מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

עדן

״כשעמדתי בבית־הקברות העתיק של יהודי עדן, שממנו נלקחו מצבות בנות 700 ו־800 שנה לבתי־נכות, ונשאתי עיני אל המפרץ הטבעי שבו עדיין בונים היו אניות על־פי מתווה מקומי, עלה בדעתי שאולי סמוך לכאן עגנו אניותיו של המלך שלמה, שלא היו שונות ביותר מאלו שראיתי שם אני…״

״הנתונים הארכיאולוגיים מעמידים אותנו על קרקע מוצקה יותר״, אומר לנו גויטיין. מערת־קברים אחת בביתישערים שבארץ־ישראל, ״לערך משנת 200  לספה״נ… היתה שמורה ליהודים… מדרום ערב״.

ודאי הוא אפוא שהיהודים הופיעו בעדן ב־200 לספה״נ, ואם גם דומה שלא הותירו כאן תיעוד היסטורי מקיף, נשאר בכל־זאת מכתב ״שנשלח בידי סוחר יהודי מעדן שבדרום־ערב לקאהיר לפני כ־850 שנה. במכתב זה הוא מבקש מבעל־דברו בקאהיר שיקנה בשבילו כל מיני סחורות לצרכי משק־ביתו״.

העובדה שהיו בעדן סוחרים יהודים חשובים בתחילת המאה השתים-עשרה מרמזת על הפרש באפשרויות בין יהודי תימן ליהודי עדן בתקופה ההיא.

יש תעודות המעידות שאחדים מיהודי עדן היו בעלי־אמצעים עד כדי כך שמצאה ידם ״לתרום בעין יפה לפייטן ספרדי נודע״ במאה השלוש־עשרה.

אף־על־פי־כן ספק אם בכללו של דבר נוכל לומר שבתקופת השלטון הערבי ידעו יהודי עדן ״תור־זהב״. הקירבה לתימן והעובדה שאותו שלטון שרר גם פה וגם שם מלמדות שיהודי עדן מושפלים היו תחת השלטון המוסלמי בדומה ליהודי תימן ״עד שכבשו הבריטים את עדן בי1839״.

עד לאמצע המאה התשע-עשרה עדיין היו רובם של יהודי עדן נמקים באותם רדיפות ובזיונות בלתי פוסקים שהיו מנת גורלם של היהודים באותו חבל של חצי־האי הערבי. היוצאים מן הכלל היו ״קומץ היהודים בחצרמוות וסביבתה (איזור שקרוי היה שטח־החסות של עדן)״. היהודים בשטחי החסות שילמו את מס־הגולגולת המסורתי שלהם לערבים, אך תמורת זאת זכו ב״תנאים נוחים יותר״ מן היהודים בישי־המזל שבתימן ובחלקים האחרים של עדן.

 בעדן של המאה ה-20,

ידעו היהודים… תמיד שהם חיים בחסד: הערבים המקומיים מעולם לא רחשו להם אלא שנאה. הם (היהודים) זכרו את הפרעות ה״קלות״ ב־1933, שעה שאחדים הוכו ונפצעו מחוץ לרובע היהודי, כאשר היו קצת רגימות באבנים וכמה פורעים נכנסו לבית יהודי ובזזו קצת. אותו זכרון מן ההתקוממות נגד היהודים ב־1933 בעדן כלול היה ב״תזכיר״ של עד־ראייה שתיאר את ״אסונם של יהודי עדן״, את נחשול ההרג, השוד והחורבן שניתך, בהנהגתם של ערבים, על יהודי עדן בדצמבר.1947

אנגלי אחד שישב בעדן מי1931, וב־1951 נתמנה מושל עדן, תיאר כעבור זמן איבה מסורתית בין ערבים ליהודים שקדמה בעשרות־שנים לחלוקתה של ארץ־ ישראל. עדותו סתרה עדויות אחרות, שהאשימו גורמי־חוץ והסתה מצד ערביי ארץ־ישראל בפרעות־הדמים של.1947 סיר תום היקינבותם כתב כי…..

