דפיקות בדלת-גבריאל בן שמחון

דפיקות בדלתהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

בדרך כלל המלון שקט, אני בוחר בו כי הוא קרוב לסורבון ברחוב שמפוליון, שכמעט אין בו תנועת רכב, צר וחד סטרי, מוקף חנויות ספרים ובתי קולנוע קטנים, שמקרינים נון סטופ סרטים טובים וישנים. בית מלון צנוע, חדרים נקיים ושקטים שמשקיפים לחצר, כל בוקר אני יוצא וחוזר בערב לישון, לא יודע מי תופס את החדרים לידי. אני אוהב את המצב הזה שנותן לי הרגשה של ניתוק ואפשרות להיות עם עצמי, הרי אני בא לפה כדי לכתוב ואין לי צורך לשוחח עם אף אחד חוץ מאשר עם עצמי. היום באופן יוצא מהכלל, כשנעלתי את הדלת והתחלתי לרדת במדריגות הצרות שמעתי גערות של מישהו מהמסדרון: הי י למה אתה פותח ?

אני מבין שהקול מתכוון אלי, חוזר ועולה ואומר לאיש, שזה רק נדמה לו, סגרתי את הדלת שלי והוא חשב שפתחתי את שלו, הוא היה ערום, סמוק וכעוס, הופרע כנראה בתוך אקט של אהבה, נרגע איכשהו וסגר בחזרה את הדלת ואני יכולתי ללכת, אחר כך בצהרים כשחזרתי, שוב קרה לי מקרה לא נעים, פקיד הקבלה נתן לי בטעות במקום את המפתח שלי 201 את זה של 202. נסיתי לפתוח את החדר אך לא הצלחתי, עד ששמתי לב, שאני משתמש במפתח של חדר אחר. ירדתי לפקיד והחלפתי, עליתי שוב, פתחתי את הדלת והתחלתי להתישב, כשמישהו עם חלוק רחצה יוצא מחדר האמבטיה ושואל מה אני עושה בחדר שלו, אני מסתכל מסביב ורואה, שאכן אני לא בחדר שלי, ריח סיגריות בכל מקום, הספרים שלי אינם על המדף ובארון בגדים זרים ומזוודה זרה, פעם במרסיי קרה לי שירדתי מהמטוס, לקחתי מסרט המטען את המזוודה הכחולה שלי ונסעתי לבית המלון, ורק מאוחר בלילה כשניגשתי לפתוח את המזוודה כדי לקחת את מברשת השיניים, המפתח לא פתח. ניסיתי שוב ושוב ולא עזר, כששברתי את המנעול והירמתי את המיכסה ראיתי רק שמלות, תחתונים וחזיות, רק אז הבנתי שטעיתי ולקחתי מזוודה דומה של מישהו אחר, צלצלתי מיד לשדה התעופה ודיווחתי על הטעות ולמחרת נפגשתי עם בעלת המזוודה והחל רומן.

הערב כשנכנסתי למיטה שלי הדלקתי את הרדיו לשמוע קצת מוזיקה, זה היה אחרי שראיתי בקולנוע למטה סרט של מנקייביץ, פתאום אני שומע דפיקות בדלת, אני כבר שבועיים פה ואף אחד לא דפק על דלתי, אני פותח את הדלת ומולי עומדת נערה אמריקאית עם שער זהב, שפתים אדומות כמו דובדבן ובושם נינה ריצ׳י, היא לבשה חלוק לילה ורוד ועליו מעיל חורף ובמבטא אמריקאי עם חיוך ביקשה אם אתה יכול להנמיך את הרדיו שלך, אני לא יכולה לישון. ברצון, חייכתי, היא פנתה לחדר הסמוך ואני סגרתי את הדלת, כיביתי את הרדיו ונכנסתי למיטה עם ספר של בוזאטי, הבושם שלה נשאר בחדר ולא נתן לי להתרכז בספר, נסיתי להמשיך את הקריאה שוב ושוב ללא הצלחה, כיביתי את האור ועצמתי את העיניים והתכנסתי לישון.

