קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א
קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א
הטרילוגיה התטואנית
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
4
- אימא, איפה אבא,
- הוא עוד מעט יבוא,
- למה שמואל ישן, הוא מרגיש טוב,
- הוא קטן אז הוא ישן,
- והוא לא יודע שאנחנו נוסעים,
- הוא לא יודע.
- ולקחת את המפתח של הבית,
- אנחנו לא נחזור, אנחנו כבר בספרד ואנחנו לא נחזור,
- לא? אבל לקחת את המפתח? חשוב מאוד המפתח
אתה יכול לנוח בני, אתה יכול לנוח, המפתח נמצא בלב.
- ומתי אבא יבוא?
אל תדאג הוא יגיע בערב, הוא יביא את הכסף.
תֶּטוַּאן 1914
אה, כן… נרדמתי על הכורסה, אתה יודע, ככה זה הזקנים, נרדמים פתאום, אבל אני כמעט לא ישן עכשיו, כמה שעות מעטות, אה, איפה היינו, אולי אספר לך על האירוע החשוב כל-כך שבו הגיעו המלך והמלכה ב1914- או משהו כזה, אחרי שנכנסו הספרדים, אבל זה לא נראה לי כל-כך חשוב, אז זה נראה משהו מדהים, וצבעו את כל הבתים בעיר לכבוד האירוע, כאילו מדובר באיזו חתונה או משהו כזה, אבל היום, זה לא מה שחשוב, אספר לך על קוטי בן דהן, אף אחד לא יספר לך על זה, זו הייתה בושה גדולה כל העניין אתה, אתה יודע אחרי 1862 הספרדים יצאו אך השפעתם התרבותית והדתית הלכה וגדלה, הם גם הבינו שיש להם עם מי לדבר כאן, וניסו לעשות נפשות לדתם, ברוב המקרים הם כמובן לא הצליחו, הרי תחשוב היהודים שהיו כאן היו החזקים ביותר שנותרו אחרי גירוש ספרד, מדובר באנשים אמידים שעזבו את הכול ובאו למקום נידח, מדובר בצאצאים של גלדיאטורים רוחניים, היו כאלה שחזרו אתה יודע, את זה סיפרה לי האם של סבתי, ששמעה מסבתה שהיו כמה יהודים שהתנצרו וחזרו לסביליה, חזרו לבתיהם, אפילו ממשפחת בן זמרה, היו גם כאלה שאחרי שהתנצרו והיו למַרַנוֹס, קיימו את התורה בסתר, הם באו לתטואן, הרבנים לא כל-כך קיבלו אותם, הם רצו שכאן יהיו רק ספרדים שהיו מוכנים לעזוב את הכול על מנת להיות יהודים ולא כאלה שהתפשרו, בכל זאת, אני מניח שהיו כמה קרובי משפחה שכן התקבלו לתטואן בשנת 1600 בערך או לפניה, אז דמיין לך אחרי כל מה שסבלנו שיבואו לנצר אותנו, דווקא אותנו, והיו להם כמה הצלחות, הם כתבו על זה בעיתונים כאילו זה מה שיחזיר את כבודם האבוד של מלכי ספרד, אני במיוחד זוכר את קוטי, כי היא הייתה יפה, וכמו שאומרים, שמתי עליה עין, זה היה אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מברזיל, שם בניתי להם את מסילות הברזל של הגיונגל, כבר היה לי קצת כסף, והייתי נחשב לצעיר מבוקש, כי היה כאן עוני גדול, ואהבתי את קוטי, פניה היו לבנות מאוד ועיניה ירוקות, כמעט חיוורת אבל זה היה עור חלק כל-כך, חלק כל-כך… היא בטח כבר מתה היום, ונקברה על ידי כומר אי שם במלגה או בבֶנירוס או בוולנסיה, או בסאוטה, או במדריד, בארץ אבותיה, אבותיה שלא רצו להתנצר כדי שהיא תהיה יהודייה, או ממזרים, ממזרים הגויים האלה, ממזרים גדולים, תמיד מחפשים את החלשים שבנו לשכנעם, כמה יהודים היו יוצאים ממנה, מאות, אלפים, יהודים שכל-כך חסרים לנו עכשיו אחרי השואה, לא, הם הולכים לחלשים, לעניים, לחסרי הלחם ולחסרי הבגד והנעל, כי באמת, מימון, באמת נעליים לא היו לנו, אבל רבי יצחק בן ווליד בחכמתו ביקש שיבנו לו בית-ספר לפני שיתנו לו נעליים, וכך אתה היום איש עשיר, ומכובד, יודע קרוא וכתוב, יודע צרפתית וספרדית, נוסע לאוראן ולמדריד, איש גדול בעולם, בזכותו וחכמתו, דע לך, לולא כך, היו לך נעליים, אבל לא היית יודע ללכת אתם, לא היית יודע לאיזה כיוון ללכת אתם, קוטי קוטי היקרה, בסוף התחתנתי עם קוטי אחרת, יהודייה, שילדה לי את משה שהתחתן עם אסתריקה היפה שילדה אותך, אל תגיד את זה אף פעם לאביך, הוא אולי יחשוב שלא אהבתי את אמך והתחתנתי אתה בגלל מבטה של קוטי האחרת, אבל זה לא נכון, אהבתי את סבתך והיא הייתה אישה טובה עד מאוד, ואהבתי אותה מאוד והיא הייתה נאמנה…
אתה בטח שואל את עצמך אם אני הייתי נאמן, שם בברזיל, עובד שנה שנתיים וחוזר לכאן, ועושה ילד וחוזר לשם, זו שאלה טובה, אומר לך, שזה אפילו הפתיע אותי הנאמנות שלי, אבל היה אחד שניהל גם שם חיי נישואין, לא ממשפחתנו, ולא אומר מי זה, הוא נפטר לא מזמן, והיו לו כמה ילדים גויים שם, משפחה שלמה בג'ונגלים של ברזיל, פה משפחה ושם משפחה, לא איני שופט אותו, בגילי, ועם כל מה שראיתי, אני לא יכול לשפוט איש, גם לא את עצמי, ראיתי אותם לפעמים נופלים בשמש באמצע העבודה ולא קמים יותר, ואנשים מוזרים אלה, שאפילו את שמם איש לא ידע, יש להם בטח משפחה שעדיין מחכה לשובם, גם אני הייתי חולה כמה פעמים שם, כמובן שמחתי מאוד לחזור לכאן בתחילת המאה כשאביך הוכיח את עצמו כגאון במסחר ונהיה מיליונר בגיל שש- עשרה, גאוני, הוא היה הראשון שייבא סחורה לתטואן דרך הים, שמחתי לחזור לכאן להיות לו לעזר קטן, כן, זה היה קצת השפלה בשבילי, אבל עדיפה השפלה זו מאשר כל הנסיעות והימים הסוערים, עדיף, ואני שמח לראות שגם אתה הולך בדרכי אביך להיות עשיר מופלג ויהודי נאמן, יום אחד עוד תזכה לגור בירושלים…..
משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.
לפי המובן הפשוט כי השם טולידאנו הוא " איש טולידא, וכמו כן רוזאניש בספר דברי ימי ישרקאל בתוגרמה, אכן אבותינו ספרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על על עצמם לבלי שוב לספרד קראו להם מאז טולידט-נו, לאמר " טולידא-לא בשפה הספרדית ואמנם דבר ברור שזוהי רק אגדה בעלמא.
בשמות המשפחות האלה של יהודי מרוקו נמצא כי יש מהם שמקורם הוא מהשפה העברית ויש ממקור השפה הערבית גם הברברית, אמנם חלק גדול מהם חוצבו ממקור השפ-ה הספרדית או נאצלו משמות מחוזות וערים שבספרד, ואלה הם בלי ספק ממשפחות מגורשי ספרד שנושבו במרוקו.
כבר זכרנו כי יד אחרי זמן קצר להתיישבות הרהנים המגורשים בפאס, אחרי שרק הונח להם מעמל נדודם ומתלאותיהם, שמו את לבם לסדר ענייני קהלתם שהייתה לקהלה מיוחדת אך מצוינה ורבת ההשפעה והיכולת.
כל תקנות הרבנים המגורשים אשר עשו ותקנו לחזק הדת וטובת הציבור, כתבו למשמרתבספר מיוחד, הוא " ספר התקנות של קהלת קודש המגורשים וגדוליהם בפאס " אשר היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקו בכלל ול " שולחן ערוך " שהכל סמכו עליו, ספר התקנות ההוא יכיל כל התקנות שנעשו טנתקנו מגדולי דורות אחדים זה אחר זה במשך שתי מאות שנים בערך רנ"ד – ת"ס 1494 – 1700.
ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהודי מרוקו מבלי להשגיח כלל אם גם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים, לרוב נמצא זרבני המגורשים נטו בספר התקנות שלהם להקל הרבה עד שמפני כן נתפשטו בין יהודי מרוקו כמה מנהגים דתיים הרחוקים ונבדלים מאד ממנהגי היהודים ביתר נארצות ומהם ידענו כבר " מנה הנפיחה ", שפגש בראשיתו התנגדות קשה.
ובכל זאת פשט סיג וסיח היתרו למרות מה שנמצאו עוד אחדים מגדולי רבני המערב בדורות האחרונים שחפצו לבטלו.וכן מנהג אכילת החגבים שבכל ארץ המערב נוהגים הם לאוכלם, וכן לישא נשים רבות, ועוד כאלה מנהגים שיש להם יחס להדת.
ספר התקנות ההוא נכתב בעבריתורק תקנות אחדות, הראשונות המה בשפה הספרדית בעוד הייתה חליה בפיהםומדוברת בפי הכל. כן נמצאו עוד איזה תקנות שנכתבו בזמן מאוחר, בלשון ערבית אחרי שהשפה הספרדית החלה כבר להשכח ועל מקומה באה הערבית.
הרבה מהתקנות ההם בכלל שייכים גם להמצב המדיני והחברתי של יהודי פאס ומרוקו, ובם מתבטאת צורתם ותמונת חייהם של ההמון, ושל הרבנים בפרט, הרבנים שהיו במשך הזמן ההוא של מאתיים שנה ויותר, מראשית המאה השש עשרה ועד המאה הי"ח, שאותם נזכיר הלאה בפרקים הבאים.
הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה – מנחם וינשטין
חכמים ודיינים
הבידוד והניתוק של יהודי אלג׳יריה ממרכזי היהדות הביא לצמיחת כמה חכמים ודיינים שהנהיגו את הקהילות הוותיקות. אולם בשל מספרם הקטן וידיעתם המועטת בתורה לא שרדו מהם חיבורים הלכתיים, ונשארו בידינו רק הדים לקיומם העולים כמעט בכל מקרה של התנגשות בין הפליטים מספרד בשנת קנ״א לבין הוותיקים על רקע הבדלי מנהג והלכה. בעיר מליאנה הצדיקו התושבים המקומיים את מנהגיהם בכך ״שבפני חכמים גדולים נהגו היתר בזה ולא מיחו בידם״. וכן בעיר ברשך הצדיקו הוותיקים את מנהגם להיתר בכך ״שלא מיחו בהם חכמי המקום״. אולם נראה שהחכמים היו מועטים, ומצויים היו בעיקר בקהילות הגדולות בשפלת החוף. הרשב״ץ מציין עובדה זו בתשובתו אל קהילת בג׳איה- Bougie בכתבו: ״הנה עמכם מה שאין בהרבה מקומות מאלו הארצות זקנים יודעים הנהגת הצבור יודעי דת ודין״«. שמותיהם של החכמים הקדומים כמעט שאינם ידועים מלבד בעיר מוסתגאנים שבימי הקדומים אסר החכם ר׳ אברהם ליטול לולב שקצצו גוי מהדקל ביום טוב ״.
התושבים הקדומים שחיו בקהילות הגדולות יכלו להביא עצומותיהם בפני דיינים. בעיר קונסטאנטינה שכנראה היו בה חיי קהילה מסודרים סיפר שמש בית־הכנסת כי כשלושים שנה לפני בוא גולי קנ״א היה בעיר דיין שהיה מורה לו להוסיף מים למקווה. בתקופת בוא גולי קנ׳׳א שימש ר׳ יוסף בר דוד שהרשב״ץ משבחו ביותר, כדיין בקהל קונסטאנטינה. בעיר תלמסאן שימשו כדיינים בקרב התושבים הוותיקים ר׳ יוסף אבן יחיון שהרשב״ץ משבח את פסקו, ור׳ שלמה בן קאין, שקבל עדות והשביע בבית־הכנסת, אולם הרשב״ץ אינו מסכים לשיטתו.
בואם של גולי קנ״א העלה על הפרק שאלת יחסם של התושבים החדשים אל הדיינים ומנהיגי הציבור של הוותיקים בעיקר ביישובים בהם לא הוקמו קהלים חדשים, ויוצאי ספרד בהם היו כפופים לקהילה הוותיקה. בעיר תנס התעורר סכסוך שבעקבותיו הטיח דברים אחד מיוצאי ספרד כנגד דיין הקהילה הוותיקה. השאלה הובאה לפני הריב״ש וזה הורה שמותר לדיין הקהילה להענישו. הריב״ש העריך וכיבד ביותר את דייני הקהל הוותיק בתנס ומנהיגיו. על גבי התשובה אליהם נכתב: ״גדולים בחכמה ובמנין יושבי אהל ומקנה וקנין משיבי מלחמתה של תורה כהלכה ושואלים כענין הנכבדים דייני ומנהיגי הקהל תנס יש׳ צו׳ ״. לעומת זאת ביישובים הקטנים שרר מחסור בחכמים ובמורי הוראה. הדבר הביא לכך שבעלי תפקידים דתיים מן המעלה השנייה כגון שליחי צבור ומלמדי תינוקות ממלאים תפקידי חכמים ונוטלים לעצמם אף כבוד ושררה המגיעים לתלמידי חכמים.
מנהגי הקהילות הוותיקות
מרבית הידיעות המצויות בספרי השו״ת של חכמי אלג׳יריה הן על התושבים החדשים והקהילות שנוסדו לאחר שנת קנ״א. אולם עיון מדוקדק בשאלות ובתשובות מלמדנו על עשרות מנהגים דתיים וחברתיים שהיו מקובלים בקרב בני הקהילות הוותיקות.
א. בקריאת התורה בשבת להוסיף יותר משבעה קרואים: ריב״ש קיב.
ב. בזמן שהיו מפטירים בשירת דבורה היו מתרגמים אותה לערבית: תשב״ץ ג: קכא.
ג. למכור המפטיר למרבה במחיר ולקנות את המפטיר בשביל ילדיהם: ריב״ש לה.
ד. קריאת ההפטרה בשניים, אחד קורא פסוק אחד, והשני קורא את הפסוק השני, וכך קורין בדילוג: ריב״ש מ.
ה. כפילת פסוקים ומזמורים. כגון הודו שבסוף מזמור הודו לה׳ קראו בשמו, וכן הודו לאל השמים, וכן כל הנשמה תהלל יה, וכן ה׳ ימלוך לעולם ועד שבסוף שירת הים: ריב״ש קלג.
ו. מנהג לקדש על יין צמוקים: ריב״ש ט.
ז. מנהג לקדש על יין ענבים שמערבים בו דבש ומראהו איננו אדום: תשב״ץ א: נז.
ח. מנהג באלמדייא להתענות ביום הושענא רבא: תשב״ץ ג: קט.
ט. מנהג בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן לחזור ולקרות הסדר חמש או ששה פעמים כדי שיספיק לכל אחד ואחד ג׳ פסוקים: ריב״ש פד.
י. בדברים שהרמב״ם קובע הלכה על פי מנהג ולא דין, הולכים אחר המנהג שבעיר או לפי דין התלמוד אף אם מקובל בעיר שאין דנין אלא על פי הרמב״ם: ריב״ש ק.
יא. בווהראן הקלו בדם בתולים — מאידך החמירו בימי טוהר של יולדת: ריב״ש מ.
יב. בכל הארצות משחיתים הפיאות ומשאירים חוט אחד באמצע: תשב״ץ ב: ק.
יג. באלג׳יריה נהגו להשביע את העדים כמנהג המוסלמים: תשב״ץ ג: טו40.
יד. הענשת יהודי מקלל כהן כמנהג המוסלמים להעניש מקלל אחד מקרובי הנביא: ריב״ש צד!4.
טו. לצאת כל שבעת ימי אבלות לבית הקברות כמנהג הישמעאלים: ריבי׳ש קנח.
טז. נהגו להרבות ללבוש בגדי פשתן: ריב׳׳ש כט, סז.
יז, המיטות היו קבועות בכתלים, בימי האבל לא היו הופכים את הכרים בניגוד לנהוג בספרד: ריב״ש סט.
יח. באחד מבתי־הכנסת בבג׳איה נהגו לחלוץ את הנעלים לפני הכניסה כמנהג הישמעאלים לפני כניסתם למקום הקדוש. מנהג זה הונהג גם על ידי הרשב״ץ באלג׳יר: רשב״ש רפה.
יט. בתנס מנהג המדינה מימי קדם שכל המגרש אשה שלא מדעתה, מענישין אותו ממון: תשב״ץ ב: כ.
כ. הנדוניה ניתנה לבנות בצורת מטלטליו, תכשיטין ומלבושים ולא בכסף, כדי שהנדוניה תהיה בעיין ברשות הבא, ולא תבוזבז על־ידי החתן: ריב"ש קד
בימי צמיחת הנצרות-הירשברג
בימי צמיחת הנצרות
בימי הקיסרים שעלו על כס רומי לאחר אדריאנום נשתפר מצבם של היהודים בכלל ושל אוכלוסי אפריקה בפרט. הענקת זכויות אזרחיות ליהודים ומעמד נסבל לדתם משלבים אותם במסגרת האימפריה הרומית, ואין הם נבדלים לכאורה משאר האוכלוסים אלא בדתם. נוסף ליהודים, שמספרם היה ניכר, נתרבו אז ׳יראי השמים׳, שהיו נוחים לקבל השפעות יהודיות ונוצריות.
בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקוס אבליוס אנטונינוס (קאראקאלה), והם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה (היא לבדה) שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא׳ כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימויס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים פותרים ׳וללבן עד עת קץ׳ בספטימיוס ואנטינינוס. בחורבות בית־הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ׳לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיוס סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס ספטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים׳. מ. אבי־יונה מציין, כי זו היא הכתובת היחידה שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.
אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת **יי, והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שטבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות׳ ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.
מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים וכופרים הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית. בייחוד היפנו את זעמם נגד ׳עובדי שמים׳, כת מתייהדים, שעל טיבה לא הגיעו לידינו ידיעות ברורות ומהימנות.
קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב׳קודכס תיאודוסיאנוס׳, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הונוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין, דבר שהיה לחוק מאות שנים.
לדבריו של הירונימוס (מת 420) מתוחה היתה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח
יוסף שטרית
בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר.
בקשה סי׳ = סימן: פריחא בת יוסף
נו׳ = נועם: ׳אויה לי אויה לגופי׳
1 פנה אלינו ברחמים;
בזכות אברהם תמים,
רחם עלינו ממרומים,
האל גואלי. בקר תשמע קולי
5 רחם על עם סגלתך,
כי הם עמך ונחלתיך;
מהר קבץ קהלתך
אל הר גלילי.
יחיד נשא ונעלם,
פדה בנך כשה נאלם,
ובנה דביר ואולם,
ותמוך גורלי.
חוס וחמול עלינו
ולציון העלינו,
והקם דבירך אלינו,
צורי וגואלי.
אלי, שמע תחנתי,
אדון בוחר רנתי,
האל מגני ומנתי,
כוסי וחבלי.
אנציקלופדיה רבני וחכמי הספרדים ועדות המזרח
רבי אב המון
מחכמי ורבני קושטא. בנו של כמהו״ר רבי יוסף המון זלה״ה. שמוזכר בהסכמת ספר ״טוב טעם״ בה הוא חתום בקושטנטינא בטו"ב אלול שנת ובשמ״ח לפ״ק וחתימתו שם עם כמה רבנים חשובים.
רבי אבא אלבז
נולד בעיר צפרו שבמרוקו לאביו רבי עמרם ביום י״ד תשרי נדדת תרי״א [1851] ומעודו לא מש מאהלה של תורה. לקח לו לאשה את הצדקת מסעודא בת אחיו מאביו רבי יקותיאל אלבאז בשלשה ימים לחדש אדר הראשון ש״ש תרכ״ד.
שמש בדיינות הרבה שנים. ובסוף ימיו בקיץ התרע״ט נתמנה לדיין על פי הממשלה במקומו של רבי שלום אזולאי. הוא זכה לגבורות ונשאר במנויו זה עד יומו האחרון כ״ו אלול התרח״ץ.
וכתביו הניח ביד בנו יחידו רבי יקותיאל מיכאל. ושניהם ז״ל שמרו בדייקנות על הרכוש הרוחני היא הספריה הקדושה וכתבי היד שהנחילו להם אבותיהם.
אלו הם חיבוריו:
א]. ״זובחי הזבח״. על שחיטה וטריפות.
ב]. ״דין אבא״. שאלות ותשובות בהלכה.
נ]. ״מילי דאבא״. לקוטים על התורה ומכתבים. נדפס על ידי נכדו הרב מאיר אלבז ירושלים תש״ם.
ד]. נמוקים על השלחן ערוך.
ה]. ״בית האוסף״. לקוטים מדעיים מספרים שונים, וכך כותב שם: "חסדי אל ראו עיני תכתב וזאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, אני הכותב נהייתי ונתליתי בחולי הקרע ( השבר ) ימים כבירים קרוב לשלשים שנה, ואין לו רפואה כפי הטבע, עד ( אחר נתוח ) שיקרע הרופא עור הכרס החיצון, ויתפור דיר הכרס הפנימי, וזה מן הנמנע לעשותו כי זקן אנכי קרוב לגבורות, וגבר עלי חסד האל, והתחיל המקום להסתם והסירותי מעלי האיזור [החגורה] שעושים הרופאים וחזר המקום לכמות שהיה, ומחמת שזה חוץ מן הטבע כתבתיו לאות ולמזכרת בשנת תר״ץ לפ״ק בא סימן תצ״ר חיי נאום ע״ה אבא אלבאז.
ושם כותב עוד מה שראו עיניו: ״גויה בצפרו ערבית בת שבע שנים וחצי שחצי פניה לאורכו עלה שער כשער העזים עם עור שחור ברוך משנה הבריות״.
הרמב״ם אלבאז בספר ׳היכל הקדש׳ כתב שנהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלים בטבילה, או טהרת ט׳ קבין קודם שחרית לזכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה.
רבינו נתן הסכמתו להדפסת הספרים: אבני שיש: רמת שמואל: שפתי רננות: ושיר חדש.
וכך חרות על מצבתו קבורתו.
פה נגנז ארון התורה ראש על אר״ץ ר״מ ור״מ הרב הקדוש רב ומו״ץ ושפט את ישראל מ״ז שנה הרה״ג המפורסם אדמו״ר כמוהר״ר אבא אלבאז זצ״ל נולד י״ד תשרי תרי״א [1851], נתבש״מ יום ה׳ כ״ו אלול תרח״ץ [1938] פ״ק זיע״א.
תולדות רבני עיר צפרו, עמוד נח
רבי אבא ב״ר יהודה דילמדיגו מחכמי קנדיה. בן דורו של הרשב״ץ. מופלג בחסידות ובעושר. בנה בתי כנסיות, הקדיש ספרי תורה ותמך בנזקקים. בניו: רבי אליהו, רבי משה, ורבי אלקנה.
רבי אבא ב״ר יהונתן סירירו
חי במאה הששית אחד מחכמי פאס, ונתבש״מ בכסלו תקצ״ה בחולי הקוליר׳א רח״ל, הרב הנזכר היה חסיד וקדוש והוא היה שוחט ובודק מומחה.
מלכי רבנן, בערכו
רבי אבא ב״ר יצחק אביחצירא
מרבני מרוקו. היה נכדו של הגה״ק רבי יעקב אביחצירא זלה״ה. נודע בגדולתו המופתית, ורבים שיחרו לפיתתו לקבל את ברכתו ולהגות ממנו עצה ותושיה.
נפטר כ״ו חשון התרצ״ז [1937]. ומנוחתו כבוד בעיר בודניב-מרוקו
רבי אבא דוד אליהו
מחכמי ורבני בגדאד ״חסידא קדישא״ ומרבה בצדקות. הגרי״ח בספרו שו״ת ״רב פעלים״ ח״א יו״ד סימן מד מרבה בשבחו מאוד עיי״ש. בכ״י רבי שלמה לניאדו כתוב: ״רבי דוד אבא אביו של שאול יודע העתים, נפטר בכ״ג באייר תרל״ו [1876]״.
רבי אבא יהודה חדאד
מחכמי ורבני ג׳רבא. היה ת״ח מצויץ בעל זכרון נפלא והיה חכם בדקדוק המקרא. ושמעתי ממר אבי [מוהרמ״ך] ז״ל שכמה פעמים היה בא לבית המדרש לפקח על התלמידים הלומדים בש״ס והיו לומדים לפניו הסוגיא עם פירש״י ואחרי שלומדים אותה פעם ושתים מבארים לפניו הכל והוא היה שואלם על כל קוץ וקוץ בש״ס וברש״י כאילו מונח הכל בכיסתיה, ועיין בהסכמת הרבנים בספר פני שאול למוה״ר הרה״ג רבי אבא שאול חדאד ז״ל. כ״כ בספר ממלכת כהנים [דף מ״ד] הנדפס עם ספר פרח שושן להרה״ג רבי שושן הכהן ז״ל עי׳ש.
אנשי השם, עמוד ט
רבי אבא כודיידאתיף
מחכמי ורבני בוכארה. דיין, היה חבר בבית דינו של הגאון הראב״ד רבי חזקיה הכהן רבין בשנים 1900 לערך.
רבי אבא מלוד-שמא
מרבני ספרד, מובא בספרו של רבינו אברהם סבע בפירושו לתהלים כ״י שכתב בתוכן דבריו: ״וראיתי בקהל סמוכה תקון מחכמים גדולים שלפנינו בפרט מחכם החסיד רבי אבא מרביץ תורה בקהל לוד שמא״ עכ״ל. ולא נודע זמנו בדיוק אבל כנראה בשנת ה״א קוף לערך.
נר המערב
רבי אבא מרדכי עמאר
הרב הגדול רבי אבא מרדכי זצ״ל נולד במרוקו בשנת התרמ״ח [1888], הוא הצטיין בכשרונות גדולים, למדן גדול היה ובעל סברה ישרה, זכות שכלו ועומק הבנתו היו לשם דבר בעיר, הוא היה בקי בש״ס ופוסקים לא הניח פינה. הוא ניחן בכח הסברה נדיר, וכל דבר הקשה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה עד אשר הדברים שמחים כנתינתם מסיני.
הרה״ג רבי אבא מרדכי היה מדמויות ההוד של העיר, חביבותו השופעת, ואהבתו הכנה הפיחה רוח חיים בכל מי שבא איתו במגע, ענוות חנו הנסוכה על פניו, הקרינה על כל הסובבים אותו ונקשרו אליו בקשר אמיץ, ואפשר לומר שהוא היה האישיות הנערצת ביותר בכל העיר.
תחילת לימודו בש״ס היה אצל הרב הגדול רבי חיים בירדוגו זלה״ה שהיה ממרביצי התורה בעיר והעמיד תלמידים הרבה, הוא למד אצלו קרוב לארבע שנים, ואחר כך החליט לפרוש מהחבורה הוא וידיד נעוריו הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. סיבת פרישתם היתה שיטתו האיטית של הרב, ותפיסתם המהירה ביחס לחבריהם. רבי יצחק ואבא מרדכי נקשרו בקשר הדוק ולמדו בחברותא כל ימי חייהם, וכדי להמחיש מה משמעות של חברותא לכל החיים, אספר מה ששח הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. בהיותי לומד אצלו בבין הזמנים של שנת תשי״ז. והואיל וחבבני מאוד העזתי לשואלו האם סיימו הוא ואבא את כל הש״ס, ענה ואמר לי ״ארבע פעמים סיימנו את כל הש״ס גמרא רש״י ותוספות הרא״ש והר״ן ונמוקי יוסף, וטור ובית יוסף ושולחן ערוך אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר״.
מתוך שו״ת וחידושים"דברי שלום ואמת", בתולחת המחבר, עמודים 41-42
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
CHAPITRE 2
L'instabilité politique de l’empire chérifien
Le tritel de Fès est le résultat de facteurs complexes qu'il convient de replacer dans leur contexte historique. L'enchaînement des événements qui l'ont précédé débute en 1894 avec la crise dynastique entraînée par la mort de Mawlây al-Hasan (né en 1836, rég. 1873-1894) qui ouvrit pour le Maroc une ère troublée
A la fin du XIXe siècle, son pays, qui constituait encore un empire indépendant, fut une proie convoitée par les puissances européennes autant pour ses richesses naturelles, sa position stratégique à la jonction de la Méditerranée et de l'Atlantique, que par la faiblesse de son jeune successeur – le sultan 'Abd al-'Azîz (1878-1943, rég. 1895-1908), dont l'autorité était mal reconnue. Critiqué pour son engouement puéril pour toutes les nouveautés d'Europe, il fut accusé d'impiété. Il entreprit néanmoins un certain nombre de réformes qui exaspèrent ses sujets conservateurs. Une réforme monétaire introduite en 1902 souleva des manifestations violentes qui débordèrent inévitablement sur les mellâhs du pays
L'affaiblissement du pouvoir chérifien et sa débâcle financière facilitèrent l'extension de l'action discrète entamée depuis 1890 par la France, qui, depuis une convention secrète avec l'Angleterre, poursuivait dans le Sahara marocain ses conquêtes. Ces dernières suscitèrent une vive émotion au sein des populations locales qui se regroupèrent autour de l'étendard de la résistance levé par des figures maraboutiques – le cheikh Mâ al-'Aynin et Bû Himâra, qui prêchaient la guerre sainte contre l'envahisseur
Mâ al-'Aynîn ( 1831 -1910), chef religieux originaire du Sahara, le douzième des quarante- huit fils de Muhammad Fâdil, fondateur de la confrérie fâdiliya. Il fut à son tour le père d'Ahmad al-Hîba ( 1876-1919), chef de file de la résistance armée contre les Français à et Bû Himâra32, qui prêchaient la guerre sainte contre l'envahisseur.
[1] Bû Himâra (ca 1860-1909), dit aussi or-rogui (prétendant), se proclama sultan en protestation contre les réformes du sultan 'Abd al-'Azîz. Il persécuta cruellement les Juifs
Une série d'insurrections sanglantes marquèrent le tournant du siècle, entraînant inexorablement des souffrances pour les Juifs, analogues à celles vécues au XVIIIe siècle, à l'époque néfaste de Mawlây Yazîd. La cause des incursions étrangères fut imputée aux Juifs qui par leur commerce et leurs écoles auraient attiré les Européens au Maroc! Des bandes de voleurs et de meurtriers sévirent dans l'ouest du pays et se répandirent au nord-est ainsi que dans la région adjacente à l'Algérie, suscitant l'inquiétude de Paris
Le pays sombra dans l'anarchie et la xénophobie. En mai 1905, un des agents précieux de la politique française, Xavier Coppolani, fut assassiné. Avocat de la «pénétration pacifique», il était spécialiste des confréries musulmanes et connaissait bien le pays et sa langue. Le gouvernement français proposa au sultan de rétablir l'ordre dans son empire avec l'aide de la France. En la circonstance, Paris décida de faire venir un militaire, serviteur de la République avec une longue expérience de la guerre coloniale – le général Louis-Hubert Lyautey (1854-1934), qui à partir de son expérience de l'Algérie mit en pratique sa tactique de la «tâche d'huile» pour étendre l'influence française en direction du Maroc à partir de l'Algérie
Les épreuves endurées pendant cette période par les Juifs du Maroc furent immortalisées par une série de qasîda-s en judéo-arabe dues au poète sefraoui Rueben Azziânî ( 1878- 1942).Voir D. Ovadia, La Communauté de Sefrou: sources et documents, II, Jérusalem, 1975, pp. 207-215
[1] Sorti de Saint-Cyn Lyautey sert en Algérie et en Indochine avant d'être affecté à Madagascar jusqu'en 1902. Promu général, il obtient le commandement de la division d'Oran à la frontière du Maroc. En 1907, chargé d'occuper Oujda, il est nommé haut-commissaire du gouvernement pour la zone occupée. Il sera l'artisan principal de la pacification du Maroc après l'établissement du protectorat français dont il sera le premier résident général
L'esprit du Mellah-J.Toledano
- Di a'ddo el hens — ikbof ml ebbel Mordu par un serpent — craint la corde
- Equivalent du nroverbe frangais avec changement des personnages selon le folklore: "Chat echaude craint l'eau froide"
-
טולידאנו
A 'mal lil — mthka Inhar Travail de nuit — honte du jour
Dans l'ancien temps quand l'eclairage etait rudimentaire — bougie ou chandelier — il etait fortement deconseille de travailler de nuit car on voyait tres mal et ce n'est que lendemain, a la lumiere du jour, que les defauts apparaissaient. Meilleur exemple: les travaux de couture, grande specialite juive. Au sens figure chaque chose doit etre faite en son temps
- Ida rit tawil ka izri Si tu vois courir le grand
A 'rf el ksair milorah C'est que le petit est derriere lui
II ne faut pas se fier aux apparences. Tout le monde croit qu'un homme petit est obligatoirement plus faible qu'un grand et dans la pratique il s'avere souvent que c'est bien le contraire.
DE TOUTES LES TAILLES
On raconte qu'un nouvel emissaire d'Israel venait d'arriver et pour etaler ses connaissances de frangais demanda a un candidat a l'immigration de bien vouloir preciser son poids et sa hauteur. Offusque, son collegue le corrigea — On ne dit pas la on ne dit pas la hauteur-on dit l'altitude
UNE GRANDE BOUTEILLE
Taille moyenne ou petite – telle etait la norme dans les Mellahs
A quel point la grande taille denotait – cette petite histoire garantie authentique
Au debut des annees trente vivait a Meknes "un instituteur terrible" dont la grande taille intimidait encore plus. Appelons-le Prosper
Un jour arriva titubant, au vieux Mellah, un legionnaire passablement emeche et reclamant a grands cris une grande bouteille de vin. A l'epoque bien peu parlaient frangais et nul ne comprenait ce que voulait ce soldat perdu qui commencait a devenir menacant. Miracle un passant pretendit parler frangais, on l'amena au legionnaire et il lui demanda "quoi tu veux toi?" Et le legionnaire de hurler une GRANDE bouteille de vin!
Notre passant se releva l'air satisfait de celui qui vient de resoudre une grande enigme: — C'est bien simple il veut voir Prosper C.
il dit tout le temps grand c'est qu'il veut parler a Prosper C.
ET TON PERE
Toujours a Meknes mais a l'autre bout de l'echelle. Un des grands notables de la ville etait un tout petit bout d'homme d'a peine un metre cinquante. Mais comme la valeur n'attend pas le nombre de centimetres, il etait un des dirigeants de la communaute. C'etait periode electorale et il servait de conseiller intime au pretendant au poste de President de la communaute. Ayant peu d'occasions de manifester leurs talents democratiques, les Juifs se passionnaient pour ces elections. La veille du scrutin notre candidat voyant la victoire lui echapper. envoya son serviteur reveiller son conseiller pour tenter de redresser la barre. Le serviteur sonne et sonne jusqu'a ce que le maftre de maison se leve et vienne ouvrir. Le serviteur excede d'avcu taut attendu dans l'obscurite, rudoya le petit
Va reveiller ton pere, vite nous sommes presses
Notre homme qui etait habitue a de telles meprises, ne perdit pas sa bonne humeur et lui repondit candidement
— Mon pere cela fait dix ans qu'il est au cimetiere et qu'il n'habite plus ici
זעקת יהודי מרוקו-אברהם אלמליח ז״ל
אברהם אלמליח ז״ל
סופר וחוקר, היסטוריון ובלשן, קצין האקדמיה הצרפתית (1934) ואביר לגיון הכבוד (1946) ! (1959). ציר קרן היסוד ביון (1936), ממיסדי קרן היסוד בלונדון (1920), ציר בכמה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית. במאות כתביו, מאמריו ונאומיו העלה על נס את גדולתם של יהודי צפון־אפריקה. בכלל ובמיוחד את תרומתם של הרבנים, המשוררים והפיטנים לחכמת ישראל ולישוב ארץ־ישראל.
מר אלמליח היה נצר ליוסף דין, מנהל עדת המערבים בירושלים ממשפחת רבנים ופיטנים מספרד שעברו למרוקו. .נולד בירושלים בניסן תרמ״ה, ערך למעלה ממאה גליונות של ״מחברת״, שבהם סקירות על פעילות כי״ח וחומר רב ערך בכל שטחי מדעי הרוח. בגליונות ״מחברת״ בטאון חינוכי, תרבותי וספרותי לעדות־המזרח, מוצאים חומר רב חשיבות על קהילות היהודים באפריקה, אסיה והבלקן.
מאמרו הראשון התפרסם ב,,השקפה״ של א. בן-יהודה מחשון תרס״ד. בזמנים שונים ערך את העתונים: ״איל ליבירל״ (באיספניולית, ירושלים), ה״חרות״ (בשנות תרע״ד—תרע״ח), ״מזרח ומערב״ (תרע״ט—תרצ״ב),, דואר היום (יומן), ו ׳בריד אל יום״ (בערבית) כולם בירושלים. חבר מלונים אינצקלופדיים צרפתית עברית ועברית צרפתית. היה דברה של יהדות המזרח בארץ ומחוצה לה. נשארו כתבים שעוד מצפים לגואל, כגון: תולדות הרבנים הראשיים האחרונים. ,
הלך מאתנו אישיות רבת. הגוונים, שהזהירה ככוכב לכת בשמי הספרות העברית ובשמי הממלכתיות היהודית, שקמה לתחיה.
מראשי יהודי מרוקו כיום
חבר הנהלה של המגבית היהודית המאוחדת בישראלי ואחד העסקנים הידועים של יהודי צפון-אפריקה במדינת־ ישראל.
נולד בשנת 1920 בקזבלנקה שבמרוקו. קבל חינוך בבית ספר צרפתי. עבד בענף הדפוס בעתון " לה פרס מרוקו " ב " מגרב "
ובדפוס הפרטי שלו ״עתיד״, בו העסיק ב־50 פועלים. ב-1955 עלה למדינת־ישראל מתוך זיקתו העמוקה לעם ישראל ולארץ- ישראל, מר טימסיט היה היהודי הראשון ממרוקו בעל האמצעים ועסקן ציוני, שהחליט לעלות לישראל במקום להגר לארצות הברית או צרפת, להשתלב בה, לבנות ולהבנות.
בהיותו במרוקו קבל מר טימסיט באהבה ובלבביות את המנהיגים הציוניים, שהגיעו מישראל ומחוצה לה. ביניהם ה׳׳ה: י. ז. שרגאי, ב. דובדובני, א. ציגל, מ. קול, י. רפאל, מ. חסון, גב. נג׳אר, י. ברגינסקי ז״ל וכן את כל השליחים של המגבית היהודית ועלית הנוער.
בשנת 1946 השתתף בקונגרס ״הציוני הכ״ב בבזל. עם ה״ה: לויתן, פרוספר כהן, פול, קלמרו, נשיא הפדרציה הציונית במרוקו. פעילותו בקרב הנוער היהודי במרוקו החלה עוד בשנת 1936 כאשר הקים את האגודה ״קרל נטר״, שתפקידה היה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הצעירים במרוקו. הוא היה מזכיר כללי של קק״ל בכל מרוקו.
במשך תקופת פעילותו הציונית נפגש עם אישים רמי מעלה בתחום הציונות, מדינת־ישראל והיהדות העולמית. בהזדמנויות שונות הואילו הנ״ל לרשום בספר זכרונות שבידי מר טימשיט דברים קצרים וכן חתמו שמם. בין החותמים, הנשיאים של מדינת־ישראל: פרופ׳ ח. ויצמן ז״ל וז. שזר יבל״א וראשי הממשלה: מר ד. בן־גוריון ומר ל. אשכול, ראשי התנועה הציונית ה״ה: אבא הלל סילבר ז״ל ונחום גולדמן יבדל״א.
״ברכה נאמנה במרוקו מהישוב במולדת ומבאי הקונגרס הציוני הכ״ד. חלוציכם זה יותר ממאה שנה בנו את הישוב החדש — ביפו, בירושלים ובשאר המקומות של ארצנו הקדושה. תזכרו כולכם לשיבת ציון ותחזו יחד עם כל בני ישראל — בארץ ובתפוצה בקום מחדש מדינת־ישראל בארצך, ותשובו קוממיות לארצכם הגאולה״.
בזל, חנוכה תש״ז, ד. בן-גוריון
בבקורו הראשון בישראל בקר את ה״ה י. מ. טולידגו ז״ל וב. שיטרית ז״ל שחתמו, בפנקסו כדלהלן:
״הנני מברך את אחינו העובדים לטובת ישראל ואת אחינו בני מארוקו בפרט "
1949׳ הרב יעקב משה טולידנו ז״ל
״ברכה נאמנה לאחים במרוקו מיליד ארץ־ישראל, שאבותיו עלו אליה ממרוקו בקום מדינת ישראל ובשחרורה בכוחות בנינו אוהבי המולדת והדרור, רוצים אנו בקבוץ גלויותינו'
24.3.49 ב. שיטרית ז״ל שר המשטרה והמעוטים בועידה של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בפריז כתב
מר מ. קול:
״שמחתי לפגישה עם נציגי יהודי וציוני מרוקו, בכוחות משותפים נציל, נעלה, נקלוט ונחנך רבבות ילדים ונוער ממרוקו ונהפכם לחלוצים טובים ומישבים על המולדת בישראל״.
19.9.49 משה קול
״ביום הראשון של הכנסת החדשה בברכה ובאחולים״.
31.8.66 ל. אשכול
״ביום הישיבה החגיגית הראשונה בבנין הכנסת החדש, הנני חותם בספרו של מר מוריס טימסיט״.
31.8.66 קדיש לוז
״במיזוג גלויות והתקרבות אמת־עתיד עמנו ומדינתנו״.
2.9,1965 י. קורן — ״מזכיר האיחוד־העולמי״
לענייני יהדות צפון-אפריקה ולציונות, אליהם הקדשת מיטב מרצך ואונך, מי יתן והאנדרטה המוקמת היום בדימונה לזכר מ״ג המעפילים ממרוקו תהיה סמל ומופת לחינוך העם המתקבץ בישראל ואשר דימונה היא בשבילו סמל של חלוציות, של עיר במדבר, ולחינוך הדור הצעיר הגדל בה, ותשמש מופת חינוכי למיזוג גלויות של אמת׳׳.־
18.1.67 לוי מויאל
ב־1949 בחדש פברואר בקר מר טימסיט במחנות עולים בהיותו תיר. בקור זה בוצע בעיקבות לחץ שהופעל עליו על־ידי מנהיגים ציונים בפריז. בסיום הבקור שנמשך שבועים ושבוצע בעזרתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, נכתב דו״ח ארוך שנמסר לראשי המדינה. בדו״ח זה באה תביעה לתקון המצג בבתי־העולים.
מר טימסיט זוכר לטובה את פגישתו עם מר ד. בן־גוריון בשדה בוקר באוגוסט 1954, כאשר הלה הראה לו בפעם הראשונה את תכנית ישוב שלשים הנקודות באזור לכיש שבנגב. .באותה הזדמנות בקש מר ד. בן־גוריון ממר טימסיט לשמוע את חוות דעתו על תכנית זו, כמובן, שמר טימסיט התפעל, התרשם והמליץ על בצועה.
עם עליתו לישראל נגש מיד לפעילות צבורית לטובת אחיו מצפון-אפריקה. למטרה זו נפגש לשיחה עם ה"ה י. ברגינסקי ז״ל, י. טל ז״ל ו;. גולדמן וג. שרגאי יבל״א־ בשיחה זו, שבה השתתפו גם ה״ה ח. דהן וג' גר־נס ואחרים, תבעו לפתוח השערים לעלית מאה אלף עולים מצפון־אפריקה.
מר טימשיט, שממלא תפקידים ״בני־ברית״, ,,בריתי עם״, :אינטרגרופ״, ״מועדון מסהרי ותעשיתי״, :ברית ידידות צרפת׳/ ועוד, מוכיח, אל נכון, עד כמה לבו חם לעניני צבור ושאיפתו העזה לראות ביהודי צפון־אפריקה, שעלו לישראל משתפים עצמם במפעל האדיר, שהוקם במדינת־ישראל בכוח חזונו של ד״ר ת. הרצל.
״חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״ אין יופי שאין בו פגם
"חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״
אין יופי שאין בו פגם
בעיירה אחת במרוקו, הייתה בחורה מכוערת מאוד שהגיעה לפירקה. כל מאמצי השדכנים למצוא לה חתן עלו בתוהו.
לאחר חיפושים רבים, מצאה משפחתה שדכן מעיר רחוקה, שהסכים לקבל עליו את המשימה ולמצוא לבחורה חתן. אחרי זמן-מה, הודיע השדכן להורי הכלה שמצא חתן ועליהם להכין סעודת אירוסין.
מאחר והכלה הייתה כאמור מכוערת ומלאת מומים, ביקש השדכן שיכינו לה כיסא מיוחד ובו שקערורית במשענת, שבו תסתיר הכלה את הגיבנת שהייתה לה.
עשו ההורים מה שביקש השדכן, ולפני בוא החתן והקרואים, ישבה הכלה בכיסא כשהגיבנת שלה מוסתרת היטב. הגיע מועד השמחה. השדכן הושיב את החתן לצד הכלה והוא עצמו ישב לצד החתן. לאחר שהחתן התיישב, התחיל לבחון את הכלה מקרוב. במבט אחד חטוף, גילה החתן שראש הכלה מכוסה בגלל היותה קרחת. פנה לשדכן ואמר לו: "מה עשית לי? הרי הכלה קרחת״! השיב לו השדכן: "לשם מה לך כלה עם שערות? שערות בראשה של אשה הם גורם להוצאות מיותרות: תסרוקות, שמנים וכוי ״. המשיך החתן לבחון את כלתו והנה הסתבר לו שהכלה חרשת. פנה החתן בכעס לשדכן ואמר: ״הכלה גם חרשת״! השיב השדכן: ״הרי זה עדיף לך שהכלה חרשת. כך תוכל בשעת כעסך לצעוק ולקלל אותה, מבלי שהיא תשיב לך״. השלים החתן גם עם מום זה. הוא המשיך לסקור את אשתו לעתיד, כשמידי־פעם, מצא עוד ועוד פגמים. ואילו השדכן ממשיך להרגיעו, שאלה אינם מומים ממש, ואפילו מומים אלה הם למעשה יתרונות לחתן.
בסוף המסיבה, כשהתפזרו הקרואים, התכופפה הכלה מעט, והחתן הבחין בתדהמה בגיבנת שהוסתרה כל הערב. מום זה לא היה יכול החתן לסבול והוא פנה בכעס לשדכן. השיב לו השדכן: ״למה אתה מתלונן? וכי ראית מימיך יופי מושלם, ללא פגם? הרי ידוע ומפורסם הפתגם האומר 'חתא זין מא כסתו לולה׳ [=אין יופי שאין בו פגם]״.
Am Israël Haï – David Bensoussan
Am Israël Haï
David Bensoussan
Notre communauté a complété un cycle mouvementé qui s'est étendu sur tout le vingtième siècle : période coloniale, nationalisme, sionisme et émigration. Toute une société qui s'est francisée, anglicisée ou italianisée, a connu la même réalité sinon que, pour les Juifs d'Orient, l'émigration fut bien plus dramatique qu'elle n'a pu l'avoir été pour les Juifs du Maroc. Aux révolutions technologiques et sociales – la révolution des mœurs – de l'ère moderne se sont également ajoutées celles de l'émigration au Canada, dans une société elle-même en quête d'un projet national au sein même de la Confédération canadienne et le débat démocratique qui s'y tient est à citer en exemple pour l'ensemble des nations. Il est peut-être temps de faire le point sur son évolution et de considérer la meilleure façon d'envisager l'avenir. Bien que je vais m'attarder dans ce qui suit sur l'évolution de la communauté juive marocaine qui constitue la grande majorité de la communauté sépharade québécoise, l'évolution dans les autres pays de la diaspora sépharade fut quasi-similaire.
À la fin du XIXe siècle, la communauté juive marocaine vivait dans un état précaire, sans moyen de protection devant des abus de toute sorte et, mis à part une infime minorité de nantis, les voyageurs ont décrit notre communauté comme une proie facile et sans défense, ployant sous le fardeau de la misère dans des mellahs surpeuplés. Tant bien que mal, la communauté a surmonté des épisodes de famine, d'épidémie et de razzias grâce à une organisation communautaire qui, avec fort peu de moyens, tenta l'impossible. Dans plus d'un sens, le leadership communautaire était dépassé par l'immensité de la tâche à accomplir
Heureusement, il se trouva des personnes d'une trempe jamais vue auparavant qui décidèrent de se consacrer entièrement à relever la communauté sur les plans social et économique. Il était facile pour beaucoup de personnes qui s'étaient fait une situation, de ne veiller qu'à leur propre intérêt et de tourner le dos aux leurs. Mais il se trouva des grands hommes qui agirent pour façonner un judaïsme marocain nouveau et inséré dans sa société et dans son siècle. Je me permettrai de ne citer que quelques-uns d'entre eux envers qui nous avons une grande dette. Moïse Nahon, David Sémach, Élias Harrus, Émile Seban et tant d'autres encore, se sont consacrés à l'Alliance israélite universelle qui, pour beaucoup, représentait le progrès et l'espoir de jours meilleurs, et l'écrasante majorité des parents juifs y envoyèrent d'ailleurs leurs enfants. Samuel D. Lévy fut l'inspirateur d'une kyrielle d'organismes de bienfaisance efficaces auxquels il se dévoua sa vie durant en convaincant et en inspirant les siens pendant tout un siècle : la Maternelle, l'Aide scolaire, le Centre antituberculeux, la Fédération des associations juives pour la lutte contre la tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed, l'Union des associations juives de Casablanca, le Comité d'études juives, Maghen David, l'École normale hébraïque de l'Alliance, l'œuvre des bourses Abraham Ribbi, le Centre social du Mellah, l'école professionnelle de l'O.R.T., l'organisation de santé O.S.E. et bien d'autres encore. Par ailleurs, il fut président du Fonds national juif au Maroc pendant 35 ans
Alfonso Sabah fut l'âme du centre Charles Netter à Casablanca et collabora avec le DEJJ {Département Éducatif de la Jeunesse Juive) pour maintenir une activité culturelle vibrante donnant à la jeunesse les moyens de conjuguer judéité et modernité. Il offrit de la sorte une grande gamme d'activités éducatives et sportives : séminaires, soirées dansantes, conférences, sorties en plein air, synagogue, terrain de sport, etc. Léon Ashkénazi, alias Manitou, sut redonner le goût de l'héritage humaniste juif qu'il réconcilia avec l'orthodoxie traditionnelle du judaïsme ainsi qu'avec la philosophie et la pensée modernes. David Amar, secrétaire général du Conseil des Communautés sut exiger publiquement le respect des libertés civiques des Juifs marocains à l'heure où des relents d'un passé de minoritaires tolérés refaisaient surface
Fernand Corcos, J. Ohayon, le Dr Léon Benzaquen et Carlos De Nesry ont su respectivement, par leurs articles et leurs éditoriaux, présenter avec brio le besoin d'auto émancipation du judaïsme marocain. Sam Avital (Abitbol) et Élie Ohayon furent les architectes de YAliya clandestine, convaincus que c'était dans un état juif que la communauté se réaliserait
איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילות פאס
יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):
הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.
הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).
רס״ג, בן קוריש ואבן ג׳נאח הם הם אפוא בעלי ההכרה הבלשנית המתקדמת. ולהם יש לצרף את הרמב״ם, ואפילו שלא עסק בדקדוק וכמילון, הגיע אף הוא לאותה הכרה באשר להתפתחות הלשון ובאשר לפן הסוציולינגוויסטי של קביעת נורמות בלשון(ראה להלן, בנספח).
נספח: הפועל ״תרם״ ואחיו
המחלוקת בדבר טיבה של לשון חכמים ובדבר מעמדה בחרה לה מראשית דרכה מילת מפתח – מילת קוד: הפועל ״תרם״. במה דברים אמורים? על מנת להראות שלשון המשנה משובשת, או לפחות אינה מדוקדקת, נהגו להצביע על הפועל ״תרם״, שבו הפכו תי״ו של המשקל (מהשם ״תרומה״) לעיצור שורשי.
במקרא משמש הפועל רום משורש ר׳ו׳מ׳ בבניין הפעיל (הרים, ירים) וממנו נגזר השם ״תרומה״, כגון: תרימו תרומה לה׳(במדבר טו, יט), אבל בלשון המשנה משתמשים בשורש התנייני ת׳ר׳ם׳, שנגזר מן השם ״תרומה״, כגון: ״חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה״(תרומות א, א).
עוד שתי דוגמות של פעלים גזורי שם(דנומינטיבים) במשנה הם: ״התריע״ מן ״תרועה״ (במקרא ״הריע״ מן השורש ר׳ו׳ע׳). ״התחיל״ מן ״תחילה״(במקרא: ״החל״ מן השורש ח׳ל׳ל׳). העברית החדשה נתעשרה בפעלים תנייניים מטיפוסים שונים, כגון: התניע «תנועהג נ׳ו׳ע׳). מיקד «מוקד <י׳ק׳ד׳). מסגר «מסגרת< ס׳ג׳ר׳), אבטח «אבטחה <ב׳ט׳ח׳). הנה העדויות מספרות ימי הביניים:
מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה־י׳):
המחברת: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט,קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי״.
ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, ראשית המאה ה-י״א):
ספר הרקמה: ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון.
כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה] כי התו בתחלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ״וירע העם [=שורש רו״ע ]״. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… [כאילו משורש א׳פ׳כ׳/י׳פ׳כ׳ו ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: מדיח ומליח שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין ״במלח תמלח״ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי.
כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…
ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה/ מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך…״(עמי יט־ב).
ר׳ אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):
ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).
הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה-י״ב):
פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות ״אינן כראוי בלשון״(תרומות א, א)
סוף המאמר " איגרת רבי יהודה קורייש ליהודי קהילת פאס – שמעון שרביט