אין היהודים חביבים על הערבים, שמפניהם הם מפחדים… לכן תמיד אנו צפויים למהומות בין הערבים ליהודים, העלולות בהחלט להקיף גם את הציבור ההינדוסי… [היהודים] בכללו של דבר שכנו לבדד, הצניעו לכת, וקשריהם עם הערבים היו טובים למדי… הערבים סבורים שהיהודים פחותים מהם במעמדם החברתי, ואם הם יודעים את מקומם, או את מקומם לדעת הערבים, אין פרץ ואין צווחה ושתי העדות יכולות לחיות שנים על שנים בשלום זו בצד זו: אבל כאשר אך נטו היהודים לשכוח שהם יהודים והחלו להתגדר כבני־אדם, או אז היה תמיד חשש למהומות רציניות. מפקד המשטרה הבריטי בעדן העיד בי1947 כי ״מאז הגעתי לעדן היה ניגוד גובר והולך בין יהודים לערבים… סימנים לכך היו הרבה התנפלויות פעוטות וילדים שהשליכו אבנים זה על זה״.

הניגוד שנראה בעליל ב־1933, ויותר מכך ב־1942, לובה על־ידי שידורים נגד היהודים ממצרים, סמוך לפני חלוקתה של ארץיישראל עליידי האו״ם. דברי השטנה הועברו ברמקולים במקומות־התכנסות פומביים וסייעו לשסות את הערבים בעדן נגד היהודים.

בנוסף לשידורים המצריים, ״הוציאה הליגה הערבית פקודות לערוך שביתות ״מחאות נגד ההחלטה על חלוקת ארץ־ישראל״, והופצו שמועות שיהודים הרגו ערבים.

הפוגרום שפרץ ב־2 בדצמבר 1947 היה קטלני – 82 יהודים נרצחו ו־76 נפצעו. מתוך 170 חנויות יהודיות נבוזו 106 כליל ושמונה הורקו בחלקן. ארבעה בתי־ כנסיות ״נשרפו עד תום״ ו־220 בתים יהודיים הועלו באש ונשדדו או נזרקו,.

כמה משפחות יהודיות עשירות יותר התגוררו באיזור הקרוי ״מעגן אניות־ קיטור״, מקום שם ירדו נוסעים לחוף מן האניות הגדולות. אבל אחרי הטבח של 1947 היו רוב יהודי עדן מבודדים למען בטחונם שלהם ו״משך חדשים לא העזו לצאת״ מן הרובע היהודי. פקיד יהודי שביקר במקום בינואר 1949 מסר כי ״יש הרגשה שהפוגרום נערך לא לפני שנה אלא לפני שבוע… היהודים עודם חיים במצב של מתיחות וחרדה… היהודים עדיין מקימים מחסומים בלילה״.

אלפים מיהודי עדן המריאו על ״כנפי הנשרים״ ועלו לישראל יחד עם הפליטים מתימן. ב־1958 בא גל של רציחות ושוד על קצת מאותם יהודים קשי־עורף שנשארו בעדן אחרי הטבח של.1947 אדם שביקר במקום בעת הפרעות של 1958 כך אמר: דומה כאילו בעייתם של היהודים האלה איננה לאן ללכת אלא מתי ללכת. אולי בחכמה יעשו אם יזכרו כי ״המהסס יאבד״. הם לא יהיו הקיבוץ היהודי הראשון שחיכה יותר מדי. שארית הפליטה של יהודי עדן שוב באה על ענשה אחרי מלחמת־1967: הרג, שוד, עוד בתי־כנסיות שחרבו. בעזרת הבריטים פונו היהודים לבסוף, משנתחוור להם כי הערבים זוממים לשחוט את שרידי הקהילה היהודית. יהודי עדן הפכו למעשה ״קהילה שהיתה ואיננה עוד ".