לפתע שמעתי מעבר לקיר התנשמויות ואנקות שהלכו וגברו יחד עם קולות צורמים של קפיצי מיטה, בהתחלה חייכתי לעצמי וצחקתי לבדידותי, אבל לאט לאט הפכו האנקות למשולחות רסן, עד שראיתי אותה מול עיני רוכבת עליו ערומה, שועטת ומצליפה וקולותיה נשמעים מקצה הארץ עד קצה, חשבתי לעצמי שזה לא הוגן, ממני היא מבקשת לסגור מוזיקת לילה שקטה, בעוד היא לא מתחשבת בכלל וגונחת בכל קולה, זה הטמפרמנט שלה, חשבתי, אני לא אגיד לה איך אוהבים, אבל בסוף קמתי בכל זאת, הדלקתי את האור, נעלתי את נעלי הבית, פתחתי את הדלת, יצאתי למסדרון, עמדתי מול הדלת שלה ודפקתי. הדלת נפתחה והיא עמדה מולי לבושה באותו חלוק עם משקפים ועם עט ביד, דומה מאוד לזאת מהסרט של מנקייביץ, לגמרי ברור שלא קמה מהמיטה, אלא משולחן עבודה. כן? בבקשה? לא יודע… הייתי מבקש מאוד להנמיך את הקולות…

אני מבין שאי אפשר להתערב במה שאדם עושה במיטה שלו, אבל יש לנו קיר משותף וזה כאילו את במיטה שלי. אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אדוני, איזה קולות? הקפיצים של המיטה, ההתנשמויות… לא נעים לי להתערב בקולות שלך, אבל… משונה, היא אומרת ומראה לי על המיטה שלה, שהיא מסודרת וריקה ושהיא לבד בחדר, אני מצטער, אני לא יודע איך להסביר את זה, אולי זה מחדר אחר, סליחה… לא נורא היא אומרת, לילה טוב, וסוגרת את הדלת. אני חוזר לחדרי, נועל והולך למיטתי, משעין את הראש על הכרית ושולח מבט בוהה באוויר, שואל את עצמי מה מקור הטעות, כשדפיקות נשמעות בדלת, כן? אני עונה, אתה יכול להנמיך את הקול? אני מתפלא על איזה קול היא מדברת, אני קם, פותח את הדלת, את יכולה להיכנס לראות, אני אומר לה, לאיזה קולות את מתכוונת, אני שואל, כשהיא נכנסת פנימה. את רואה שאני לבד, אבל באותו רגע אנחנו שומעים יחד מהחדר שלה קול של אורגיה סוערת, זה הקול שלך, אני אומר, כן? היא אומרת בהבעת פליאה, אתה מזהה גם את הקול שלו? היא שואלת על קולו הגונח ואוהב של הגבר, אני מתאמץ להקשיב, אך קשה לי להבחין, זה, כנראה הסרט שמוקרן באחד מבתי הקולנוע מתחת למלון, היא אומרת, הקולות הלכו וגוועו ומאחר שכבר ישבה אצלי היצעתי לה משקה והמשכנו לשוחח, סיפרתי לה מה שקרה לי היום בסורבון, ישבתי בספריה בין מאות סטודנטים קוראים וכותבים ופתאום קול שריקה של המרסלייז נשמע בכל האולם, כולם הרימו את הראש מעל השולחנות וחייכו זה לזה.

הקול נעלם וכולם חזרו עירניים יותר לעבודה, לפתע שוב בתוך השקט הכבד פורץ המרסלייז בשריקה עליזה, שני השומרים שליד הכניסה התחילו לעבור בין השולחנות לבדוק מי שורק, אך לא מצאו ופנו לכולם, מבקשים לא להפריע יותר, וחזרו למקומם. מיד נשמעה שוב השריקה ואחד אחרי השני קמו הסטודנטים ושרו יחד את המרסילייז ואיתם גם השומרים, ואחר כך חזרו כולם לעבודתם בשקט ולא היתה יותר הפרעה, היא שאלה אם גילו מי שרק בהתחלה. לא, אמרתי, אף אחד לא חיפש ולא התעניין יותר, כולם חזרו לעבודה כאילו לא קרה כלום וכשהגיע זמן סגירת הספריה ונשמע הצלצול והאורות כבו ונדלקו, קמו כל אחד בקצב שלו החזירו את הספרים ויצאו, מעניין מי היה האיש ששרק הראשון, היא אמרה. אחרי שכולם עמדו ושרו לא חשוב כבר מי היה ראשון, אמרתי.

אתה בטוח שכולם קמו ושרו? מה זאת אומרת? אולי רק נדמה לך? אני בעצמי שרתי! לפתע שמענו שוב את קולות האורגיה מהחדר שלה, שתקנו והקשבנו, אני מזהה את הקול שלך, היא אומרת, ואני את שלך, אמרתי. כיבינו את האור ונכנסנו מתחת לשמיכה גונחים ואוהבים יחד עם הקולות העלומים, כשקמתי בבוקר מצאתי את עצמי לבד במיטה, פרט לניחוח נשים קל לא היה שום סימן שלה, התעטפתי ויצאתי ודפקתי בדלת שלה, מפתח הסתובב, הדלת נפתחה, זוג זקנים עמד בפתח ושאל מה אני רוצה, סליחה, טעות, אמרתי וחזרתי לחדרי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר