סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.

מן הראוי לעיין בשני המכתבים (הללו): מתוך נוסח המכתב לקונדי די ארנדה

משראתה הלשכה הקדושה של האינקוויזיציה את אבדנם של נוצרים בגלל קשרים ומגע עם יהודים היא ציוותה על גירוש היהודים מכל מלכויותינו ואזורי אדנותנו, שכן מבלעדי זאת לא ניתן היה לעקור את הכפירה שנתגלתה, ואנו שוכנענו שעלינו לתת לכך את הסכמתנו ואת יחסנו החיובי.

מתוך נוסח המכתב לקונדי די ריבאדיאו

בראותנו את הרעות והנזקים שנבעו מן הקש­רים שבין היהודים במלכויותינו עם הנוצרים, כפי שהדבר התברר על־ידי האינקוויזיציה הפועלת במלכויותינו, ציווינו על כל היהודים בכל הערים, העיירות ומקומות היישוב בא­נדלוסיה לצאת משם בהאמיננו שבכך ייענשו היהודים בשטחים אחרים, ועל מנת שלא לה­זיק לנוצרים הללו וכפי שנמסר לנו, הן על־ידי האינקוויזיטורים והן על־ידי מקורות אחרים, כל העונשים שציווינו להטיל לא יפעלו אלא אם כן יגורשו היהודים מכל מלכויותינו, כדי למנוע את כל הרעות והנזקים שנגרמו ונגר­מים לנוצרים על־ידי השתתפותם ושיחותיהם עם היהודים שנשארו באותם מקומות, ואין הם מפסיקים להשחית את הנוצרים, שקודם שקעו בטעויותיהם ולאחר מכן חזרו לדתנו הקדושה.

שתי איגרות בשני סגנונות שנערכו על־ידי אותו מזכיר: חואן די קולומה. רק באיגרת שנשלחה לקונדי די ארנדה נמצא נוסח יותר אישי שבו הביע המלך את דאגתו לשלמות הנשמות (salut a las animas) כשהוא מכיר ׳כי הגירוש גורם לו נזק לא קטן׳ (que dello se nos siga no pequenyo daño), והמלך מבקש ממנו להכריז על גירוש היהודים מארנדה ואפילה — תחומי שליטתו של הקונדי, האחד בקסטיליה: השני, אפילה, באראגון, ולסייע בכך בקיום הגירוש. גם האיום בסנקציה מנוסח בסגנון אדיב יותר. לעומתה האיגרת לקונדי די ריבאדיאו, סגנונה הוא הותך יותר, ובסנקציה שלה נאמר שאין מקום לנהוג בניגוד לאמור (e a la contrario no daremos logar por manera alguna). גם עליו הוטל לדאוג לכך שהצו מפרסם ברבים והיהודים יגורשו מן המלכות.

ניתוח צו הגירוש על מבנהו, תוכנו וצורתו בצירוף האיגרות, מלמד עד כמה בנו את כל הארגומנטציה האנטי־יהודית אנשי כמורה, מפעיליה של האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שבראשם עמד תומם די טורקימדה, מקורבם של המלכים פרנאנדו ואיסבל. עם זאת נראה שיש להוסיף עליהם אישיות כהרנאנדו די טלבירה, אף הוא אב הווידוי שלהם ומי שנתמנה לשמש ארכיהגמונה של גרנדה לאחר כיבושה. הוא בוודאי היה בסוד הגירוש. בעליל אף נמצאנו למדים שגם מבדיקת נוסח הצו אין לנתק את גורמי הגירוש היהודים מבעיית אנוסיה של ספרד, שאותה ניסה הכתר לפתור על־ידי הקמתה של אינקוויזיציה לחקירת מינות. מיום שנוסדה והתחילה לפעול באנדלוסיה בשנת 1481 היה פעיל ראשי לא רק בפתרון אמונתם של האנוסים ודבקותם בעברו של עמם אלא גם בדרישה לעקירתם של היהודים מספרד כולה. הם, היהודים ורק הם, גרמו לאנוסים להיות דבקים בעמם ובאמונתם בתורת משה.

מן האינקוויזיציה יצא הרעיון להניח על אתרה של יהדות ספרד את הגורם לגירושם, שהוא העונש שבא עליהם על מעשיהם, ולא מעשי האונס והכפייה הדתית של הנצרות. פרנאנדו ואיסבל רק הגשימו את הרעיון, וידיהם כביכול ׳נקיות מכל אשם.