מורשת יהדות מרוקו

דפיקות בדלת

בדרך כלל המלון שקט, אני בוחר בו כי הוא קרוב לסורבון ברחוב שמפוליון, שכמעט אין בו תנועת רכב, צר וחד סטרי, מוקף חנויות ספרים ובתי קולנוע קטנים, שמקרינים נון סטופ סרטים טובים וישנים. בית מלון צנוע, חדרים נקיים ושקטים שמשקיפים לחצר, כל בוקר אני יוצא וחוזר בערב לישון, לא יודע מי תופס את החדרים לידי. אני אוהב את המצב הזה שנותן לי הרגשה של ניתוק ואפשרות להיות עם עצמי, הרי אני בא לפה כדי לכתוב ואין לי צורך לשוחח עם אף אחד חוץ מאשר עם עצמי. היום באופן יוצא מהכלל, כשנעלתי את הדלת והתחלתי לרדת במדריגות הצרות שמעתי גערות של מישהו מהמסדרון: הי י למה אתה פותח ?

אני מבין שהקול מתכוון אלי, חוזר ועולה ואומר לאיש, שזה רק נדמה לו, סגרתי את הדלת שלי והוא חשב שפתחתי את שלו, הוא היה ערום, סמוק וכעוס, הופרע כנראה בתוך אקט של אהבה, נרגע איכשהו וסגר בחזרה את הדלת ואני יכולתי ללכת, אחר כך בצהרים כשחזרתי, שוב קרה לי מקרה לא נעים, פקיד הקבלה נתן לי בטעות במקום את המפתח שלי 201 את זה של 202. נסיתי לפתוח את החדר אך לא הצלחתי, עד ששמתי לב, שאני משתמש במפתח של חדר אחר. ירדתי לפקיד והחלפתי, עליתי שוב, פתחתי את הדלת והתחלתי להתישב, כשמישהו עם חלוק רחצה יוצא מחדר האמבטיה ושואל מה אני עושה בחדר שלו, אני מסתכל מסביב ורואה, שאכן אני לא בחדר שלי, ריח סיגריות בכל מקום, הספרים שלי אינם על המדף ובארון בגדים זרים ומזוודה זרה, פעם במרסיי קרה לי שירדתי מהמטוס, לקחתי מסרט המטען את המזוודה הכחולה שלי ונסעתי לבית המלון, ורק מאוחר בלילה כשניגשתי לפתוח את המזוודה כדי לקחת את מברשת השיניים, המפתח לא פתח. ניסיתי שוב ושוב ולא עזר, כששברתי את המנעול והירמתי את המיכסה ראיתי רק שמלות, תחתונים וחזיות, רק אז הבנתי שטעיתי ולקחתי מזוודה דומה של מישהו אחר, צלצלתי מיד לשדה התעופה ודיווחתי על הטעות ולמחרת נפגשתי עם בעלת המזוודה והחל רומן.

הערב כשנכנסתי למיטה שלי הדלקתי את הרדיו לשמוע קצת מוזיקה, זה היה אחרי שראיתי בקולנוע למטה סרט של מנקייביץ, פתאום אני שומע דפיקות בדלת, אני כבר שבועיים פה ואף אחד לא דפק על דלתי, אני פותח את הדלת ומולי עומדת נערה אמריקאית עם שער זהב, שפתים אדומות כמו דובדבן ובושם נינה ריצ׳י, היא לבשה חלוק לילה ורוד ועליו מעיל חורף ובמבטא אמריקאי עם חיוך ביקשה אם אתה יכול להנמיך את הרדיו שלך, אני לא יכולה לישון. ברצון, חייכתי, היא פנתה לחדר הסמוך ואני סגרתי את הדלת, כיביתי את הרדיו ונכנסתי למיטה עם ספר של בוזאטי, הבושם שלה נשאר בחדר ולא נתן לי להתרכז בספר, נסיתי להמשיך את הקריאה שוב ושוב ללא הצלחה, כיביתי את האור ועצמתי את העיניים והתכנסתי לישון.

לפתע שמעתי מעבר לקיר התנשמויות ואנקות שהלכו וגברו יחד עם קולות צורמים של קפיצי מיטה, בהתחלה חייכתי לעצמי וצחקתי לבדידותי, אבל לאט לאט הפכו האנקות למשולחות רסן, עד שראיתי אותה מול עיני רוכבת עליו ערומה, שועטת ומצליפה וקולותיה נשמעים מקצה הארץ עד קצה, חשבתי לעצמי שזה לא הוגן, ממני היא מבקשת לסגור מוזיקת לילה שקטה, בעוד היא לא מתחשבת בכלל וגונחת בכל קולה, זה הטמפרמנט שלה, חשבתי, אני לא אגיד לה איך אוהבים, אבל בסוף קמתי בכל זאת, הדלקתי את האור, נעלתי את נעלי הבית, פתחתי את הדלת, יצאתי למסדרון, עמדתי מול הדלת שלה ודפקתי. הדלת נפתחה והיא עמדה מולי לבושה באותו חלוק עם משקפים ועם עט ביד, דומה מאוד לזאת מהסרט של מנקייביץ, לגמרי ברור שלא קמה מהמיטה, אלא משולחן עבודה. כן? בבקשה? לא יודע… הייתי מבקש מאוד להנמיך את הקולות…

אני מבין שאי אפשר להתערב במה שאדם עושה במיטה שלו, אבל יש לנו קיר משותף וזה כאילו את במיטה שלי. אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אדוני, איזה קולות? הקפיצים של המיטה, ההתנשמויות… לא נעים לי להתערב בקולות שלך, אבל… משונה, היא אומרת ומראה לי על המיטה שלה, שהיא מסודרת וריקה ושהיא לבד בחדר, אני מצטער, אני לא יודע איך להסביר את זה, אולי זה מחדר אחר, סליחה… לא נורא היא אומרת, לילה טוב, וסוגרת את הדלת. אני חוזר לחדרי, נועל והולך למיטתי, משעין את הראש על הכרית ושולח מבט בוהה באוויר, שואל את עצמי מה מקור הטעות, כשדפיקות נשמעות בדלת, כן? אני עונה, אתה יכול להנמיך את הקול? אני מתפלא על איזה קול היא מדברת, אני קם, פותח את הדלת, את יכולה להיכנס לראות, אני אומר לה, לאיזה קולות את מתכוונת, אני שואל, כשהיא נכנסת פנימה. את רואה שאני לבד, אבל באותו רגע אנחנו שומעים יחד מהחדר שלה קול של אורגיה סוערת, זה הקול שלך, אני אומר, כן? היא אומרת בהבעת פליאה, אתה מזהה גם את הקול שלו? היא שואלת על קולו הגונח ואוהב של הגבר, אני מתאמץ להקשיב, אך קשה לי להבחין, זה, כנראה הסרט שמוקרן באחד מבתי הקולנוע מתחת למלון, היא אומרת, הקולות הלכו וגוועו ומאחר שכבר ישבה אצלי היצעתי לה משקה והמשכנו לשוחח, סיפרתי לה מה שקרה לי היום בסורבון, ישבתי בספריה בין מאות סטודנטים קוראים וכותבים ופתאום קול שריקה של המרסלייז נשמע בכל האולם, כולם הרימו את הראש מעל השולחנות וחייכו זה לזה.

הקול נעלם וכולם חזרו עירניים יותר לעבודה, לפתע שוב בתוך השקט הכבד פורץ המרסלייז בשריקה עליזה, שני השומרים שליד הכניסה התחילו לעבור בין השולחנות לבדוק מי שורק, אך לא מצאו ופנו לכולם, מבקשים לא להפריע יותר, וחזרו למקומם. מיד נשמעה שוב השריקה ואחד אחרי השני קמו הסטודנטים ושרו יחד את המרסילייז ואיתם גם השומרים, ואחר כך חזרו כולם לעבודתם בשקט ולא היתה יותר הפרעה, היא שאלה אם גילו מי שרק בהתחלה. לא, אמרתי, אף אחד לא חיפש ולא התעניין יותר, כולם חזרו לעבודה כאילו לא קרה כלום וכשהגיע זמן סגירת הספריה ונשמע הצלצול והאורות כבו ונדלקו, קמו כל אחד בקצב שלו החזירו את הספרים ויצאו, מעניין מי היה האיש ששרק הראשון, היא אמרה. אחרי שכולם עמדו ושרו לא חשוב כבר מי היה ראשון, אמרתי.

אתה בטוח שכולם קמו ושרו? מה זאת אומרת? אולי רק נדמה לך? אני בעצמי שרתי! לפתע שמענו שוב את קולות האורגיה מהחדר שלה, שתקנו והקשבנו, אני מזהה את הקול שלך, היא אומרת, ואני את שלך, אמרתי. כיבינו את האור ונכנסנו מתחת לשמיכה גונחים ואוהבים יחד עם הקולות העלומים, כשקמתי בבוקר מצאתי את עצמי לבד במיטה, פרט לניחוח נשים קל לא היה שום סימן שלה, התעטפתי ויצאתי ודפקתי בדלת שלה, מפתח הסתובב, הדלת נפתחה, זוג זקנים עמד בפתח ושאל מה אני רוצה, סליחה, טעות, אמרתי וחזרתי לחדרי.

בעקבות נוסחה פילוסופית זו מגדיר המחבר בהמשך דבריו את היחס שבין התורה למצוות כיחס שבין חומר לצורה. התורה היא בבחינת חומר והמצוות הן הצורה. לפיכך כל העוסק בתורה בלי לקיים את המצוות דומה לעצם ללא צורה, הקיים רק בכוח וממילא הוא נעדר שלמות. המחבר גם מסתיי
ע בדברי חז״ל: ׳כל האומר אין לו אלא תורה… אפילו תורה אץ לו׳(בבלי יבמות קט ע׳׳ב). הסיפא של האימרה מתפרשת ע״י המחבר כהעדר קיום בפועל, כשם שגם החומר — וכאן הכוונה היא לתורה — קיים רק בכוח. מכאן משתמע, שהמחבר מייחם למעשה ערך נעלה יותר מן התלמוד, כשם שהצורה מעולה מן החומר לפי התפיסה הפילוסופית: ׳אלא שהצורה גדולה במעלה מן ההיולי׳.

בנקודה זו המחבר סוטה מן הקו הפילוסופי הקלאסי, שראה במושכלות את הצורה: ׳והדעת היתרה המצויה בנפשו של האדם היא צורת האדם השלם בדעתו׳. ובמקור פילוסופי אחר מוגררות המצוות בפירוש כחומר: ׳מצוות בלי טעם כמו חומר בלי צורה׳. ידיעת טעם המצוות מותנית כידוע בעיון ולא במעשה. המחבר נוטה להשתמש כאן בנוסחאות פילוסופיות כדי לשרת את המגמה האורתודוקסית של חכמי ההלכה, המייחסת ערך דתי עליון לקיום המצוות.

דוגמה שנייה — לקוחה מן ההקדמה לפרשת ׳תצוה׳, אשר הנושא שלה הוא גזרת המן, הדיון הפילוסופי בה פותח בזו הלשון: ׳מן הטוב לא יבוא הפכו ומה שהוא נראה בלתי טוב הוא הכנה והזדמן לשימשך תכליתו טוב׳. הכלל ׳מן הטוב לא יבוא הפכו׳ הוא בעל משמעות פילוסופית. דהיינו, מן האל המושלם לעולם לא ישתלשל הרע משום שהרע הוא העדר, ולפי ההיגיון הפילוסופי אין לייחס תופעה של העדר לאל שהוא מושלם בכול. לפיכך מה שנראה לבני־אדם כתופעה של הרע אינו אלא אמצעי להשגת הטוב, או בבואת הטוב המשתלשל מן האלוהות. זהו הסברו של המחבר למצוקת ישראל בדורו של מרדכי. אמנם רעיון זה מקורו עוד בספרות חז״ל בנוסח: ׳כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'…- כל מה שהאל עושה לטובה הוא עושה –  אך ניסוחו של המחבר כאן קרוב ברוחו יותר לניסוחם של חכמי ההגות.

