nos maigres moyens, sorties en ville, au theatre et meme une fois a l'Opera.

Au terme de trois annees d'etudes, vint le moment ou je ne pensais qu'a rejoindre ma famille qui etait deja en Israel. Tout le groupe s'est disperse et je n'ai garde aucun contact avec les amis. II ne me reste de cette periode qu'une memoire un peu floue d'un episode agreable, tendre et doux, sans heurts mais sans details precis

Dommage, car c'est quand meme une tranche de jeunesse un peu perdue.

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

הצו המלכותי...מונטיפיורי

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

בתאריכים 20 בינואר, 14 במארס 1845 פנה סגן קונסול בריטניה במוגדור, ויליאם גרייס (William Grace), למשה מונטיפיורי בלונדון בדבר הסיוע במזון ובבגדים לנצרכים יהודים. ויליאם גרייס ניצל את ההזדמנות עם הפלגת אנייה לטנג׳יר כדי להודיע למונטיפיורי שהגיעו סחורות מאנייה ושמה ״סוסאן, והן מחולקות לנצרכים. להלן תוכן המכתב מן ה־20 בינואר 1845 :

בחבילה ששלח מונטיפיורי באנייה הזאת יש רק העתקי מכתבים בלא הוראות חדשות. גרייס ביקר את היהודים בעיר כדי לעודד אותם ולסייע לחסרי הכול, אבל הצטער לראות שחוץ ממקרים יחידים יש מצוקה בכל הבתים. כיוון שכך חילק אורז כמעט בלא הבחנה. הוא ציין במפורש את הכמות למבוגרים בגיל 13 ומעלה ולילדים מתחת לגיל הזה. ואף שמר אורז לאלה שאינם במוגדור, ואין להם אפשרות לחזור אליה. הוא התכוון לשלוח אותו להם בשיא המהירות או כשיחזרו למוגדור. בשל מחסור בבגדים החל לחלקם לזקנים, לחלשים לאלו שאינם מסוגלים לעבוד ושאין להם קרובים שיוכלו להיסמך עליהם. רבים מהם היו מוכנים למכור את בגדיהם, אילו היה אפשר לעשות זאת. דאג שייתפרו את הבגדים בביתן, וחילק את הבגדים שנותרו בקרב הצעירים הנצרכים ביותר.

גרייס עוד כותב כשקיבל את המכתב של מונטיפיורי, שנשלח באנייה, כתב לעמרם וליוסף אלמאליח.20 בני משפחת אלמאליח הודיעו לו שיישארו זמן ממושך יותר במראכש. הרבה עניים מתים בכל יום מחוסר מזון. הוא אינו מחכה לתשובתם. המושל הרשה לכותב לקחת את הסחורה לביתו בלא מכס, והוא מקווה שהמועצה שהוקמה בלונדון כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור תאשר את הצעדים שנקט. גרייס אומר שהוא שבע רצון שניתנה לו האפשרות לתרום לרווחת העניים והסובלים. בהמשך מספר שכמו שתושבים נוצרים איבדו את רכושם בעת ההפגזה על מוגדור, כך גם קרה לו, אבל אין נוצרי שיסבול ממחסור עד שיזדקק למה ששלח מונטיפיורי. כשיפליגו האניות ״תקרה״ או ״סוסאן, ישלח דין וחשבון על החלוקה עם רשימת האנשים שקיבלו אותה, כפי שנתבקש.

נ. ב. לאחר החתימה יש עוד פרטים על הסכומים שחולקו(תעודה מס׳ 5).

 

הערת המחבר : לפי מכתב אחר של ויליאם גרייס מ־20 בינואר 1845, עמרם ויוסף אלמאליח פעלו יחדיו להקל על מצבם של העניים והנצרכים במוגדור בעת הזאת: שני האישים הם בני אותה משפחה, שהיו בה חכמים וסוחרים מצליחים. המשפחה שלטה בחיי הקהילה במוגדור כשמונים שנה. עמרם בן יוסף(נפטר בשנת 1865), יליד רבאט, חי בגיברלטר ובליסבון, ומליסבון עבר למוגדור בשנת 1820. אחרי המלחמה בשנת 1844 סחר עם בריטניה. הוא קיבל פריבלגיות מן הסלטאן, ובזכות זאת התעשר. סבו עיוש אלמאליח (תקמ״ח-תקפ״ג 1823-1788), שכיהן ברבאט, בסלא ולעת זקנתו בגיברלטר, חיבר את הספר 'תקפו של יוסף׳, ח׳׳א ליוורנו תרט״ו, ח״ב תקפ״ג. ראו עליו: יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, דף ס, ע״א. החכם יוסף בן אהרן אלמאליח (1886-1809) היה סוחר מצליח, וכיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה־ הונגריה וסגן קונסול עד שנפטר. הוא לחם נגד המיסיונרים האנגליקנים משנת 1844, ובייחוד לאחר שנת 1875 כשייסדו במוגדור בסיס קבוע לפעילותם. הוא יזם הקמת בית ספר לבנות במוגדור, ואת בית הספר ניהלה סטלה קורקוס: בשן, 1998 : על מלחמתו במיסיון ראה: בשן, תשנ״ט, במפתח לפי שמו. על יוזמתו לחינוך בנות: בשן, תשס׳׳ג

קשיים בחלוקת הסיוע ליהודי מוגדור

ב־14 במארס 1845 שב ופנה ויליאם גרייס למונטיפיורי באותו הנושא. הוא כותב שקיווה להעביר בהזדמנות הזאת את רשימת האנשים שנעזרו במשלוחים שהגיעו באניות ״סוסאן ו״אריאל״. אך אנשים אחדים עדיין חסרים, והוא טרם קיבל את הדין וחשבון על חלוקת הציוד שנשלח למרוקו בעבור יוסף אלמאליח. גרייס אומר שהוא מקווה לשלוח בהזדמנות הראשונה דין וחשבון על מה שהתקבל. לטענתו, היה קשה להכין את הדין וחשבון, כי כמה אנשים ידועים רק בכינוייהם, ואילו אחרים שמותיהם לא ידועים; והוא אף גילה שאנשים מספר קיבלו מנות כפולות.

גרייס טוען שכמעט לא סייעו לו, חוץ ממר לוי, שהשתדל ככל יכולתו כדי לסייע לו. לכן היה אפשר להשלים את המשימה ביעילות רבה יותר, אילו האדונים שהיו אמורים לעבוד עם הכותב, עזרו לו כפי שהתבקשו. לטענתו, הרשימה הראשונה שהכין הייתה חסרת תועלת, הואיל והמועצה ביקשה להכניס בה שינויים ולהוסיף פרטים על משלח היד של כמה יחידים. גרייס עוד מספר שמר עמרם אלמאליח אינו ביחסים טובים עם מר לוי. הוא סירב להשתתף בחלוקה באשר הוא מונה כדי לסייע. ומר יוסף אלמאליח נמצא במראכש, ולכן אין אפשרות להתייעץ עמו בנושא. כל מי שמעורב בנושא מחזיק בדעה שמוטב לשלוח את שארית הקרן במזומנים ולא במצרכים, כי הדבר יהיה מועיל יותר.

גרייס מקווה להעביר את החשבונות באנייה לאנטורפן בתוך שבועיים (תעודה מס׳ 12).

הערת המחבר : הוא, כנראה, יהודה לוי יולי(1878-1805), שהיה מנכבדי קהילת מוגדור וסוחר אמיד מ׳סוחרי המלך הוא היה מהמארגנים החרוצים של האגודה שנוסדה בלונדון בראשתם של מונטיפיורי.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר