מורשת יהדות מרוקו

ג. ספרות השו״ת

בכלל השתלשלות התורה שבעל פה, מתקופת הגאונים ועד לימנו, תופסת ספרות השאלות ותשובות מקום נכבד ועיקרי. לדעת רבים מגדולי הראשונים והאחרונים, גדול כחה של תשובה הלכתית מפסק הלכה בספר פסקים, והטעם מובא בספר ״פני משה״ לרבי משה בנבנשתי, משום:

״שבפסקיו אפשר דכתב דהכי ראוי לפסוק להלכה ולא למעשה, אבל בתשובה דייק הרבה לכתוב סברתו בדקדוק להשיב תשובה לשואל שיעשה מעשה״. ועל כן נחשבת ספרות השו״ת לספרות החשובה ביותר בתחום ההלכה. עליה נסמכים ובדבריה נושאים ונותנים. ספרות השו״ת נכתבה בכל תפוצות ישראל, למן תקופת הגאונים, דרך הראשונים, האחרונים ועד לפוסקים בני דורנו. למעלה משלושת אלפים ספרי שו״ת מצויים בידנו, רובם עוסקים בחלק ההלכה של המשפט העברי, דהיינו הנושאים הנדונים בחלק ׳חושן משפט׳, משום שדוקא בהם דרושה השתתפות והכרעה של הדיין, בעוד בשאר התחומים (אורח חיים ויורה דעה), ההלכות אינן תלויות בגורמים חיצוניים ובשינויים שבין מקום למקום וכדומה. בפרק זה נסקור את השתלשלות ספרות השו״ת בקרב ״ארזי הלבנון״.

תקופת הגאונים

גאוני בבל שימשו מרכז לפניות תפוצות ישראל בכל ענייני הלכה והנהגה. ועל כן רבבות שאלות, מכל קצוות תבל, נשלחו לראשי הישיבות בבבל, הגאונים, על מנת להבין קטע מן התלמוד, פרשנות של פסוק בתורה, או הבנתה של משנה. כן שאלו את הגאונים שאלות בתחומי אמונות ודעות, דברי הגות, מוסר ועוד. רובם של השאלות והתשובות מהמצויות בידינו, היו מופנות למרכזים שבצפון אפריקה(פאס, קירואן, קאבס, תלמסאן) וספרד(ברצלונה, אליסאנה).

תשובות הגאונים, מטבע הדברים, מבוססות היו על התלמוד הבבלי, ובכך סייעו הגאונים להפצתו ולהתקבלותו של התלמוד הבבלי בכל קהילות ישראל.

בידינו כיום מצויים אלפים מעטים של תשובות מתוך רבבות. רובם אבדו עם חורבנם של הקהילות ובפורענויות הרבות שאפפו אותם.

למזלנו, בדור האחרון, עם גילוי הגניזה הקהירית, נמצאו תשובות רבות, והחוקרים עמלים כיום לפענחם ולפרסמן.

חלק גדול מן התשובות נכתב בידי רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון.

רובם של קבצי תשובות הגאונים התפרסם רק במאה השנים האחרונות, ובעיקר על ידי חוקרים שונים שהיו גם תלמידי חכמים מופלגים.

ראוי לציון הוא מפעלו הגדול של רבי בנימין מנשה לוין – ״אוער הגאונים״, בו קיבץ את כל תשובות הגאונים וערכם לפי סדר מסכתות התלמוד(בחייו הופיעו י״ב כרכים).

תקופת הראשונים

כשניטלה ההגמוניה הרוחנית מבבל וחכמיה, עבר מרכז התורה לארצות רבות: צפון אפריקה, ספרד ואשכנז. הבדלים רבים קיימים באופי השאלות ותשובות בין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים. נציין שניים: בתקופת הגאונים התשובות היו החלטיות וחד משמעיות, עובדה שנבעה מהכרת הגאונים בסמכותם על כל מרכזי התורה בתפוצות, בעוד שבתקופת הראשונים, נשמעים לעתים בדברי גדולי המשיבים חששות והעדר בטחון מוחלט במסקנת התשובה, דבר הבא לידי ביטוי בביטויים כגון: ״לפי עניות דעתי״; ״הרחמן יצילנו מעומק הדין״ וכדו'.

כמו כן, תשובות הגאונים מתאפיינות בקיצורם, בעוד שבתקופת הראשונים הדיון ההלכתי יותר מפורט והמשיב כולל גם מדברי קודמיו.

מגדולי המשיבים בתקופת הראשונים הנמנים על ׳ארזי הלבנון׳ נציין את הגדולים הבאים: תשובות הרי״ף ותלמידו הר״י מיגאש; תשובות הרמב״ם ובנו רבי אברהם; שו״ת הרמב״ן והרשב״א – שהיה מגדולי המשיבים שבכל הדורות ושמספר תשובותיו מגיע לאלפים.

עם התמעטות היצירה בספרד, בעקבות פורעניות קנ״א(1391) וגירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), עבר המרכז לצפון אפריקה, עם המשיבים הגדולים: רבי יצחק ב״ר ששת(ריב״ש), שכיהן כרבה של אלג׳יר; רבי שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ץ), שירש את הריב״ש ברבנות אלג׳יר. תשובות הרשב״ץ מצטיינות בבהירותם המשפטית, ויבול התשובות גדול ופורה.

לאחר גירוש ספרד עבר מרכז התורה לארץ ישראל, לצפת וירושלים. גדולי המשיבים בדור ההוא היו: רבי יעקב בירב(הר״י בירב), רבי לוי אבן חביב(הרלב״ח), רבי יוסף קארו, רבי דוד אבן זמרה(הרדב״ז) – שיבולו בתחום השו״ת הוא מן הגדולים ביותר.

במקביל התפתח מרכז תורה בארצות תוגרמה: קושטא ושלוניקי (ראה עליהם לעיל). התפרסמו כמשיבים באיזור זה: רבי אליהו מזרחי(הרא״ם) מקושטא, ורבי שמואל די מדינה(מהרשד״ם) משלוניקי. עוד שני משיבים גדולים בני אותו אזור: רבי דוד הכהן(מהרד״ך) מקורפו, ורבי בנימין זאב מארטא שביון. כן ראויים עוד לציון המשיבים הגדולים: רבי יוסף ב״ר משה מטראני(המהרי״ט), אף הוא מקושטא, ורבי חיים בנבנשת מאיזמיר(חשוב מאוד ספרו ׳כנסת הגדולה׳ בו ליקט לפי סדר הטור רבבות תשובות מספרות השו״ת). יותר מאוחר, במאה הי״ח, התפרסמו: רבי דוד פארדו(הרד״ף), רבי משה חאגיז, רבי יום טוב אלגאזי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), רבי רפאל יוסף חזן, רבי יהודה עייאש מאלג׳יר, רבי יעקב אבן צור (יעב״ץ) ממרוקו, רבי צדקה חוצין מבגדד ועוד.

במאה הי״ט מפורסמים: רבי חיים פאלאג׳י, רבי יעקב שאול אלישר, רבי אברהם אנקאווה ורבי יצחק אבן דנאן ממרוקו.

במאה הכ': רבי דוד פיפאנו מחכמי סופיה ושלוניקי – שתשובותיו הם מהבולטות במאה זו. ראויים לציון מיוחד תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל – ׳משפטי עזיאל׳, רבי עובדיה הדאיה בעל ׳ישכיל עבדי/ רבי משה כלפון הכהן מחבר שו״ת ׳שואל ונשאל׳ ועוד.

בסקירה קצרה זו על ספרות השו״ת, ראינו עד כמה גדול הוא חלקם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ באחד התחומים החשובים ביותר בהתפתחות התושבע״פ – ספרות השו״ת.

השאלות והתשובות של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, כמו בשאר תחומים, הינם הבסיס האיתן עליו מושתתת כל ספרות השו״ת. שמות ספרי השו״ת: שו״ת הרשב״א, הריב״ש, מהרי״ט, הרמב״ם, מהרשד״ם, רב פעלים, רדב״ז, תשב״ץ ועוד, מעוררים יראה של כבוד בפי כל הפוסקים והמשיבים, ודבריהם מצויים בכל משא ומתן הלכתי, עליהם נסמכים ועל פיהם מכריעים.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בימי משפט דרייפוס הזדעזע מהאנטישמיות ששררה אז בצרפת הנאורה, והצטרף לקריאתו של ד"ר הרצל. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. למרות שחלפו מאז שנים רבות, זכר את אותם ימים וסיפר עליהם בפירוט ובהתרגשות רבה. אך בכל הנוגע להווה ולמתהווה באלג'יריה, לא למדתי ממנו דבר.

הוזמנתי גם אל משפחת שוראקי. בסוף מלחמת העולם השנייה טיפלו בני המשפחה בשליחי היישוב שהגיעו לצפון אפריקה במדי הצבא הבריטי. באותם ימים הצטרפו בנים ובנות לתנועות הנוער ועלו לארץ. בזכות מעורבותה של משפחה זו בחיי הציבור הכללי והיהודי באלג'יריה, היו לי מקור ראשון של מידע.

יהודי שלושת המחוזות הצפוניים של אלג'יריה הנם אזרחי צרפת לכל דבר, ולא מסתמנת אצלם נטייה לעלות לארץ ישראל. רק בדרום הרחוק מצויות עיירות נידחות שיושביהן היהודים רוצים לעלות, והם עולים.

בערב היום השני לבואי לאלג'יר קרא מר נרבוני לאסיפה ובה השתתפו עשרות אנשים, שהם פני ההסתדרות הציונית בעיר אלג'יר. בלטה במיוחד השתתפות " ויצו ". הבאתי בפני הנאספים את התרשמותי מן המצב הכללי בארצות צפון אפריקה, ונהגתי זהירות רבה בדברי על אלג'יריה.

ייחדתי את הדיבור המצב במרוקו, דיברתי על הצלתם מכיליון. באשר לאלג'יריה, חמרות המרד הערבי המתחולל לנגד עינינו, נזהרתי מגעת בתוצאות הצפויות מן המאבק בין המורדים והצרפתים. לנאספים אמרתי : " מדינה יהודית עצמאית הולכת ונבנית מחדש בארץ שיראל.

האינכם סבורים שגם עליכם להשתתף בבניינה ? אתם נתיני צרפת מזה עשרות רבות של שנים, ויתרון לכם על יתר אחיכם יהודי צפון אפריקה. אתם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית מקצועית. אתם מאורגנים יותר בחיי החברה ובמסחר.

שירתתם בצבא הצרפתי ואחזתם בנשק. בידכם לסייע לנו בהדרכת קבוצות יהודים מארצות אחרות ובקליטתם בארץ. אנו, יהודי ישראל, מזמינים אתכם לבוא אלינו ".

השתררה שתיקה. איש לא ביקש רשות הדיבור. פתאום קם איש שלא מאנשי המקום, לזרוס, מהעובדים הקבועים של הקונגרס היהודי העולמי, שעשה אותו זמן באלג'יר לרגל עבודתו ותקף אותי : " אין לדאוג לביטחון היהודים כאן. המרד ידוכא והכול יבוא על מקומו בשלום ".

דברים נחרצים אלה נאמרו שעה שבעיתונות הצרפתית היה נטוש ויכוח פנימי חריף לגבי נקיטת עמדה כלפי אלג'יריה. העם הצרפתי נחלק לשני מחנות. אלה נאחזו בטובה של אלג'יריה : מחצבים, עורות ויין. ואלה דרשו להספיק את שפיכות הדמים, לצאת ולהחזיר למולדת מיליון ומאתיים אלף צרפתים החיים באלג'יריה.

לזרוס זה, עובד הקונגרס היהודי העולמי, מוסד שנחשב פרו ציוני, דיבר כאנטי ציוני מובהק : " ארץ ישראל אינה נוגעת לנו ", הכריז והדגיש, " אנחנו פה בביתנו, כמו הצרפתים בביתם ". הוא קשר את גורל היהודים באלג'יריה בגורל הצרפתים. עצבות שררה על הנאספים. איש לא הביט בפני רעהו – וכך התפזרנו.

ב. דמוגרפיה

תנודות בני הקהילה: סיבה בטחונית.

מצב בטחוני רעוע וחיים תלויים מנגד, בעיקר אחרי שצרפת כבשה את אלג׳יריה וטבעי שאיזור הגבול, שדבדו חלק ממנו, היה במצב מעורער. צרפת לטשה עין על מזרח מרוקו ולא הסתירה רצונה לספח איזור זה לאיזור השפעתה. קרבות רבים היו כאן בין חיילי צרפת לבין חיילים מרוקנים, בקרבת אוג׳דה ניצחו הצפרתים את צבא מרוקו בקרב המפורסם ״איזלי״. אנשי המורד האלג׳ירי בועמאמא פעלו רבות בקרב השבטים במזרח מרוקו, התסיסה היתה רצינית.

סיבה כלכלית: בתקל״ט ובתקס״ז שרר רעב כבד בדבדו. מצבם הכללי והכלכלי של יהודי אלג׳יריה הסמוכה השתפר והלך. תהליך דומה עבר על יהודי מליליה מה שהביא את יהודי דבדו לעזוב את הקהילה ולמצוא פרנסה במקומות הללו, זאת ועוד בדבדו לא כולם מצאו מחייתם בקלות מצד אחר משפחות מאיזור הרי״ף ומהעיר תאזה התיישבו בדבדו בסוף המאה התשע עשרה.

קהילת דבדו

בדבדו היו כמה יהודים בעלי נתינות צרפתית או ספרדית. יהודים בקרו באלג׳יריה ואם רצו בנתינות צרפתית קיבלוה בקלות. בעיר ווהראן המעונין בקש משני עדים משתפי פעולה להעיד שנולד באלג׳יריה, ובו במקום קבל תעודה צרפתית.

קהילות מזרח מרוקו

ברוב קהילות מזרח מרוקו היתה עליה מתמדת במספר היהודים משנות 1880 עד לשנות 1948, להוציא את דבדו. משנת 1948 ועד ל־ 1970 ירידה במספר היהודים עד להתחסלות הקהילות. מ־1948 עד 1954 היתה עלייה סדירה של יהודי מרוקו לישראל. ב־1954 —1956 העליה לישראל התחזקה בגלל גל הטרור נגד צרפתים במרוקו. יהודים רבים נהרגו בקהילות שונות במזרח מרוקו ביניהם ר׳ יצחק מרציאנו ואשתו הי״ד ב־1956 באוטאט. מאז נפסקה עליה סדירה לישראל עד ל־1963 ומאז ועד לשנות השבעים שבה העליה והתחזקה.

מזרח מרוקו דליל היה ביהודים יחסית לשאר האיזורים במרוקו. איזור זה שימש תמיד בתחנת מעבר ליהודים בדרכם לארץ ישראל. תפקיד זה מילאה בהצלחה קהילת אוג׳דה עיר המחוז של צפון מרוקו בעיקר בין השנים תש״ה— תשי״ד,

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 79 בהערה 20 ) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.

וכתב הרב משנה ברורה (שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו (סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש.

וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה), וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה), וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות )מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב(, בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 : מכנאס ותלמסאן למדינת ישראל

הניתוק בין רבני המזרח לבין חכמי המערב המשיך להתקיים גם במאה העשרים ודמות דגולה ורבת אשכולות כמו רבי יוסף משאש נודע פועלו רק כאשר עלה לארץ והיה בערוב ימיו לרב הראשי הספרדי של חיפה בשנים 1965 – 1974.

רבי יוסף משאש נולד במכנאס, עיר שהייתה ראויה להיקרא בין ערי המדינה " ירושלים דמרוקו ". היא הייתה עיר של תורה ושל תלמוד, של קבלה ושל ציונות, של שיח ספרותי ושל תיעוד היסטורי. פעילותו הספרותית המקיפה מתחילה בעשור הראשון של המאה העשרים, בחיבורו המקיף " אוצר המכתבים " הכולל בשלושה כרכים כאלפיים אגרות, מנוסחות בעברית עשירה ומליצית העוסקת בשאלות של היום יום , בעניינים העומדים ברומו של עולם. המכתבים מהווים מקור חשוב על קהילות ואישים בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה ובאמריקה הצפונית והדרומית כאחת.

רבי יוסף אף שהוא דגל בחינוך המסורתי, מסמל את הרב החדש שהחל להתפתח בצפון אפריקה במאה העשרים. פעילותו אינה הולכת בתלם המקובל האופייני לרבנים בקהילות צפון אפריקה ואגן הים התיכון והמרכזים באסיה התיכונה, ובפרט בעיראק. הוא מתעניין בהיסטוריה, מקצוע שרבים כמעט שלא עסקו בו, ואיגרותיו הן מקור חשוב לתולדות היהודים בצפון אפריקה בכלל ולתולדות יהודי מכנאס ויהודי תלמסאן בפרט.

עניין רב יש בשאלותיו לרב קוק בארץ ישראל כגון יחסו החיובי להקמת אוניברסיטה העברית בירושלים, או במכתביו לראשון לציון, הרב יעקב מאיר, ששבו הוא מספר על הפעולות לעידוד הציונות במרוקו על ידי רכישת תוצרת הארץ בידי יהודי המגרב. הוא התכתב גם עם רב היישוב השישן בירושלים, רבי חיים זוננפלד, וכן עם הרב אלימלך הירש בז'יטומיר.

למדנותו בתורה, כוחו לחדש, פתיחותו להשכלה ודעת, ורוחב אופקיו מתמצים גם בפירושו להגדה של פסח " ויזכור יוסף ". הספר נפתח בשערים מעוטרים ובשלושה איורים פרי עטו. אחר כל באה הקדמת המחבר הכוללת את סיפורן של שתי פורענויות שהתרחשו בשנים 1903 ובשנת 1911 ונסתיימו בכי טוב. כתיבת פירוש ההגדה נועד להנציח את זיכרון ההצלה, ומכאן שמו של החיבור " ויזכור יוסף "

יש בסדר " ויזכור יוסף " כל מה שיש בפירוש רבני על ההגדה, אך החידוש שבו הוא דווקא נטייתו של המחבר לחפש דרכים חדשות בביאוריו : הפן הדידקטי והרטורי. הפירוש מחולק למנות של שיעורים, שאלות ותשובות ולפי מבנה זה ניכר בו שמורה גדול היה.

הוא נתן דעתו גם על טעמים של מקצב ושל ניגון שאינה דרך מקובלת בין חכמי התורה המסורתיים, בפרט בקטעי הגדה שהם בעלי אופי מדרשי. הוא לא הדיר את עצמו גם משיקולים ספרותיים ומוסיקליים של מחברי המדרשים.

הוא שאל למקורן של נוסחות מקבילות והגיע למסקנה שעורך ההגדה החליט לקיים זה ליד זה שני נוסחים מקבילים שמצא לפניו. דוגמה לגישתו הביקורתית הוא בנוסח תפילת " נשמת ". בנוסח הספרדים והחסידים, בסדר ארבעת הטורים לקטע " בפי ישרים תתרומם " נרמזים שמותיהם של יצחק ורבקה, הוא טוען שאין ליחס לעניין זה כל חשיבות עקרונית שהיא אלא שאחד המדפיסים שינה את האותיות באופן כזה שנרמזו השמות האלה ולא שמות אברהם ושרה או יעקב ולאה.

רבנו ניחן בחוש ביקורתי מפותח ובנועזות להביע את דעותיו והוסיף מסלולי עיון, שהעולם הרבני לא פתח עצמו להם ביודעין ובלא יודעין. דרכים אלו אינן חדשות בעולמה של הרבנות במגרב וכבר חכמי מכנאס ובראשם רבי רפאל בירדוגו נקטו בהן.

אלא שמבחינות מסוימות היום, המעיר יוסף משאש, כפי שחתם את שמו, המשיך את דרכו עד ימינו, כאשר רבנים רבים נוקטים דרכים אלה יותר ויותר. יפה ספד לו הרב רבי שלום משאש בהסכמה לכרך השלישי של אוצר המכתבים :

" אור גדול, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, שיירי כנה"ג כמלאך האלוהים זיו פניו ותוארו, ( רמז בזה ליופיו המיוחד ), הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, שואלין אותו בכמה מילים ומשיב על כל קוץ תלי תלים בתנ"ך, בבלי, בירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש ובפסוקים ".

סוף הפרק היצירה הרוחנית במרוקו מתוך הספר ," הספרות הרבנית בצפון אפריקה " מאת שלום בר-אשר

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין. מוסדות תפארת מיכאל
אלה משפחת בני גד לפקדיהם (כו, יח). בשבט גד לא כתב הגדי, אלא משפחות בני הגדי, והנה אולי הטעם בזה, לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ, והכתוב אמר 'שבטי יה עדות לישראל' וסמיך לי 'כי שמה ישבו וכו' שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב, ד – ו), רוצה לומר, השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה, אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו"ד ה"א )צרור המור(. 

ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה (כז, כג). כתב הרה"צ רבי שלום אבוחציריא זלה"ה, כלומר ויסמוך משה על יהושע את ידיו שהיו מצליחות בענין התפלה, שהיתה מקובלת ורצויה לפני הקב"ה, כדי שתהא ג"כ תפילתו של יהושע מקובלת ורצויה לפני הקב"ה. כענין (דברים לד, ט), ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, יען כי סמך משה את ידיו עליו. כמו כן כאן , "ויסמוך את ידיו עליו" לענין התפלה, שתהא תפילתו של יהושע מקובלת לפני הקב"ה על ישראל בעת הצורך. ומנין לנו שתפילתו של משה היתה מקובל ורצויה לפני הקב"ה, לזה אמר 'כאשר דבר ה' ביד משה' כלומר דיבר ה' בענין יד משה, כמו שכתוב )שמות יז, יא(, והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכו' ולפי תרגום ירושלמי: והיה כד זקיף משה ידוי בצולי הוו בית ישראל מתגברין.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (כח, כו).
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה בספרו כפר ליצחק, אפשר לומר על דרך שאמר מיכה )ז, א( "אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" פירוש מקונן על הצדיקים שמתו. בכורה אותה נפשי- פירוש נתאוה לצדיקים שישארו בזה העולם ולא ימותו כמו הבכורה שמתאוים לה וזהו. וביום הבכורים – פירוש ביום המיתה של צדיקים בהקריבכם מיכאל שר הגדול מקריב נשמות הצדיקים שהיא. מנחה חדשה לה' – על דרך שש ושמח בהם הקב"ה ככלה חדשה או מנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה ועל ידי זה זוכים בשבועתיכם פירוש נפשם שביעה והם ישנים וזה. מקרא קדש – תקראו קדש קדשים על ידי מעשכים ועכשיו השכר. יהיה לכם – משלכם לא כמו מעיקרא שהיה על צד החסד ושמא תאמר למה נסתלקה לזה אמר. כל מלאכת עבודה לא תעשו – מעיקרא היה עליה עול ועבודה של הבעל והבנים ושל עכשיו ושם ינוחו יגיעי כח:
מעשה רב : מלחמה מתוך פניני המידות.
עת צרה
בשנת התרס"ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים, ויהי יום שישי יג' הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד להרוג ולאבד וכלי זיין בידם ולבוז את המלאח היהודי בעיר מכנאס, מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל והיה מעמד נורא והרב כמוהר"ר חיים משאש זלה"ה, נופל על הארץ וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש, לעשות תשובה, ואומר בני שובו אל ה' בכל לבבכם, אולי ירחם ה' עלינו ולא נאבד, ואפתח פיו במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה', וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם, ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל
החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח, ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם. ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח' תמוז שנת התרס"ד. 

הנהגות ומעשיות מחכמי המערב
והמזרח באבלות על חורבן בית המקדש
הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל אב"ד אולדמנצור בכל יום שני וחמישי בימי השובבי"ם נהג רבי כליפא אלמליח זצ"ל לצום, לשאלת חותנו שביקש לדעת מה פשר הצום? ענה רבינו: כיצד אפשר שלא לצום בימים קדושים אלו שמוציאים בהם ספר תורה מן ההיכל. ונכדתו מרת 'חביבה' ע"ה, למדה מסבה הגדול את המנהג וצמה בצנעא כל שני וחמישי בימי השובבי"ם עד שנודע הדבר במשפחה.
בימים רבים נוספים היה רבינו צם, כמו בימי השובבי"ם הארוכים ובימי חודש אלול. ובהזדמנויות נוספות במשך השנה היה צם משבת לשבת. בסיום הצום נהגו רבינו והרבנית לשתות מים שרויים בסולת לרכך את הקיבה שלא הייתה בפעילות שבוע
שלם. בסעודה זו היו נשות הכפר נוהגות לבוא ולהתברך מפי הרבנית כסגולה לשמירה והצלחה. חותנו של רבינו שדאג לשלומו מרוב התעניות והצומות, העיר לו פעם על הצומות הרבים שיכולים להזיק לבריאותו, רבינו הרגיע אותו והבטיחו שלא יארע לו רע. ואכן על אף רום גילו והסיגופים הרבים יחד עם הצומות שמר על בריאותו האיתנה עד פטירתו.
ואכן, הצומות הרבים לא באו לידי ביטוי בכוחו. כמו שמספרים תלמידי רבינו, שעל אף הצומות הרבים והתעניות לא תש כוחו, ובשעת לימודו עם תלמידיו לא הבחינו כלל כי יום צום הוא.
מסופר על מרת 'ימנה' אשתו האחרונה של רבינו, שבא לבקרה קרוב משפחה בשבוע בו צמה משבת לשבת, בין הדברים הציע לבדוק את כוחה בימי תעניתה, ימנה הסכימה אך בקשה שיניח גוש סוכר עליו יתערבו, עוד טרם הספיק להתכונן הרימה ימנה את קרוב משפחתה והשליכה אותו לארץ, באותו מעמד נכחו רבים מבני הכפר שראו את חוזקה של הרבנית למרות צומה. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. )ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה(. וכתב הב"ח )סימן תקנ"ד(, שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי,
ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג. ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
הצדיק המלוב"ן בבא סאלי זיע"א
מיום עומדו על דעתו לא ביטל קימת חצות, ואמירתו את התיקון בהתבודדות בחדרו המסוגר, כשבשעה זו אסור היה להיכנס אל החדר. פעם בודדת ארע שהרבנית ע"ה נכנסה לחדרו, מבלי שזכרה ששעה זו עת חצות היא. כשנכנסה ראתה את רבינו יושב על הארץ ופניו קרובות לרצפה ממש, לידו נקוותה שלולית מים גדולה, סברה הרבנית שנשפך מים ורצתה לנקות את השלולית, כדי שלא יפריעו המים לרבינו. כל אותה עת לא הבחין רבינו בנוכחותה בחדר, אלא שאז פנתה היא ושאלה אותו, מה נשפך על הרצפה? הרים רבינו את פניו מן הארץ ואמר לה: "הלא לשם כך ביקשתי לבל יכנסו אל החדר בשעה זו…. אך מאחר וכבר נכנסת וראית מה שראית, אבקשך שלא תספרי לאף אדם בעולם. המים הללו הם דמעותיי, אשר אינני מסוגל לכלוא כששכינתא בגלותא שריא" (ספר "אביר יעקב").
מרן הגאון ר' שלום משאש זצ"ל
תלמידו של מורינו ר"ש, הרב אריאל אדרי שליט"א רבה של הר חומה י"ם, בהקדמה לספר "ילקוט שמש" מביא מעשה שקרא לו עם הרב זצ"ל. באחד מימי שבתות החורף הידועים בקרב יוצאי צפון אפריקה אשר קמים בהם לבקשות באשמורת הבוקר
ואומרים "תיקון לאה", שאל ר' אריאל את ר"ש האם אפשר להוזיל דמעות כשאומרים תיקון לאה בשבת? ענה לו ר' שלום שאין לבוא לידי בכי, כי שבת היא לה' ואסור להצטער. שב ר' אריאל למקומו והנה הוא רואה איך שהתחילו לומר תיקון לאה והנה עיניי רבי שלום דומעות?! שאלו ר"א לאחר מכן, יורנו מורנו איך כבוד הרב בוכה? הרי אין להצטער בשבת? ענה לו הרב בתמיהה, איך אדם יוכל לומר מילים אלו מהתיקון לאה ועיניו לא ידמעו?! זה דבר שאינו בשליטתי ואין אני יכול לעמוד מזרם הדמעות הפורץ מעיני באומרי מילים אלו, זיע"א. (הקדמה לספר "ילקוט שמ"ש" הרב אריאל אדרי שליט"א).
הרה"צ ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל
מספר הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א, יום אחד הגיע לדור בשכנותי חכם מארצות המערב, אחר קבלת הפנים ודרישת השלום נפנינו כל אחד לביתו, והרב וואזנר נפנה ללימודו, לפתע כשהגיע שעת חצות לילה והנה הרב שומע מכיוון קיר
השכנים החדשים בכיות ויללות, התקרב סמוך לקיר והנה הוא שומע את האורח קורא "תיקון חצות" בבכי מר על חורבן הבית, למחרת בבוקר שאל הרב מי הוא השכן החכם? וענו לו שהוא רבה הראשי של מקנאס אשר במרוקו הרה"ג ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, אמר להם הרב וואזנר דעו לכם שמיהודי חכם זה למדתי איך נראו אבותינו בשעה שבכו על חורבן ביהמ"ק….. (הרב שמואל וואזנר שליט"א).
הרה"צ המקובל ר' יעקב מוצפי זצ"ל אב"ד העדה הספרדית י"ם

מסופר על הרב זצ"ל שכל שנה בתקופת בין המצרים בחצות היום היה הולך לת"ת "קרית ספר" בירושלים, כדי לומר "תיקון חצות" כנהוג בימים אלו, והיה יושב על הקרקע יחד עם כל הילדים בת"ת ואומר את תיקון חצות בבכיה ובהשתפכות לפני רבוש"ע על חורבן ביהמ"ק, וכשהיו הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן רואים זאת מיד היו בוכים איתו יחד על חורבן הבית ואורך הגלות, וכך היה מנהגו מידי יום ביומו בימי בין המצרים…. (הרב יצחק ברכה ראש ישיבת "עטרת יצחק" י"ם).
הרה"צ ר' פרץ מימון זצ"ל
איך נראה היה תשעה באב אצל הרב פרץ מימון רב מושב גילת וחתנו של ר' חיים חורי זצ"ל, )ג'רבה, תוניס( מספר הרב יוסי לוי ראש המועצה הדתית מרחבים בני שמעון, יום אחד החלטתי לנסוע למושב גילת ולראות את הרב באמירת הקינות,
נכנסתי לביהכנ"ס והתישבתי על הרצפה כנהוג, לפתע הרב התחיל את המזמור על נהרות בבל, בכזה בכי שלא היה אחד מהציבור שלא בכה, ומוסיף תלמידו הרב משה לזרוב הי"ו מבית שאן, שהיה ממש נראה כאילו ירמיה הנביא מתאבל על בית
המקדש, בתו של הרב מספרת שאביה הרב פרץ היה בוכה על בית המקדש כאילו הוא נחרב ממש עכשיו בימינו. אכן זו היא הרגשה של ת"ח אמיתי על החוסר בביהמ"ק ואיך צריכה להיראות האבילות על אובדנו (ילדיו ותלמידיו).
הרה"צ ר' דוד אבוחצירא שליט"א
בימי אלול הקדושים מספר ר' דוד אבוחצירא שליט״א. מידי לילה הייתי ישן לצד סבי הצדיק המלוב״ן בבא סאלי ע״ה, וכל לילה הרבה לפני עלות השחר היה סבי ע״ה מעורר אותי לבוא עימו לאמירת חצות סליחות ותפילת שחרית, ואח״כ הייתי הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם המלמד דרדקי שלנו, בשעת תפילת שחרית הייתי מידי פעם מנמנם מרוב עייפות. פעם אחת שסבי ע״ה העירני שאלתיו מדוע סבא מעירני מוקדם, הרי אני לפעמים נרדם בשעת התפילה? השיב לי סבא ע״ה, אני מעיר אותך מוקדם, כדי שתתרגל לקום לאמירת חצות וכו׳ בלי שום עצלות אע״פ שכרגע אתה מתעייף ונרדם בתפילה, כשתגדל תהיה מורגל לקום בעוד לילה לשבח ולפאר לבורא עולם. ("אביר יעקב").
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

רוח ההתנגדות.

תולדות חייו הסוערים של רבי יעקב רומזים על כוח אישיותו. היה צורך בכוח פנימי עצום כדי לא להיסחף בהתלהבות הכללית ולעמוד בפרץ בפני מה שנראה בעיניו כשקר, מרמה וכפירה. את מאבקו המר נגד נגע האמונה השתאית בעולם היהודי הוא מספר בספר עב כרך " ציצית נובל צבי ".

רבי יעקב נולד בעיר ווהראן אשר באלג'יריה – גירסת רבי יוסף טולידאנו – למשפחת מגורשי ספרד מצאצאי הרמב"ם. לאחר ששירת מספר שנים ברבנות בעיר הגבול תלמסאן, הוא נאלץ לנטוש את משרתו לאחר התנגשות עם שליט המקום. הוא בא לסאלי, עיר נמל ומרכז תורה פורה, ושם נשא לאישה את רחל, בתו של נגיד קהילת מכנאס, רבי דניאל טולידאנו.

לאחר ששימש רב כמה שנים בעיר הוא עוקר סופית לאירופה בשנת 1659 והתיישב בהמבורג ולאחר מכן באמסטרדם. בעת משבר שבתי צבי הוא יושב באירופה. אולם הוא שמר קשר הדוק עם משפחתו ורבני המערב אותם הכיר והוקיר, ושלח אליהם אגרות כדי לפקוח את עיניהם לעזוב את דרך הכזב של נביא השקר.

אחד הסימנים הברורים בעיניו לכפירה הגמורה שבנבואת שבתי צבי הוא הדמיון הרב לנצרות. הוא נושא כישו, התואר משיח, ומבטיח שהגאולה תבוא לא מקיום המצוות אלא מהאמונה בו. בתורת הנצרות האמונה במשיח לבדה מספיקה כדי לזכות בגן עדן בניגוד גמור ליהדות המקפידה על קיום המצוות שאין האמונה יכולה לבור במקומן.

מושג נונרי נוסף שהשרבב בתורת השבתאות – במיוחד לאחר התאסלמותו וכדי להתדיקה ששבתי צבי הוא שלקח על עצמו כל חטאי ישראל, כישו שלקח על עצמו כל חטאי האנושות כדי לגאלה. כידוע גם לאחר המרת הדין נמשכה האמונה בשתי צבי במספר מקומות, וכך היה הדבר גם במרוקו.

כאבו של רבי יעקב לראות שגם במערב, " מרכז התורה " ממשיכים לנהור אחרי משיח השקר, ההרגשה כאילו מדובר בכישלון אישי, ניכרים היטב באגרת המפורסמת ששלח לגלילות המערה ( אשר אגב, לא הגיעה לאותן קהילות כי מקבלה, הרב יעקב בן סעדון היה תומך נלהב בשבתאות וגנז אותה ).

" אם אמרתי אשכחה שיחי וידי כבדה על אנחתי המשברת על גופי, אעזבה פני של זעם ועברה שעברו עלי בימים החולפים חלפו הלכו והניחו יתר רעותם לעולליהם, ואבליגה עלי יגון הנהו הרפקתי וטצדקי דעדו עלי כלכל לא אוכל, ואם אמרתי אספרה כמו מיעוטא דמיעוטא מהם ומהמונם מחול ירבון. מי האמין לשמועות המעטות את שומעיהן במלים יוצאים מפי הוללים ודברים מפי נערים בוערים ובשיטות כתובות מפי הדיוטות.

מי הוא זה ואיזהו אשר חחנו ה' בינה והשכל יסכל האמת הברור לנטות אחרי רבים לרעות להטות מפי קבליתנו אשר הוכחשה על ידיהם. ומי יחוש לשיגעונות המשתגעים שסופם הביא לידי כפירה בנביאי האמת וחכמי המשנה והגמרא. מי יטה אוזן לדברי שוטה וקטן אשר אחריו נמשכו המון עם רב, שתחילת דברי פיהו הוללות וסכלות ואחריהם רעה חולה.

ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע טצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם הארזים נפלנ שלהבת הטעות מה יעשו אזובי הקיר. מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה, ובפרט בבוא אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון ומקסטיליה אשר היו לנס ואליהם כל גוי אחד בארץ ידרושו והייתה מנוחתם כבוד נאמנים בברית התורה שבכתב וקיימים במאמרי תורה שבעל פה וקבלת רבותינו ז"ל, הן היום ביניהם אשר יקומו מאחריהם וכל הנלווים אליהם חלפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק ולקחו להם חקים חדשים אשר לא שערום אבותיהם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא המתינו לסבול עול הגלות ולפשוט צורם להרג אערקא דמסכנא כאשר עשו הם, ומכל שכן שבעד דברי מהלים דחקו את הקץ הסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי ההוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום תלמידי חכמים מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים רבנים ומחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מרוקו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק. אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין. אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם.

או עיר סאלי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אבירי לב שבהם ונחשבו לכלי חרס. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מכנאס שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להיכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא. וקהילת תדלאה דלו מאנוש המורה להם דרך האמת. ושארית אלזאוויאה ואגפיה הניחו תורתם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת אבותם.

אם חסידות ותמימות קהילות תאפילאלת הביאתם לרדת פלאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהילת גריס הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו. לא מעבר לים עברה העברה, כי ידעתי לא חסרה ארג'יל חכמים ורבנים ודיינים מובהקים משלשלת הרשב"ץ תורה מחזרת על אכסניה שלה. וכמו כן קהילת תלמסאן לא חסרו קברניטים, כי אף אם יצאתי משם היום קרוב לכ"ב שנים הנה על כסאות המשפט ישבו אחרים וממלאי מקום קרינן בהו.

באופו כי אין עיר וכפר אשר אין לה מנהל מכל בנים לימודי ה' אשר גדלה, ולהשליך את נפשם מנגד מתחילה בפה רך ואחר בפרק לפרך אותם בצפורן שמירת גזרת בתי דינן של נביאים ראשונים, כאשר עשו רבני וגאוני ונציה. ואף אם רוב קהילות אשכנז ופולין נתקלו באבן הטועים לא עשו מעשה על פי מאמרו של המוסר להוסיף או לגרוע, ובמקומות אחרים אשר קיימו גזרתו לא הייתה יד בסגנים עמם כאשר נודע לנו.

האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות הסכימו לבטל קוץ א' מתורה שבעל פה, או כאן ק"ק האמבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת נמנו וגמרו להסכים על אותה גזרה חס ושלום. ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

למה לא נשגיח בהשגחת וחמלת ה' עלינו כדי להסיר מסך וסכך הסכלות מעל עיני שכלנו להתבונן בנפלאות מפעלות אל לשלא תמוש ברית תורתו מפינו לחזק אמונתנו בדברי חכמים ז"ל המדברים ברוח קדשו ועל פיהם אנו חיים " עד כאן לשון האיגרת של רבי יעקב.

   בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

מידע ממקורות שונים.

במכתב מגיברלטר ב – 10 במרס שפורסם לאחר תשעה ימים נזכרת הפרשה שוב, ושם נאמר שגילו של הקרבן הוא 80, ונשרף לאחר שכבר מת. במכתבים למערכת שפורסמו ב – 26 במרס וב – 17 בדצמבר 1880, נאמר שהיהודי היה בן 75 נשרף בעודו חי. תביעת השגרירים להענשת העבריינים לא נענתה, כי הרוצחים שוחררו. המשפחה קיבלה רק 40 לי"ש.

פרשה זו פורסמה בטיימס הלונדוני ב – 17 בפברואר 1880. Serjeant Jonh Simon  1818 – 1888 יהודי רפורמי, משפטן מבריק, שופט יהודי ראשון בלונדון החל משנת 1858 ואילך. חבר פרלמנט בשנים 1868 – 1888, נאבק להשגת שוויון זכויות ליהודים באנגליה.

בשת 1870בחקיקת החוק לחינוך יסודי, הגן על זכותם של ילדים יהודים להיעדר מבית הספר בשבתות ובמועדים. היה אחד ממיידים של " אגודת אחים " בשנת 1871, חבר הוועד הפועל שלה. בשנת 1872 ארגן הפגנת מחאה נגד היחס ליהודים בסרביה וברומניה, תמך בגלדסטון, אבל נטש אותו לאחר שסירב לפעול למען שיפור היחס כלפי יהודים ברומניה.

קונסול ארצות הברית במרוקו פליכס מתיוס מחה פעמיים בפני הוזיר לענייני חוץ על האירוע, לפי הוראתו של שר החוץ האמריקאי, בפעם השנייה ב – 17 באפריל. לדבריו נשרף למוות על ידי ההמון היהודי בן 85.

אגודת אחים העלה נושה זה בפגישתה עם ג'והן דרומונד האי בלונדון, שהקשר למצב בו נתונים יהודי מרוקו, ובין השאר החשש שמא החסות האירופית ליהודים תוסר. הם רואים בחומרה את הרצח של אברהם אלעלוף, שבוצע בשטח ציבורי בבירת הסולטאן.

וטוענים שבמקרים כאשר רוצחו של היהודי נתפש, העונש הכספי שמוטל עליו בא לספק את יצר ההמון של המושל ואינו מגיע למשפחות הנרצחים, ואם כבר ניתנים פיצויים למשפחות היהודים שנרצחו, הסכום הוא זעום.

פעולותיו של דרומונד האי.

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מִסָליִסבוּרִי ב – 24 בינואר 1880, דיווח לו כי סוחרים יהודים מפאס סיפרו לו את המקרה הבא.

יהודי מקומי שזכה לחסותה של צרפת הסתכסך עם מוסלם בשער העיר. הוחלפו מכות, המון התאסף והיהודי ברח. יהודים עוברי אורח הותקפו על ידי ההמון, רובם הצליחו להימלט, פרט לזקן אחד שהוכה ונבעט עד שאיבד הכרתו.

הובאו זרדים, גופו נעטף במחצלת שנמרחה בנפט, והשלכה ללהבות. הסולטאן בשומעו את האירוע, ציווה על מאסרם של מנהיג הכנופיה ושל שמונה בעלי חנויות בקרבת המקום בו אירע הרצח, בנימוק כי לא התערבו כדי למנוע פשע איום זה.

מניחים שהנאסרים יצטרכו לשלם כופר דם לקרובי הנרצח. כמו כן דווח שהמושל הצבאי של פאס יפוטר עקב מעשה זה, ומחליפו קיבל הוראות מהסולטאן להרגיע את האוכלוסייה היהודית ולהבטיח להם שיזכו להגנת הסולטאן מפני אלימות.

דרומונד האי מזכיר לשר שכבר לפני כשנה הביעו בפניו מנהיגיהם של יהודי פאס את חששם מפני קנאות מוסלמית שתיפגע ביהודים, בגלל שקיבלו חסות של צרפת ושל מדינות אחרות, ומתנהגים בצורה גסה כלפי מוסלמים.

הוא הפליג לעבר הרחוק באומרו, כי לו היה קורה אירוע מסוג זה במאה ה-16, היו כל היהודים נשחטים, ורק המתאסלמים היו מצילים נפשם. ומוסיף כי ידועים כיום צאצאי יהודים שהתאסלמו שניכרים לפי שמותיהם.

מסקנתו, שאם לא תיפסק השיטה של הענקת חסות למי שלא מגיעה זכות זו, יקרה אסון. כי יכולתו של הסולטאן לפקח על אזרחיו הקנאים היא מוגבלת. נאמר לו שצעדיו של הסולטאן במקרה הנוכחי, גרמו לחוסר שביעות רצון בין המוסלמים.

עבד אלעזיז הרביעי – 1894 – 1908.

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב – 9 ביוני 1894 הוכרז בנו בן ה – 14 סולטאן באישור חכמי הדת, אך בפועל שלט ראש הווזירים בן-אחמד. הסולטאן בעל אוריינטציה אירופית וסובלני כלפי היהודים. ב – 1904, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו, פקד לחלק מזון גם ליהודים.

בשנות שלטונו הידרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים סבלו ממצב זה. ב – 1903 הותקף המללאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש.

האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה ובייחוד של צרפת, וצבא צרפת חדר בהדרגה למרוקו. העיר הראשונה שכבש הייתה ברקנה שבצפון מזרח מרוקו. ביולי 1905 הסכימו ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בעניין מרוקו, ושנה לאחר מכן כונסה ועידת אלחזיראס, שסללה את הדרך למשטר החסות של ספרד וצרפת על מרוקו החל ב – 1912 ואילך.

שיעור היהודים באוכלוסייה.

רוב היהודים היו בערים, ומיעוטם – בעיקר בהרי האטלס ובעמקיו – חיו בכפרים. היו מקומות שבהם היה שיעורם באוכלוסייה ניכר. בלא ב – 1807 היה שיעור היהודים 10 % מתוך 1.500 נפש. בשנות השמונים והתשעים עלה שיעורם.

שרל פוקו Foucauld , קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 מחופש ליהודי, כותב כי בדבדו שבצפון מזרח 1.500 מתוך 2.000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים היו יותר ממחצית התושבים יהודים. במאה ה- 19 היה מספרם 10.000 עד 12.000. בתחילת המאה ה -20 היו היהודים בערים טנג'יר, מראכש וצפרו רבע עד שליש מכלל האוכלוסייה.

מעמדם המשפטי של היהודים.

אדריס הראשון ביסס את נחיתות הד'מי – בן חסות יהודי או נוצרי – ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו " שריפים ". הם היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן. בסורת התשובה – פסוק 29 – נאמר כי המאמינים ב " ספר " – התנ"ך, יהודים ונוצרים, רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים.

להלן הפסוק המלא מסורה מספר 9 מתוך הקוראן : הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים.

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אַהְל אלִד'מָּה . עד כאן התוספת שלי – אלי פילו.

המס הוא תשלום תמורת הגנה על חייהם, וביטוי סמלי לכניעה. תמורת זאת מובטחים חייהם וחירותם הדתית והקהילתית. ההשפלה מצאה את ביטויה ב " תנאי עומאר " המצויים בנוסחים שונים והכוללים שורה של הגבלות, לדוגמא :

אין לבנות בתי כנסת שאין להם יסוד טרום אסלאמי ; אין לשים ללעג את הקוראן ולא לזייפו ולא לפגוע בנביא ; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית ; לא יתנו מחסה למרגלים, לא יקנו עבד או שפחה מוסלמים, ולא יעסיקו משרת מוסלמי ;

לא ישתו משקה חריף בפומבי, ולא ימכרו למוסלמי משקה חריף, נבלה או חזיר ; עליהם לכבד מוסלמים, ולא לרמותם ; יש לארח עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים ; אין להיקרא בשמות או בכינויים מוסלמיים, ואין להידמות בלבושם ובתסרוקתם למוסלמים, אלא ללבוש בגדים שונים בצבעם ובטיבם מבגדיהן של המוסלמים ;

אסור להם לשאת נשק ולא לרכוב על סוסים ; בתיהם לא יהיו גבוהים מבתיהם של המוסלמים ; לא ירמו קול בכנסיותיהם, ולא ייראו עם צלבים בפומבי ; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה להם שררה של מוסלמי.

כל העובר על אחד הסעיפים האלה פוקעת זכותו להגנה על חייו ולביטחון רכושו. לא כל התנאים בוצעו בעקביות, אבל היו הגבלות והשפלות חדשות בהתאם לרצונו של כל סולטאן.

מעמד היהודים בין הברברים היה שונה ממעמדם תחת הסולטאנים. היהודים נהנו מחסותם של פטרונים, שהיו ראשי משפחות או ראשי שבטים, ומעמדם היה מבוסס על אמנה פולחנית שקשרה את היהודי לאדון השבט. הביטוי הסמלי לכך הוא ב " דביחה " – כלומר שור או כבש שהקריבו היהודים, תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור על חייהם ונקמו במי שפגע בהם.

בשמים.

בפתח הבית שבו התקיים טכס הברית, עמד נער שקידם את פני הבאים, והגיש לכל אחד, פרחי שושנים מיובשים, או ציפורן, או עלי נענע, לברכת הבשמים בקידוש הנהוג בטכס המילה.

בזמנים קדומים נהגו להביא מחתא של אש בשעת המילה, זכר לקטורת שעלתה לפני המקום לריח ניחוח. היו גם נשים שהיו מקטרות בכל מיני עשבים בשעת המילה, כדי לפייס את המזיקים שלא יזיקו ל " חתן דמים למולות ".

הסנדק.

אומרים שהמלה סנדק – נוטריקון :, סוד, נחש ( כלפי הסטרא אחרא ), דם ( הקרבן ), קדוש ( הוא המזבח ). הסנדק דומה למקטיר הקטורת, ואין קת לחשיבות מצווה זו. יש המייחסים את המלה סנדק, למלה היוונית שפירושה מליץ או פרקליט.

משום שהסנדק מגן על התינוק כאשר הוא אוחז אותו בין ברכיו שלא יפול. אחרים מייחסים את השם סנדק למלה " סנדוק " ( בערבית שפירושו ארגז ). משום שבזמנו נהג המוהל להביא לבית הברית ארגז צר וגבוה, ובו כל הנחוץ לו לתפקיד שעליו לבצע.

לאחר שהיה מריק את הארגז מתכולתו, הוא היה מעמידו סמוך לכותל המזוזה, ומושיב עליו את הסנדק. אם כן סנדק,, זה ישב על הסנדוק – הארגז. אומרים גם כן כי המלה סנדק, היא שיבוש של " שן-דק ". כחומר שן סלע דק.

 והוא בא להזכיר את עניין צפורה אשת משה " וַתִקַח צִפורה צֹר ותכרת את ערלה בנה" המלה צור כאן הוא שן של סלע דק, על שם הפעולה הנעשית על ברכיו של הסנדק.

להלן קטע מספרו של רבי יוסף משאש " אוצר המכתבים " חלק א' סימן י"ג, בנושא הזה ( תוספת שלי לפי הערתו של המחבר )

סימן י"ג כרך א'

להנ"ל, סדר שמות שנת תרס"ח לפ"ק

שלשם הגיעני מכתבך, אודות עצתי על ההוא גברא, אין דעתי נוטה למסור מעותך בידו, ומה שמסרת כבר, התיאש ואמור וי לחסרון כיס, ולך תהיה צדקה, כי איש עני הוא, ובעל אישה, ובנים חמשה.

ועל דבר שאלתך הקטנה. מה פירוש סנדק, ראיתי על לוח ספר בית עובד משם בעל הערוך, שלשון זה נזכר בילקוט תהלים מזמור ל"ה, שהיה דוד מסדר כל האברים לתשמישי מצות, ועל הברכים אמר, ברכי אני עשוה בהן סנדקיות לילדים בשעת מילה ופריעה.

ופירוש סנדקיות, הוא פטרון ופרקליט בלשון רומי ויון, ור"ל מגין עד כאן לשונו. ואאפשר, לפי שהסנדק מגין בברכיו תחת התינוק שלא יפול.

ולעניות דעתי נראה, על פי מה שספר לי כבודו כמה פעמים שעיניו ראו באיזה מקומות, שבשעת המילה, מביא המוהל ארגז אחד צר וגבוה, שבו היו מונחים כל הדברים הצריכים למילה, מעילים מיוחדים לו ולסנדק ולתינוק, וסכין ורפואות, וכוס וקערה וצלוחית יין לקדוש, ומחתה לתת בה קטרת לכבוד המילה.

וספר,  ואחר שמוציא את הכל מהארגז מניח אותו סמוך לכותל המזוזה, ויושב עליו הסנדק, ולפי זה נוכל לומר שהיא מלה ערבית שקורין לארגז " סנדוק ", כמו שידוע לכל. ואפשר שכן היה המנהג בשנים קדמוניות.

וממנו נשתרבב אף לזמן הזה שעושים כסא. ועוד בדרך רמז אמרתי, שהיא מלה נוטריקון שן-דק, רוצא לומר של סלע דק, לזכר עולם למעשה צפורה אשת מושה, דכתיב בה, ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה, ופירוש צר, שן סלע דק, ונקרא כן על שם הפעולה הנעשת על ברכיו, וגם כפי הדין מותר לכתחלה למול בצור, כמו שנאמר ביו"ד סימן ס"ב, ואף דזה בסמ"ך וזה בשי"ן, אין דבר, דאותיות וסצר"ש מתחלפות, ושלום

אני היו"ם ס"ט – סוף הערת המחבר.

בדרך כלל בוחרים באדם הגון להיות סנדר : רב, סבא, זקן או חתן בן שנתו וירא שמים. אבל לרוב נהגו שחותנו של אבי הבן הוא סנדק לילד הראשון ואבי האב לילד השני. במרוקו היו מקומות שנהגו למכור את צוות הסנדקאות, מה שנקרא " כסא אליהו " והתמורה הייתה מועברת לקופת חברת חסד ואמת החברה הקדישא, אולם השתדלו על פי רוב להשאיר את מצוות הסנדקאות בידי המשפחה ואלה נתנוה תמיד לקרוב המשפחה שחפצו ביקרו.

היו גם שנהגו להעביר את תמורת מכירת " כסא אליהו ", לטובת בית הכנסת בו רגיל בעל הברית להתפלל, או לידי רב בית הכנסת עצמו. אחרים נהגו להעביר את התמורה לקופת " חברת אליהו הנביא ", ויש שעמדו על כך ולא מכרו את הסנדקאות, אלא כיבדו בה איזה קרוב שפחה, כמובן אדם הגון וחשוב.

במכנאס כאשר אבי הבן היה אדם נזקק, תמורת הסנדקאות הועמדה לרשותו, וכך יכול היה לכסות חלק מההוצאות המרובות של השמחה. היו מקומות שבהם נהג הסנדק לתת מתנה כספית ליולדת, והיו מקרים שהוא ערך על חשבונו את סעודת המצווה של יום הברית, בנוסף לכסף שחילק לעניים.

ברבאט ובסאלי, התמורה הועברה לפקודת בית הכנסת בו מתפלל אבי הבן, לקופת הקהילה לטובת הענים או ליד אבי הבן אם עני הוא. ( קהלת צפרו חלק ג' עמוד 87 )

קיומם של יהודים ונוצרים קרובים למלכות, שהאצילו זוהר חולף על עדותיהם השונות, לא גרר אחריו בשום־פנים את ביטולה של הד׳ימה, שנרשמה בכתבי־הקודש של הסינה. אנשים אלה, שכשרונותיהם נוצלו על־ידי אדוניהם ומדכאיהם, ואשר בשוחד ובשלמונים הצליחו לבטל אי־אלו גזירות, לא היו אלא חריגים במשטר של עושק ואי־שוויון. הניגוד המפורש בין קיומם המיוחם למעמדם המשפטי הירוד הביא

לידי תגובה דתית קנאית. מצב מעין זה לא די שרחוק היה מליצור מציאות חדשה אלא בעיני אנשי־הדת המוסלמים היה בבחינת חילול־הקודש, מינות המסוכנת לאומה וראויה לענישה קיבוצית. אף שהיו אנשי־כספים יהודים בחצרות־המלכות, כמעט לא היו היהודים בדאר־אל־אסלאם אלא מקור מבוזה לכוח־אדם שבכל עת יכול השלטון לגזור עליו עבודת־אנגריה, ובשל עצם רפיסותם בתוך האומה מילאו תפקיד מועיל של שעיר־לעזאזל. עלייתם המטיאורית של יהודים בודדים, שנפילתם היתה מרעישה עוד יותר לפי שגררה אחריה ענישה קיבוצית, לא המתיקה את חוקי־ההפלייה אף לא את נטל הדיכוי שהעיק על ההמונים. יתר על כן: העצמה שצברו כמה יהודים שסתרה את חוקי־הדת של האומה (ולפני כן את דיני ביזנץ) רק הגבירה את האיבה.

ב־1856, כאשר העניק הסולטאן שוויון-זכויות בממלכתו למיעוטים, מחו הנוצרים על שהיהודים קיבלו זכויות שוות לשלהם. אפשר מאד שתפקיד התיווך שקיבלו עליהם כמה יהודים מטעם המוסלמים יש בו כדי להסביר את הגילויים הקיצוניים של רדיפות אנטי־יהודיות בעת מלחמות־השיחרור בספרד ולאחר־מכן, במאה ה־19, ביוון ובשאר ארצות־הבלקאנים. עמדתם הלא־פוליטית של היהודים במאבקים האלה האחרונים, שהיתה פועל־יוצא מחולשתם המופלגת, הביאה, על רקע של קנאות דתית, לידי שחיטות, רדיפות וגירושים שהמיטו קלון על מלחמות־העצמאות של גלילות הנוצרים בממלכה העות׳מאנית.

יריבות כלכלית־דתית

במאה הי״ט באו המאבקים לשיווי־זכויות ולשיחרור בממלכה העות׳מאנית והחריפו את האיבה לנוצרים, ובכך הביאו להשמדתם של יוונים, סלאבים, מארונים וארמנים. היישוב היהודי — שהיה זהיר יותר, מצניע־לכת, ובהכרח בלתי־פוליטי — ניצל מן הפורענות, ואפשר אפילו לומר שהתורכים נטו לו חסד מרצונם להיראות ליבראליים וסובלניים בעיני בעלי־בריתם האירופים. הפלייה זו במישור המדיני, בד־בבד עם התקדמותם הכלכלית של יהודים מובחרים, הגבירה עוד יותר את המתחים בין העדות. במשלחי־היד שבהם היו הד׳ימים מתחרים נתוספה יריבות כלכלית לאיבה הדתית. יריבות זו גדלה עוד יותר משום שהאפשרויות היו מצומצמות וכפופות לגחמותיהם של עריצים המעודדים שוחד ושלמונים.

תחרות כלכלית חריפה זו בין מיעוטי הד׳ימים, הכפופים לדיכוי שרירותי מאין כמוהו, היא שהיתה רקע לעלילת־הדם שהעלילו הנוצרים הסוריים ב־1840, עם הקונסול הצרפתי בדמשק, ראטי־מנטון, על יהודי המקום. אז נתרקמו בין יהודי המערב המשוחררים לבין קהילות הד׳ימיס היהודים במזרח ובצפון־אפריקה קשרים ששינו בתכלית את מבנה הקהילות הללו. מ־1860 והלאה שקדו שלוחיה העשויים־ללא־לאות של חברת כל־ישראל־חברים — ומשנת 1872 גם שלוחיה של האגודה האנגלו־יהודית — על השגת שוויון־זכויות ליהודי המזרח וצפון־אפריקה. מתוך מספר ניכר של מכתבים ודו״חות מתגלים לפנינו מצוקתן וגיוונן — אך גם אצילותן — של קהילות מדוכאות אלו. בעשורים האחרונים למאה הי״ט הצליחה יהדות אירופה, שנסתייעה בקונסולים, לשנות את מאזן־הכוחות בין הד׳ימים היהודים והנוצרים. אף־על־פי־כן נשארו אי־אלה הבדלים בעינם. הד׳ימים הנוצרים, שהקדימו לזכות בשוויון־הזכויות, נהנו מן החסות האירופית, הן נדרג הארצי(בתי־אולפן ומוסדות מדיניים בלבנון) והן בדרג הפרטי(הודות להרבה קרנות של מיסיון). הואיל ומרובים וחזקים היו מן היהודים בחיים הכלכליים, נתנו עידוד נמרץ לשנאת־היהודים המסורתית בקרב המוסלמים. אכן, שיווי־הזכויות שבו זכו היהודים בהדרגה בתחום הכלכלי הפיח רוח־חיים ברגשי־איבה עתיקים והצמיח זן חדש וארסי של שנאת־יהודים נוצרית־מזרחית, שהיהודים הגיבו עליה במסגרת אסשרויותיהם המוגבלות.

לאמיתו של דבר, יכלה יהדות המזרח לסמוך רק על עזרתה של יהדות אירופה, שהיא עצמה אך לא מכבר השיגה שוויון־זכויות וכבר נעשתה מטרה לצורות מודרניות של אנטישמיות מדינית וכלכלית. אולם חולשה זו, בהשוואה לאמצעים הנכבדים שעמדו לרשותן של העדות הנוצריות, נתקזזה מכוח שאיפתם העזה של היהודים להשכלה ולחיים של כבוד — שאיפה שבאה לידי גילוי אפילו בדיווחים על קהילות מקופחות ביותר. אכן, מ־1840 והלאה נעשתה שאיפה זו מטרה הניתנת להגשמה. הסיכוי לחירות ולגאולה מוסרית ותרבותית יצא מגדר חזון מעורפל של אחרית־הימים ולבש צורה של מציאות אפשרית. אם גם לא ניצח הצדק בדמשק, הרי לפחות הושם סייג לרשע,'•' עם שעד כה נאלץ להתפלש בחרפה, בניוון ובבערות ראה עתה סוף־סוף שביב של אור בקצה המנהרה.

אף שלמראית־עין דומים מאבקי השיחרור של עדות הנוצרים והיהודים, למעשה שונים היו עד מאד: הצד השווה שביניהם התבטא רק בתגובות שעוררו מצד המדכא המשותף שונים היו גם אמצעי הלחץ שעמדו לרשות בעלי חסותן של שחי הקבוצות.

האומות הנוצריות יכלו להפעיל לחץ מדיני הנשען על עצמה צבאית, ואילו יהודי אירופה, ויהודי ארצות־הברית אחרי־כן, יכלו לפעול רק בשמו של מוסר כלל־אנושי ולהוקיע את פגיעותיה של קנאות בפני דעת־הקהל בפרלאמנטים ובעתונות האירופית. מעשי־התעללות הבאישו את ריחם של המשטרים המוסלמיים שעודדום או שהתייחסו אליהם בסובלנות — או של אנשי־הכהונה הנוצריים שעה שנשאו הם עצמם באחריות.¹³ אם מתוך הכרח ואם מתוך הכרה כנה — במבוכי השררה קשה להבחין בין שני אלה — פעלו השלטונות להפסקתן של הרדיפות מצד המשוכנעים בעליונותם ודבקים במסורות השליטה שלהם(ראה תעודות 39 ו־53). השלטון המרכזי העות׳מאני — שקצרה ידו להדביר שבטים מרדניים או להתגבר על המצב הכללי של שחיתות ואי־בטחון בפרובינציות — הפקיר את המיעוטים לעריצותם של מושלים מקומיים או של ראשי־שבטים.

מכאן והלאה הביא המגע עם אירופה לידי מאבק־איתנים שבו ניצבו הד׳ימים לעדותיהם — חרף פילוגם הפנימי — כנגד הערכים המסורתיים של הדיימה, שבזמנו האצילה אופי של קדושה על גזילת אדמתם ועל שפל־מעמדם. מאבק זה נוהל בעת־ובעונה־אחת על־ידי העדות השונות, אבל ברוח של פילוג, שנאה ותחרות, כולל בריתות של התרפסות — מצב שבהכרח אך סייע למדכא המשותף.