נביא כאן נוסח אחד: ׳ואחר שהוא ית׳ [יתברך] טוב גמור [־ – -] ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע הוא לתכלית הטוב׳. הטעם לכך הוא, שהטוב המוחלט אינו בר שינוי: ׳הטוב הגמור הוא אשר לא ישתנה ולא יקבל חסרון או תוספת׳. רק הנמצאים המורכבים משתנים משום שכל מורכב מכיל ניגודים, וכל שינוי הוא תוצאה של ניגוד, ואילו האל הוא פשוט ולפיכך אינו מכיל ניגודים: ׳ולמה שהיו כל הנמצאות השפלות הם מתפעלות [שרויים בפעילות] ומשתנות תמיד להיות ההפכיות נמצא בהן והשניות וההתפעלות לא יבוא כי אם מצד ההיפך. אם כן, כפי שאנו רואים כאן, הרי הניסוח של המחבר, ׳מן הטוב לא יבוא הפכו׳, קרוב ברוחו לדברי ר״י אלבו יותר מאשר לרוח המדרש.

דוגמה שלישית ואחרונה לעניין זה, מפרשת ׳ויחי' היא פרשנות אלגורית שהמחבר נוקט לגבי המקורות המעוררים קושי תיאולוגי. בעקבות הרמב״ם, מפרש מוהריב״ע את האפוקאליפסה המדרשית על הסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים מבשר הלויתן(בבלי ב״ב עה ע״א) כמשל לגמול הרוחני שלאחר המות. ולדעתו, כל המתייחס לדברי המדרש כפשוטם לוקה בשיבוש. הוא מסתייע בדברי חז״ל: ׳שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה׳(בבלי תענית ה ע״א). אך גם אימרה זאת מוציא מוהריב׳׳ע מידי פשוטה וטוען, שהסכנה שממנה מזהירים חז׳׳ל פירושה שיבוש בתחום העיון: ׳וכבר ידוע שהושט עובר ממנו מאכל כל׳ [כלומר] שמא ישוב לחשוב שהיא [הסעודה] עוברת דרך הושט במה שהיא גופיית׳. דהיינו המחשבה על סעודת הלוויתן כפשוטה מחטיאה את האמת בתחום העיון, וזו הסכנה. לסעודה זו, שאינה אלא משל לגמול רוחני עליון, זוכים רק יחידי סגולה, שמותם אינו מוות ממש: כגון יעקב אבינו, שעליו נאמר כי לא מת. פירושו של מוהריב״ע על המסורת העממית כאליגוריה, כפי שנהגו חכמי ההגות בימי־הביניים, מעידה על נטייתו לראציונאליזאציה של המקורות. "

לשון מעורבת. קו נוסף שאינו ייחודי לכתיבתו של רבי יהודה והוא מצוי בכתיבה הרבנית שלשונה ערבית הוא העירוב של הערבית ביסודות עבריים רבים. כל הטקסטים שרבי יהודה אלעסרי כתב בערבית מהולים ביסודות עבריים במידה מרובה. לא רק ציטטות מהמקורות העבריים משולבות בכתיבתו, אלא מילים וביטויים עבריים שנשאלו לערבית המדוברת בקצר אשוק והם משוקעים בה, או מילים וביטויים שלא נשאלו כלל, אבל רבי יהודה משבץ אותם כמו שעושים חכמים אחרים.

להלן מוצעת מובאה אחת לדוגמה מ״קטע א״ הכתוב ערבית שהובא לעיל, ואחריה מובאות מעט הערות על עירוב הלשונות:

וקשאוו לז״ל: ״ויכי שלהע״ה כסתו לחכמה חתא יקול ׳אמרתי׳ וכו', והווא קאל פיה לפסוק ׳ויחכם שלמה מכל האדם׳?״ ילא גיר נציבו, באיין שלהע״ה חב יכון חכם, באס ימחי שמו של עמלק ויכמל האד שמות די הייא ויה״א.

יש לקבוע כי לשונו של הקטע היא ערבית, אף שרובי מילותיו הן מן העברית. יש בו 37 תיבות ובסך הכול 45 מילים. מתוכן רק 19 מילים הן מילים ערביות, ו־26 מילים הן עבריות. שהרי ידוע וברור כי לא מספר המילים קובע את לשונו של טקסט במקום שיש בו עירובי לשונות. בכלל 45 המילים יש מילים שאולות: לחכמים (בצירוף ״לז״ל״), לחכמה, לפסוק, שמות. בארבעתן יש סימן מובהק שנשאלו לערבית, והוא תווית היידוע הפותחת אותן – ל או תחליפה (עיצור מוכפל במקום שהלמ׳׳ד מידמה לעיצור התוכף) כמו במילה שמות שיש להגות אותה S.SIMUT כן מצויה מילה שאולה בלא תווית היידוע – חכם. ויש במובאה הזו גם שיבוץ למדני של מילים וביטויים עבריים, שתלמידי חכמים נהגו לשלב בדיבורם, כגון מילית השאלה ויכי (ולא המילה הערבית ואסWAS ); וכן הצירוף שמו של עמלק ולא ׳איסמו די עמלק׳ בערבית. ומצויות שם גם שתי ציטטות מהמקרא: אמרתי, ויחכם שלמה מכל האדם.

כאן וכאן מוצאים בקטעים בערבית ביטויים עבריים שתורגמו לערבית, כגון וסי מא טלע פיידו(=ודבר לא עלה בידו!. הביטוי הזה בערבית הוא תרגום מילה במילה של ביטוי עברי. אילו נקט ביטוי ערבי מקורי, היה אומר ׳וסי מא רבח׳ (=ודבר לא הרוויח) או לכל היותר ׳וסי מא טלע לו׳(=ודבר לא עלה לו, כלומר לא יצא לו רווח). ויש שהביטוי העברי תורגם לערבית רק בחלקו, כגון ויעלמו עליה זכות (=ומלמדים עליו זכות; לעיל )

תחביר מגומגם. לעתים יש חסרים וייתורים בתחביר המשפטים, המשווים ללשון אופי של ניסוח מגומגם. התופעה מתגלה, הן במה שנכתב עברית, הן במה שנכתב ערבית. למשל במובאה מדברי חז״ל: ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (לעיל בקטע השמיני ), תמוהה ביותר הוספת המילה אעפ״י, המשבשת כליל את כוונת המשפט. דוגמה לחוסר בהירות של הדברים בשל קיטוע בתחביר וחסרים של מילים נמצאת בקטע השלישי שהובא ; מתרגומו לעברית אפשר לראות שרבי יהודה לא הסביר ממש את ההבדל בין לשון רבים (׳עבדים׳) בצירוף כעיני עבדים לעומת לשון היחיד (׳שפחה׳) בצירוף כעיני שפחה. דיי להביא כאן את המשפט ״ובלחק ד״א האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא בלשון רבים״ ואת תרגומו לעברית:

״ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים״. חסרות כאן מילים והתחביר לקוי ואינו בהיר. רואים היטב שהרעיון לא הובע כדבעי. ויש עוד פרטים כיוצא בזה.

דברי סיכום

תכלית הבירור הזה הייתה להציג תחילה הצגה קצרה את כתב היד של חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי ולתארו תיאור קצר. אחר כך הוצע ממנו מדגם של טקסטים משני החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ – שלושה הכתובים עברית ושמונה הכתובים ערבית, אלה האחרונים תורגמו לעברית. כולם מלווים בהערות מבארות ובהערות לשון רבות.

כאן וכאן הוצעו נתונים על דמויות במשפחתו ובעיירתו של רבי יהודה ועל ארבעה חכמים שהוא הזכיר בקטעים המוצעים. ראינו שבחלק לא מבוטל של הטקסטים שוקעו בשני החיבורים ליקוטים, ואפשר שהיקף הליקוטים הוא הרבה יותר ממה שראינו כאן.

עיקר תרומתם של שני החיבורים בעיניי הוא בקטעים הכתובים ערבית שרבי יהודה מביא בחיבוריו. זו הפעם הראשונה שנמצאו לנו טקסטים בערבית של קהל קצר אשוק מסוף המאה התשע־עשרה. שורת פרטים מלשונם של הקטעים נידונה בהערות המלוות את הטקסטים או בסעיפים שהוקדשו לענייני הלשון.

הערבית היהודית של קצר אשוק נתקיימה עד ימינו בפיהם של אחרוני דוברי הלהג. אמנם רבים מבני קהילת קצר אשוק עברו לדבר להגים אחרים של הערבית במרוקו, כאשר עברו לגור בערים אחרות במחצית השנייה של המאה העשרים, ויש מהם – במיוחד הצעירים שהיו שם עד שנות השבעים של המאה העשרים ערב חיסול הקהילה – שעברו לדבר בערבית המוסלמית המקומית עם התמעטות היהודים בעיירה. ויש שעברו לדבר לשונות אחרות: עברית בישראל, צרפתית בצרפת ובמונטריאול שבקנדה, וגם אנגלית וספרדית בארצות שונות. אבל עדיין יש מעט דוברים – בעיקר נשים זקנות וכמה גברים זקנים שלשונם נשתנתה אך מעט, ועדיין מדברים בלהג הזה לעת מצוא.

בעתיד, לכשייעלמו אחרוני הדוברים של להג קצר אשוק, יישארו בידינו אך מעט טקסטים כתובים בערבית היהודית של הקהילה; בכללם ובראשם יעמדו הקטעים שכתב רבי יהודה אלעסרי. הטקסטים הללו משמרים קווים מהלהג הזה, הגם שלא כל הקווים המובהקים שלו באים בהם לידי ביטוי. אף ראינו שיש בכתיבתו של רבי יהודה גם יסודות שאינם שייכים ללהג המקומי שלו, אך כל יסודות החוץ האלה היו ידועים לרבים מבני הקהילה מדיאלקטים אחרים של יהודים ולא יהודים, שהם באו עמם במגע. למעטים מבני הקהילה מקצת מהיסודות שמחוץ ללהג זה היו מוכרים להם מלשון השרח למקרא ולחיבורים אחרים.

סוף המאמר.  

המכון לחקר היהדות במזרח, אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן- תש"מ – 1980

תוכן העניינים

י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לרבי דונש

בן תמים מקירואן 9

מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים

וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19

א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות

על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27

מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53

י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67

י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87

א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121

ה. בנטוב: משפחת ד,לוי אבן יולי 131

א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק

ומשמעותה החינוכית 159

א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171

מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205

תקצירים באנגלית

השבת במרוקו

וישבומ ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

(בראשית ב, ב)

מאז היות ישראל לעם, עמדה השבת במרכז חייו. קדושתה של השבת האצילה על חייו של כל יהודי עד כדי כך, שגם ימי חול יש להם קשר לשבת ומציינים אותם בשעת התפילה כמו: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן על זה הדרך.

לגבי היהודי המרוקאי, ההכנות לשבת מתחילות עוד מיום רביעי, ואכן בגלל השבת היה יכול לסבול את חייו הקשים, כי השבת היא שהייתה מחזקת אותו ומחדשת את כוחותיו, ולמרות שכל השבוע עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודה מלאה דאגה, עצבות ויגון, הנה באה השבת ובאה גם המנוחה.

גם העני שבעניים ידע שקרובה הישועה לבוא כאשר תבוא השבת ותשבית את כל דאגותיו, תיישר את קומתו ותעשהו שוב ״בן־מלך׳, ואמנם בטחונו בשם, היה כל־כך חזק ומן הראוי לציין שרק הודות למוסדות הקהילתיים שהיו למופת כברוב היישובים, והם דאגו למחסורו של כל דכא ומר־נפש וזקפו את קומתו בעזרה שהגישו לכל אחד ואחד.

נביא כאן כמה סוגי עזרה שהגיש ועד הקהילה של רוב היישובים, לכל נזקק ובמיוחד לתלמידי־חכמים מיעוטי יכולת ולאלמנות.

ה״חילוק״ או ה״פרס״

בימי ד־ה־ו בשבוע, התקיימה ״החלוקה״, משהו דומה לחלוקה שהייתה קיימת בארץ־ישראל בקרב היישוב היהודי הישן לפני קום המדינה. במרוקו היא מכונה בשם ״חילוק״ או ״פרס״. הציבור שנהנה מה״חילוק״ הזה התחלק לשני סוגי מקבלים.

הקבוצה הראשונה של המקבלים כללה בתוכה תלמידי־חכמים שאין ידם משגת ושאין להם הכנסות קבועות, אלמנות ממשפחות מיוחסות ועניים ״בני אבות״ (המיוחסים). לקבוצה זו, היה מגיע שליח מיוחד מטעם ועד הקהילה לבתיהם ביום רביעי בערב או בליל שישי לאחר שהחשיך, ומוסר לידי ראש־המשפחה מתת כסף. כל אחד קיבל לפי כבודו, מעמדו, מצבו המשפחתי וכדומה.

הערת המחבר :  סוג הנזקקים היה מורכב ממשפחות שירדו מנכסיהן, אלמנות ממשפחות מיוחסות. לכל אלה, שליח מיוחד היה מגיע אליהן בלילה ומוסר לידן, סכום מסויים, או תוחב את הכסף מתחת לדלת החדר בו גרה המשפחה המקבלת, מבלי שזו תרגיש.

הקבוצה השנייה כללה אנשים רגילים מהשורה, אנשי ״עמך״, עניים שיכולים וגם רגילים לפנות ולבקש נדבות ברחובות קריה. אנשי קבוצה זו פנו ישר אל פקיד הקהילה אצלו רשומים באופן קבוע והאיש, חילק לכל אחד מהם את קיצבתו השבועית המגיעה לו.

לכיסוי הוצאות ה״חילוק״, נהג ועד הקהילה לגבות תרומות ונדבות מתושבי ה־מללאח במהלך כל השבוע, ונדבה זו נקראת " א-נדבאת דזמעא " או נדבת השבוע. יש לציין שפקיד הקהילה היה בדרך כלל יהודי נשוא פנים ונאמן. ברוב המקרים היה גם איש אמיד.

הערת המחבר :  בעיר מכנאס, גביית התרומות והנדבות מסוג זה הייתה מופקדת בידי גובה מיוחד בשם מוסי (משה) סייג שהיה ממונה מטעם ועד הקהילה, ונהג להסתובב במשך השבוע בשווקים שב־ מללאח, והתרים כל בעלי־החנויות. זאת בנוסף לנדבת החגים.

תמיד

בקהילת מכנאס כמו ברוב קהילות מרוקו, היו קיימות אגודות נשים אשר בכל יום רביעי, בלויית קבוצת גברים מאנשי חברת רשב״י (החברה קדישא), עברו מבית לבית שבשכונה היהודית והכריזו בקולי קולות: ״תמיד״ וואזבו תמיד, היינו: ענו! ותנו תמיד (לזכר עולת התמיד). כל עקרת בית ענתה ברצון והגישה לפונים מנה של קילו קמח נקי או יותר, הכל לפי מתת ידה של הגבירה. את כל הקמח שנאסף מכל השכונה, רוכז במחסן הקהילה וביום חמישי בבוקר חולק למשפחות הנזקקים ומיעוטי יכולת. כל משפחה קיבלה את המנה המגיעה לה, לפי מספר הנפשות שבמשפחה.

לחם אביונים (די רבבי)

ביום שישי לפנות ערב, עוד לפני קבלת שבת, יצאה קבוצה שנייה, ותמיד מאנשי חברת רשב״י, אנשיה עברו בכל מבואות השכונה כשהם מכריזים: ץ\*ו\.צדץ די ץעצדי (ענו ותנו של אלהים) ושוב, כל משפחה נתנה כיכר לחם או יותר לאנשי החברה, הכל לפי המצב המשפחתי. כל הלחם שנאסף חולק באותו ערב לנזקקים, אולם ראשוני המקבלים הם תמיד תלמידי־חכמים, ובמיוחד האלמנות שאינן יכולות להחשף בשכונה כשהן מקבלות לחם. לכל אלה, הקהילה העבירה מספר כיכרות לחם בסתר. שליח מיוחד הביא מתחת ליןגימ$גב־י0*־יי שלו את מנת הלחם המגיעה, כך כל יהודי חסר אמצעים עבר את השבת בכבוד. יש לציין כי אנשי החברה המתנדבים לעבודת קודש זו נשארו בלילי־שבת זמן רב, הם חזרו לבתיהם, עד שגמרו את חלוקת הלחם.

הערת המחבר : לחם אביונים״. בפי יהודי מכנאס־פאס־צפרו והסביבה, הוא נקרא: -וואזבו די רבבי – ורובו חולק בליל שבת ובפי יהודי מראכש, הוא נקרא(לחם השבת) .187 Pierre Flamand pg